לפני כמה זמן, לא משנה כמה, בעיר אחרת, גדולה מאוד ואפלה מאוד,
אולי קראתם עליה באיזה קומיקס אפל ואווגנרדי, אב שאנן, בטוח
בעצמו ומקרין-עוצמה, חוזר הביתה דרך רחובות מוזנחים, יד ביד עם
בנו המפוחד. האב האוהב את הבן מחבק, סוגר עליו בזרועו האוהבת,
יוצר פעמון הגנה מפני זוהמת העיר, רעשי הלילה ומזימותיו.
"אבא, אבא, תראה, שם", לוחש הבן בפחד, נצמד לזרועו החונקת של
האב, "צל עטור כתר... זה כמו באגדה שסיפר הקבצן הזקן ברחוב  -
מלך האלפים של העיר הזאת".
"לא, בן, זה רק אופנוען שחובש קסדה גדולה במיוחד, זה הכל. ואל
תאמין לכל סיפור שמספרים הקבצנים".
לחישה רכה, חדה כתער וקרה כקרחון בן עידנים לא-יספרו, מאנפפת
דרך אוזניו של הבן.
"בוא איתי, ילד נחמד, בוא איתי נשחק משחקים. יש לי בשבילך
ממתקים וצעצועים, ואם תרצה, תוכל אפילו להשאר לגור אצלי".
"אבא, אבא, לא שמעת את הלחישה? זה היה מלך האלפים של העיר. הוא
לחש בתוך האוזן שלי!"
"תרגע, בן. זו היתה הרוח בין העצים, זה הכל".
"בוא איתי, ילד נחמד. בוא איתי, אני אכיר לך את הבת שלי, שתאהב
אותך ותשמח אותך, היא תלמד אותך להיות מהיר ופראי,  תחבק אותך,
תנשק אותך, ואם תרצה, היא תוכל אפילו לשיר לך".
"אבא, אבא, ראית? שם, מעבר לפינה, הבת של מלך האלפים!"
"כן, ראיתי, בן. זה היה עץ שנע קצת באור הירח, זה הכל"
"בוא איתי, למה אתה מתעכב? אחרת, ילד טיפש, אקח אותך בכוח"
"אבא, אבא! תחזיק אותי חזק! מלך האלפים תפס אותי במגע ידיו
הקר!"
האב תפס את בנו חזק, גורר אותו במהירות ברחובות הריקים
והמתפתלים, מהדק את גופו הרועד אל החזה. עוברות דקות ארוכות של
תעיה ברחובות חסומים באשפה ובגרוטאות, עד שהוא מגיע למדרגות
השבורות של הכניסה לביתם - ואז, רק כדי לגלות, פוחד ורועד,
שבנו מת.