היופי בעולם הזה
זה הטמטום התהומי.
חוכמה מעושה
בכל דבר.
אני יושבת בגב של מקום,
לאף אחד לא אכפת ממנו וממני.
מנסה להיות אמיצה מספיק
בשביל לקום ולעזוב.
רוח שמנסה לגנוב לי את המחשבות.
היא לא תצליח.
היא וכל הטמטום שיש בה ובי ובעולם וביקום ובכל דבר.
הצביעות היא האמת,
הטמטום זה החוכמה.
העוורים רואים הכי טוב,
חתולים שחורים מביאים ברכה.
הם שואלים אם אני מעשנת
אומרת לא ומתכוונת כן
הם לא מבינים.
"חבל" הם זורקים לחלל האויר היבש.
סכין באה ומפלחת בי פרוסות
ראשי סחרחר.
זה מיותר.
זה מיותר.
אור מלמעלה,
חושך למטה.
אני איני פוחדת.
הרגשה של טוב ושלווה מעשית.
ניגודים של שנאה בעצמי.
כן לא טוב רע.
אני כבר לא כאן,
עפה, לידי עשן.
זו הסיגריה של ההוא.
הולכת למקום רחוק מכאן.
אורות הבמה נסגרים.
הולכים הביתה כולם.
אני נשארת כאן.
מנסה לתפוס ענן.
כמה לא מקורי. |