בנגקוק זה סוג של דרום תל אביב רק יותר מלוכלך, עם קצת יותר
ישראלים וקצת פחות עובדים זרים שפה, משום מה, זכו לכינוי
"המקומיים". ליד בנגקוק, אזור בתי הזיקוק של חיפה יכול להיחשב
כמקום בעל אוויר הרים צלול כיין. האוויר בבנגקוק כל כך מלוכלך,
עד כדי כך שכשאתה מעשן סיגריה אתה נושם אוויר נקי יותר. במילים
אחרות, סיגריה ברחוב בבנגקוק יכולה לשמש כפילטר, כמטהר אוויר.
גם נהרות רבים יש ברחובותיה של בנגקוק, אם כי בהייה ממושכת בהם
יכולה לעורר בך חשק לשחות במימי הקישון לא לפני טבילה מרעננת
בירקון.

נכנסתי למונית ואמרת לנהג "מסאז'" בתוספת תנועת יד מתאימה.
לפני שהבנתי מה קורה הייתי בתוך בית זונות, מקום שמלבד בחורות
בגיל ממוצע של שש עשרה שישבות בתוך חדר זכוכית וקוראות לי
בנפנוף ידיים, נראה כמו בר לכל דבר. לקח לי איפה שניה להתעשת,
לצאת החוצה ולהגיד לנהג המונית את צרוף המילים שיילווה אותי
למשך כל שהותי בתאילנד, "מסאז', נו סקס!" מלווה בתנועות ידיים
בהתאמה.

אני מוצא שיש משהו מאוד בעייתי בשילוב של תאילנד וסקס. משהו
מושך מחד, ודוחה למדי מאידך. בחורות צעירות, ילדות, במחירים
מגוחכים, ועם זאת אני לא מסוגל. הבעיה היא לא היגיינית, למרות
שכמה מהבחורות שם מכניסות ביום לפה כמות איברים זכריים יותר
משאני מכניס לפה אוכל בשבוע, ואני לא סופר את כמות הארוחות אלא
את מספר הביסים. זה לא ההיגיינה. כבר הייתי במגע עם בחורות
טובות תל אביב שאמידה לא היתה התנוחה הטבעית שלהן אלא עם מדובר
בסקס באמידה. הבעיה היא, באופן שהפתיע לפחות אותי, מוסרית.
משום מה זה מרגיש כמו אונס. אם ההגדרה של אונס היא קיום מגע
מיני ללא הסכמה, בכפיה, אזי גם סקס עם הילדות של תאילנד הוא
כזה. זה פשוט בולט שאין להן ברירה. או זנות או למות. אני מודע
לזה שבדרך כלל בחירה במקצוע הזה לא נעשית מתוך בחירה, אולם
בתאילנד זה בולט יותר, בתאילנד אין לך ספק שאין להן ברירה, עם
זה בגלל הגיל הצעיר מאוד או המצב הכלכלי הקשה... זונה שעברה את
גיל הנעורים במדינה מערבית מתוקנת, לעיתים לא רחוקות יש לה
ברירה, יש לה אפשרויות אחרות. אולי לא הרבה אפשרויות, אולי לא
קוסמות ומכניסות כמו הזנות, אולי זה לא קל, אבל יש דרך לצאת
מזה לרב. לילדות של בנגקוק לא נראה שיש וזה לא הרפה מימני.
למרות הפיתוי והגירוי, והאופן שבו הן מסתכלות עלי כאילו הן
באמת נדלקו עלי.
נזכרתי בסרט הטיפשי "הצעה מגונה" בו רוברט רדפורד מציע לוודי
הארלסון מיליון דולר תמורת לילה עם אישתו דמי מור. פה יש
ברירה, הדילמה של הזוג היא בין בחירה ברמת חיים אחת לאחרת טובה
מימנה. התרבות המערבית שמייחסת לסקס הרבה יותר מדי חשיבות לקחה
דילמה של שלושים שניות ומרחה אותה על פני סרט של שעתיים שלא
פלא שהוא משעמם. הדילמה של ילדות תאילנד לא נפטרה לי שבועיים.
כי מצד אחד מאוד קל לבוא ולומר שאני עושה להן טובה, שאני מציל
אותן, שעלי ידי קניית שירותן אני שם להם ולמשפחתם אוכל על
השולחן ואם אני ושכמותי לא נזיין אותן הן ימותו ברעב. מצד שני,
אם לא היה ביקוש כזה גבוהה, גם ההיצע היה בהתאם. אם אנשי הספר
והתרבות המערבית לא היו באים בהמוניהם לזיין את תאילנד, לא כל
כך הרבה ילדות היו יורדות לזנות.
נדמה שכלכלת בנגקוק כולה נשענת על משגל. נהגי המוניות
והטוקטוקים הם סרסורים לכל דבר. עיר שחיה על תיירות, תיירות
מין. ברחוב סואן מלא דוכנים בהם רוכלים מציגים את מרכולתם מצד
אחד, ומהצד השני ,ממש מולם, ישנם תאים כדוגמת תאי מדידה בחנות
בגדים, רק שבתאים הללו יושבת בחורה שבעיקר מודדת התאמה בין
איבר מסוים שלך לחלקים כמוסים אחרים שלה. המחשבה על לקיים יחסי
מין באמצע רחוב הומה, בתא שווילון דק הוא המפריד בינך לבין
ההמולה שבחוץ, נראתה לי בלתי נתפשת. ההתייחסות ברחוב הבנגקוקי
לסקס היא כמו התייחסות לדוכן מזון מהיר. והרחובות עמוסים
לעייפה בדוכני סקס מהיר, ג'אנק סקס, זול, מהיר, וככל הנראה לא
ממש בריא.
בלילה הראשון שלי בבנגקוק, בשכבי במיטה מול הטלוויזיה, קלטתי
חלקים מהתוכנית היחידה ששודרה שם באנגלית, "סקס והעיר הגדולה".
תוכנית שלא רציתי לראות כשעוד הייתי בחצי הכדור המערבי, ופה
בתאילנד, מחוסר ברירה ראיתי מספר דקות שלא היו רק משעממות אלא
בעיר כמו בנגקוק, כל זיוני המח של התרבות המערבית הם פחות
רלוונטים מערפאת. סקס והעיר הגדולה לידיעתכם זה פה, בבנגקוק.
להימנע מהפיתוי שלנצל את המין הזמין בבנגקוק הזכיר לי סרט אחר,
את הסצנה ב"ספרות זולה" בה ג'ון טרבולטה, אחרי ארוחה  וריקודים
עם אשת הבוס הגנגסטר שלו, מוצא את עצמו בבית שלה. הוא הולך
לשירותים ומדבר אל עצמו במראה. הוא יודע שסקס עם אשת הבוס
(אומה ת'ורמן לצורך העניין) יביא למותו ולכן הוא אומר לעצמו
שהוא רק ישתה כוסית, יגיד יפה שלום, ילך חזרה לביתו, יאונן
וילך לישון. כמובן שאני הצופה, וגם הוא, לא מאמינים לו שיצליח
לעמוד בפיתוי, ורק קריסת המערכות של אומה באוברדוז מצילה אותו
מהדילמה. למרות שהוא אכן מת בסוף הסרט, תקראו לזה חטא במחשבה,
כפירה בעיקר, צדק פואטי או צחוק הגורל... מה שבטוח זה שכולם
רוצים להיות קוונטין טרנטינו אבל אף אחד לא רוצה למות, לא ג'ון
טרבולטה, לא אני, וגם לא הילדות המסכנות של בנגקוק.

מסאז' כאמור יכול להיות חוויה סקסואלית במיוחד, ולפי התמונות
שמציגים לך הסרסורים ברחוב הוא כולל אמבטיה, קצף, ושתי בחורות
תאילנדיות המשתמשות בשערות איבריהן הכמוסים ביותר כליפה לקרצוף
איבריך הכמוסים והשעירים לא פחות. אולם יש גם מקומות מסאז'
בתאילנד שאינם קשורים לסקס והם מציעים בדרך כלל שלושה סוגי
מסאז': תאילנדי, שמן ארומטי, ומסאז' לכפות הרגליים. ראיתי גם
מקומות שהציעו מסאז' שוודי, למרות שלי זה נשמע כמו להזמין פסטה
בדוכן פלאפל, ולכן רצוי להתרכז בשלושת העיקריים. ואכן, בסופו
של דבר כן הצלחתי להגיע למסאז' אמיתי נטול סקס, ומלבד
אינסטיגנט אשכנזי קדום שגרם לי כמעט לצעוק "זהירות עם השמן ליד
הסדין, זה עושה כתמים שלא יורדים בכביסה!" המסאז' עבר בהצלחה
וללא גירויים מיניים יותר מהמקובל. המסאז' בתאילנד זול מאוד
אבל לא כל המקומות שומרים על איכות אחידה. במסאז, בניגוד אולי
לסקס, ככל שהמעסה מבוגרת וגדולת ממדים, כן ייטב. באחד המקומות
קיבלתי מעסה צעירה, קטנה וסקסית, שמצאה בליטה בכף רגלי והחליטה
שהיא לא צריכה להיות שם. מה שקרה אחר כך, הכאב טשטש לי
מהזיכרון. מסאז' זה כמו חומוס, רק אחרי שטעמת את הדבר האמיתי
אתה מבין שכל השאר היו תחליפים זולים עם טעם של סופרמרקט. בשלב
יותר מתקדם של מסעותיי בתאילנד, באי בדרום, נקלעתי למקום בו
קיבלתי שעתים וחצי של מה שמסאז' תאילנדי נתפס בדמיונותיי
הפרועים. במקום שבו רק שתי מעסות עובדות, ורק על שני אנשים כל
אחת במשך כל היום, זכיתי בחוויה מיסטית כמעט. על במת עץ מוגבהת
ומסוככת באמצע חיק הטבע, לצלילי מוסיקת עולם שהצליחה לא להישמע
נדושה מדי בסיטואציה הנוכחית, נתקלתי ביצירת אומנות. המסאז'
הזה לא היה כשאר המסאז'ים בהם המעסה מעסה חלק אחרי חלק (רגלים,
ידיים, גב, ראש, זה בדרך כלל הסטנדרט). המסאז' הזה עבד בצורה
של מעגלים. כל פעם חזרה המעסה לאותם איברים רק מכיוון שונה,
בגישה אחרת. בניגוד למסאז'ים אחרים, הדבר האמיתי אינו כואב
בכלל, אינו מעייף, ובאופן מפתיע הוא אפילו לא מגרה. אבל אחריו,
כמו אחרי המסבחה של אבו חסן, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

במשימה אחרת, והיא "לקנות את החולצה הכי מכוערת בבנגקוק",
הצלחתי הרבה מעבר למשוער וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. אני מתכוון
לומר שיש הרבה חולצות מכוערות בעיר הזו אבל אני שמתי את היד על
המכוערת מכולן, שילוב של מדי באולינג, מדי אחות בבית חולים
קתולי ורוכסן. ולחשוב שהיא עלתה לי פחות מחמישה עשר שקלים...

קווסאן רוד הוא ניסיון מוצלח למדי של שילוב כל מה שמגעיל
בתרבות הישראלית עם כל מה שמגעיל בבנגקוק. רצועת רחוב הכוללת
אלכוהול ולחות גבוה, לכלוך וקניות. הוסיפו לזה פיגוע וממש
נרגיש בבית. קווסאן רוד זה הבקו"מ של תאילנד, בסיס קליטה ומיון
לישראלים המגיעים למזרח. פה הם מתחילים את מסעם למחוזות
הצפון, ולכאן הם חוזרים לפני שיבוץ מחדש באיי הדרום. מי לטראק
בהרים ומי למסיבת ירח מלא בכימיקלים. הפז"מ בתאילנד נמדד לפי
אורך השיער, ארוך ומלוכלך שווה הרבה זמן.
קווסאן רוד מכיל את כל סוגי המטיילים הישראלים. יוצאי היחידות
הקרביות, בחורים צעירים שעד לא מזמן השימוש היחיד שעשו בחומרי
סיכה היה לגרז את זחלי הנגמ"ש או הטנק ועכשיו הם כאן לגרז
תאילנדיות ואת עצמם בשמנים ארומטים. גם הג'ובניקים כאן
בקווסאן, צעירים שהגיעו מבית הזונות הגדול בארץ, צה"ל של שבוע,
שבוע וקל"ב, לבית הזונות הגדול בעולם. פה ניתן למצוא בחורות
רעות מבית טוב, בחורות טובות רגע לפני שמוצאים בעל טוב לא
פחות, אשכנזים, ספרדים, ערסים, דתיים, יוצאי קיבוץ, חוזרים
פוטנציאלים בתשובה, חבורת גברים במשבר גיל העמידה, זוגות
שמתעקשים לא להכיר בפער הדורות... כור ההיתוך של החברה
הישראלית זה פיסת רחוב של חמש מאות מטר בבנגקוק.
אם לשני ישראלים אקראיים שנפגשים בתל אביב לוקח כעשר דקות שיחה
כדי למצוא מכר משותף, בבנגקוק זה ייקח שלושים שניות. הישראלי
במזרח מחפש עוגן מהיר, קשר ולו רופף. כשתפגוש מישהו, מיד תגלו
שאתה יצאת פעם עם אחותו של מי שהיה המציל בבריכה שלבן דוד שלך
היה מנוי שנתיים לפני. בבנגקוק הקשר הזה מספיק בשביל ששניכם
תשענו אחורה, תשאפו עוד שכטה מהנובלס ותגידו אחד לשני "וואלה,
איזה עולם קטן...  ודווקא בבנגקוק מכל המקומות בעולם...."
היחס של הוותיקים בקווסאן רוד אל המטיילים הטריים מזכיר במידת
מה את היחס של הפז"מנקים בצבא  אל הצעירים "הירוקים". זלזול
מתנשא מהול בבוז סלחני ומתרצה. גם כאן, אם אתה רוצה להימנע
מחיכוכים מיותרים, שאל את הוותיקים שאילות, גמע את תשובותיהם
בעניים כלות ובשום אופן אל תקטע אותם באמצע סיפורי הגבורה, קו
נטוי זימה, קו נטוי תושייה.

אדם שמתייחס לבית הכיסא כמקום טוב להתבודדות, יעריך גם את
האוכל בבנגקוק. המטבח התאילנדי מתעקש להוכיח שתיבול מאסיבי
יכול לחפות על בעיות טריות. אפשר למצוא אוכל טוב בעיר אבל כמו
בנושא הבחורות, לא רצוי לחפש ברחוב.
קניתי ברחוב שיפוד עוף שהיה סביר ברוטב מתוק, נתתי חתיכה ממנו
לכלב מקומי שסרב לגעת בו, מה שהעלה בי חשד, לא לגבי הכלב כמו
לגבי העוף, שכידוע, כלבים אינם ידועים כבעל חיים עם נטיות
קניבליות. חוץ מזה ניתן למצוא בעיר מסעדות יפניות וסיניות
מעולות וזולות להפליא, מגוון פרות שלכולם מראה של מנגו עם
ראסטות או גבשושיות פאליות למדי בצבע זרחני עם טעם פחות או
יותר אחיד. כשמתרגלים למטבח התאילנדי הוא טעים מאוד ואפילו
משביע, לפחות כל זמן שהוא נשאר אצלך בבטן.

לאחר עשרה ימים יותר מידי בנגקוק, סוף, סוף התחזקה זוגתי מספיק
בשביל שנוכל לנטוש את העיר ולנסוע להירגע בקו טאו, אי בדרום
תאילנד. בשבע בערב עלינו על רכבת. קרון עם מיזוג אוויר ידוע
בתור מקרר ולכן בחרנו בקרון ללא מזוג אוויר. זה היה קרון ישיבה
שבשלב מסוים בנסיעה עבר להיות קרון שינה על ידי הפיכת המושב
התחתון למיטה, והורדת עוד מיטה מלמעלה ובכך יצרו מיטות קומתיים
באורך של תאילנדי ממוצע (קצר למדי). בקרון היה חם ודחוס, הבטתי
על המאוורר שבתקרת הקרון ושאלתי את עצמי "מה יקרה אם הוא יפסיק
עכשיו לעבוד?" התשובה לא איחרה לבוא והיא, אגב, חמש מעלות חום
יותר. הורדתי אולי חמש קילו בנסיעה הזו, הזעתי אותם מגופי. אני
לא יודע מה אתם מדמיינים כשאומרים לכם רכבת, אני באותה נסיעה
פחדתי להירדם פן אתעורר ואגלה שאנחנו באושוויץ. חוץ מהחום,
המחנק והדחיסות, הנסיעה, בחלקים מסוימים, היתה שקטה וחלקה עד
כדי כך שקשה היה להאמין שהרכבת בכלל זזה. כשהבטתי מהחלון
גיליתי שאכן היא לא זזה. רוב הזמן היא עמדה וכשהיא נסעה היא
השמיעה רעש כאילו היא נוסעת על חצץ ולסירוגין דורסת פרות. במשך
תשע וחצי שעות הצליחה הרכבת לגמוע כארבע מאות קילומטר. מהירות
ממוצעת של קצת פחות מארבעים קילומטר לשעה. לצורך השוואה, רכבת
תאילנדית תעשה את הדרך מת"א לירושלים בשלוש שעות. צה"ל בלבנון
נע יותר מהר. אחרי הרכבת ישנה המתנה של כמה שעות ואז שייט
בספינה שבהחלט ראוי לקרוא לה "אקסודוס" לאור הנסיעה ברכבת.
בספינה הוקרן הסרט "נוטינג היל" ועדין לא ברור לי איך סרט של
שעתיים יכול להספיק לשייט של שלוש וחצי שעות ולתת לך תחושה של
שש שעות?! אני רק יכול להניח ששאלה במבחן הבגרות במתמטיקה
בתאילנד נשמעת כך: "רכבת יוצאת בערך בשבע מבנגקוק למקום אחר
שלא יכריזו עליו במהלך הנסיעה או לכשכשיגיעו אליו באיטיות של
כ- 40 קמ"ש, ומצ'מפונג צריך לקחת ספינה שמקרינה סרט באורך מלא
ועוד חצי סרט. כמה זמן וסבל ייקח להגיע לקו טאו?" התשובה, כפי
שלמדתי על בשרי, כשש עשרה שעות. אבל כל דבר שמוציא אותך
מבנגקוק, שווה יותר מהנצח.

הדרום הפרוע והאיים מומלצים בחום. טוב, אולי חום זו לא המילה
המתאימה. בחלקים מסוימים של היום, אם אתה מתנגב מהר מדי אתה
צריך להתקלח שוב. חוץ מזה יש ים מדהים ושמיים מהממים, ומילקשיק
קוקוס ופנקייק אננס, ועוד מלא פרות טרופים שלא ממש איכפת להם
אם הם מנה ראשונה, עיקרית או משקה. גם קולות בעלי החיים שונים
פה לחלוטין ומזכירים החלאה משונה בין רעש ממטרות עם אסטמה
לפסקול של סדרות משטרה משנות השבעים, והכל בסינקופות שפראנק
זאפה לא היה מצליח לזמזם.

עוד מילה אחת על הדרום. היתושים בדרום הם יותר ממטרדים, הם
מסוכנים ונושאים לעיתים מחלות שיכולות לגרום לזוגתך לשכב כמעט
שבועיים בבית חולים בבנגקוק ולהביא אותך עד אליה מהנוחות
והשלווה של המזרח התיכון.