ואת עולה על גל חדש
והכל טוב וטהור
יש לך הכל
כל הנרות דולקים בשבילך
כל האנשים מחייכים בשבילך
וכבר האמצע הופך להתחלה
הגלים מלטפים את החוף באירוטיות מושכת
ואת לבד ועם כולם וטוב לך.
הכל נראה כל כך מקסים. כל כך תמים. כל כך...
הגל שסוחף אותך,
את לא נרתעת,
ממשיכה קדימה כי הכל בסדר.
אבל אז..זה נוחת.
לפתע כבר לא הכל מקסים,
והגלים לא מלטפים את החוף אלא מכים אותו,
והכוכבים כבר לא נושקים לשחור כי אם נבלעים בו
את נבלעת בעצמך לאורה של מנורה שמאיימת לכבות.
פתאום גם השמש,
היא כבר לא מופיעה מבין העננים,
אלא נעלמת בהם.
והלבן יותר שחור, פחות טהור. פחות תמים.
את מסתכלת למטה.
תוהה מה פחות כואב מלסיים את החיים.
הכלים המודרניים משמיעים קולות ועפים על הכביש.
ואת? סתם עוברת מדרכה.
הכל פה מצלצל והורס לך את הדממה. והתמימות. והטוהר. והקדושה.
הדבר היחיד שרוצים אותך בשבילו הוא כלום.
האמצע הופך לסוף.
רבים האורות בחלונות הבתים.
אצלך אין חלונות.
הפצעים ממלאים אותך.
והוא? אין בכלל הוא.
איפה את? |