עם מות התקווה גווע החלום
עם מות החלום אבד הקיום
עם מות הקיום נפסקו החיים

שירה נאנחה. לא, לא זה לא טוב מספיק. היא קימטה את הדף עליו
כתבה את שלוש השורות הבודדות, ובזריקה אחת חלקה  עפה פיסת
הנייר חסרת האונים לפח שעמד ליד השולחן. היא התיישבה והביטה
מהחלון. השכנים רבים. שוב. מעניין על מה הפעם.
שירה אהבה מאוד את החלון שלה. הוא היה מאוד גדול, בהשוואה לחדר
שלה שהיה ממש קטן. חוץ מהבית של השכנים, היה לה נוף יפה של
גבעות שאף יזם נדל"ן עוד לא הספיק להפוך לפרוייקט דירות מפואר
כמו בשאר השכונה. היא אהבה לשבת על אדן החלון כשקראה, או
כשהכינה שיעורים, או סתם. אבל עכשיו הייתה לה סיבה מיוחדת לשבת
שם. היא הייתה צריכה את כל ההשראה שהיא יכלה לסחוט מעצמה.
היא שלפה עוד דף מהפנקס והתרכזה.

עם מות הנפש נכחדה האהבה
עם מות האהבה החלו הייסורים
עם תחילת הייסורים מתה התקווה

זה טיפשי, חשבה שירה. אני אפילו לא מבינה מה אני כותבת. היא
לעסה את הקצה של העט, ובמרץ מחודש כתבה עוד כמה שורות. ואז עוד
כמה. עם כל דף שזרקה לפח, היא חשבה על העץ המסכן שכרגע בזבזה.
אולי כדאי לכתוב על זה. שיר הלל אשיר לעץ המסכן.....גם זה
טיפשי. הכל טיפשי. שירה קפצה מהחלון למיטה. היא התיישבה על
המיטה, עם הגב לחלון. למה אני לא מצליחה לכתוב כלום? בדרך כלל
לשירה נורא קל לבטא את עצמה. היה לה טור קבוע בעיתון של בית
הספר, אבל שם היא פרסמה רק שירים שלא היו אישיים. ככה שכולם
הכירו את שירה המשוררת. היא שנאה את זה. אנשים שלא הכירו אותה,
אפילו מבתי ספר אחרים, היו ניגשים אליה ברחוב ואומרים: "וואי,
את זאת שכותבת שירים?" מיני סלבריטי. וזה בדיוק מה ששירה לא
רצתה להיות.
היא לקחה את  הפנקס ואת העט, ושמה אותם בכיס האחורי של הג'ינס.
אולי טיול בחוץ יעזור. זה היה יום יפה כזה, של סוף חורף תחילת
אביב. כששירה הגיעה לגן הציבורי היא התיישבה על הספסל מתחת לעץ
שמאחורי המגלשה. המגלשה הייתה שבורה וישנה, והמקום היה מבודד
למדי. היא שלפה את הפנקס והעט, אבל עדיין לא הצליחה לבטא אפילו
מילה אחת ממה שהיא חושבת על הנייר. היו לה דווקא הרבה שיטות
לפריצת מחסומי כתיבה שהיא פיתחה. אחת מהן הייתה פשוט לכתוב את
כל המילים שעולות לא בראש באותו רגע.
עץ. מגלשה. ציפור. פח זבל. פנקס. יותם...
לא, לא שוב יותם. שירה הבטיחה לעצמה לא לחשוב עליו יותר.
המניאק הזה. איך את חושבת עליו כל הזמן? היא גערה בעצמה. את
פתטית! ילדה מפונקת, מעצבנת, מרוכזת בעצמה. זה מה שאני. השפלה
עצמית הייתה הצד החזק שלה. שירה לא הייתה בטוחה למה היא מעליבה
את עצמה כל הזמן, אבל היא קיבלה את זה בתור הרגל מוזר וזהו.
חוץ מזה, עדיף שהיא תצליף בעצמה על המגרעות שלה ולא אנשים
אחרים.
זה לא שאני שונאת את עצמי, שירה אמרה לעצמה. פתאום היא שמה לב
שהיא אמרה את זה בקול רם. אבל למזלה לא היה שם אף אחד, חוץ
מחתול תועה שהביט בה בסקרנות והמשיך בדרכו.

שירה חזרה הביתה. הבית היה שקט וריק. ככה זה כשאת בת יחידה.
היא שלפה את בקבוק השוקו האחרון מהמקרר, הסתכלה על התאריך שעבר
לפני שבועיים על האריזה ושלחה אותו אל הפח באיחולי דרך צלחה.
היא ידעה שאמא תחזור רק בערב, אבל ממש לא בא לה על עוד ארוחה
מוכנה למיקרו. היא עלתה לחדר שלה והתיישבה על החלון. השכנים
כבר השתתקו. כנראה שום דבר מיוחד. שירה ידעה שאת השיר הזה היא
כבר לא תכתוב. למה? אולי מחוסר השראה. או מחוסר רצון. ואולי
בעצם לא חסר לה שום דבר. היא הרי לא צריכה כלום. היא יכולה
להסתדר לבד, כמו תמיד. שירה יכולה להסתדר טוב מאוד רק עם החלון
שלה.