היי שלום לך"

"איזה חמוד מה אתה עושה כאן לבד?"

"למה אני כאן לבד?"

"תראה זה פשוט שאין לי חברים אתה מבין?"
"זה לא בגללם זה בגללי אני מרחיק ממני את כולם, את כולם אני
מאכזב."
"אבל עכשיו זהו" הוצאתי מהכיס את הכדורים. "אתה רואה את זה
לקחתי אחד קודם זה אמור להרוג אותי תוך שעה, זה מה שמגיע לי,
אני מאכזה את כולם..."

"למה אני חושב שמגיע לי למות אתה שואל??"
"ובכן תראה את כולם אני מאכזב, התחלתי לאכזב אנשים כבר כשהייתי
בכיתה ה'. סבתא שלי מתה אז.. בהזדמנות האחרונה שהייתה לי לראות
אותה נסעתי למשחק כדורסל.
אתה מבין העדפתי לשחק כדורסל מאשר לראות אותה... שבועיים אחרי
זה היא מתה, לא ראיתי אותה יותר
אהבתי אותה את סבתא שלי מאוד אהבתי אותה...
יכול להיות שזאת הייתה אזהרה בשבילי, שכל החיים שלי אני אאכזב
אנשים אבל אני לא הקשבתי...
מאז עבר הרבה זמן, אני גדלתי והשתנתי, אבל בבסיס נשארתי אותו
ילד שתמיד אכזב את כולם...
הילדים בבית ספר שלי שנאו אותי. אבל לא היה אכפת לי כי גם אני
לא כל כך אהבתי אותם.
פעם ראשונה שאהבתי באמת היה בחופש הגדול בין ט לי, זה אכזב
אותה היא רצתה אותי בתור ידיד.
למזלי אנחנו עדיין מדברים אבל גם אותה אכזבתי...
אתה מבין עכשיו למה לקחתי את הכדורים האלה? אתה מבין למה אני
שוכב כאן לבד אני לא רוצה שמישהו יהיה לידי, לא רוצה לאכזב עוד
מישהו..."

"כמו בפעם ההיא בכיתה י אהבתי אותה, דיברנו לא מעט ואז יום אחד
היא הפסיקה לדבר איתי.
לא בגללה בגללי, אני אשם בזה, בכיתי הרבה.
באותו יום קניתי את הכדורים האלה זה יהרוג אותך תוך שעה בלי
שום כאב אמר המוכר.
אבל לא השתמשתי בהם לא היה לי האומץ, שנאתי את עצמי אבל כנראה
שלא שנאתי מספיק...
הייתי חייב להמשיך לחיות, הייתי חיב לפגוע בעוד אנשים. זהו
היום נמאס לי הנה עוד חצי שעה אני אמות..."
הרמתי את העיניים והסתכלתי על החתול שישב לי על הבטן "תראה
אותי מדבר עם חתול ומספר לו את סיפור חיי, מספר לו למה אני
מתאבד..."
החתול רק הסתכל עלי בעיניים עצובות ליטפתי אותו "אל תדאג לך
יהיה טוב."
הוצאתי את הסנדביץ שלקחתי בבית כשעוד חשבתי שאני אשאר בחיים
ונתתי לו.
"תאכל חמוד תאכל אמרתי שלא תגמור כמוני...
אני ארדם עכשיו, מחר אני כבר לא אתעורר אני אמות בשינה. אף אחד
לא ידע שהתאבדתי אני לא רוצה שידעו, במותי כמו בחיי אני לא
רוצה שידעו מי אני...
כדי לא לפגוע בהם במותי כמו שפגעתי בחיי..."

עצמתי את עיני ונרדמתי נרדמתי לתמיד



התעוררתי בחדר לבן לידי עמד רופא נחמד והסתכל עלי: "בוקר טוב
לך שבוע שלם חיכינו שהתעורר...
אתה צריך להודות לחתול כאן הוא הביא אותנו אליך בילעדיו בטח
כבר היית מת שם בפארק...
טוב אני אניח לך עכשיו יש לי עו עיסוקים"
הרמתי את הראש והסתכלתי על החתול "למה" שאלתי אותו "למה הבאת
אותי הנה? אמרתי לך שאני רוצה למות..."
החתול הסתכל עלי בעיניים העצובות שלו וחיכך את הראש שלו בי
"עזוב אותי לך" כעסתי עליו "אמרתי לך לעזוב אותי למה לא נתת לי
למות כמו שרציתי?
אף אחד לא אוהב אותי... מי אוהב אותי."
הסתכלתי על החתול הוא רק נתן לי מבט עצוב ואולי זה היה רק
בדמיון אבל אני בטוח ששמעתי אותו אומר "אני, אני אוהב אותך"



אחרי שבוע יצאתי מבית החולים את החתול לקחתי איתי אהבתי אותו.

מאז אותו יום לא ניסיתי יותר להתאבד כי היה לי את החתול שיאהב
אותי



מונולוג זה מוקדש לברי חתול של חבר טוב שלי