בדירת 2 החדרים עמד ריח של זקנה. חמיצות מרירה ועיפה שנדפה
מהריהוט, מהבגדים הישנים החבויים בארון ומהספה הממורטת שבה
הייתה מונחת הזקנה עצמה, דוממת.

קולות רמים בקעו ממקלט הטלויזיה החדיש, שנקנה לפני מספר חודשים
ע"י הנכד, אומרים ולא אומרים דבר.

עמדתי בחדר כפגר המום, וקראתי בקול סדוק במקצת הספד מאולתר
שחיברתי בעצמי. והזקנה, עיניה החלמוניות קרועות לרווחה, מביטה
בארועי העולם האחרונים בקבלה מוחלטת.

"זקנתי", פתחתי. אבל מיד הפסקתי ותיקנתי בעט על הנייר המקומט.
וניסיתי שוב.

"שכנתי הזקנה שאת שמה לא ידעתי". עצרתי משנוכחתי שהאמת היא
שידעתי את שמה של הזקנה שהיה טבוע על דלת דירתה וקשה היה
מלפספס אותו, "הגב' בלומה רוזנטל". אבל עדיין חשתי רחוק מאותו
השם, משום שלא ממש הכרתי את הזקנה ולכן החלטתי להמשיך, בשינויי
נוסח קלים.


"שכנתי הזקנה שאת שמך הכרתי רק מתוך הצצה אל השלט שעל דלתך. את
שהיית שם לצידי, ודירותינו חלקו קיר משותף. ואשר סבלת מקשיי
שמיעה כרוניים ולא התלוננת על כך באזני איש, ולכן שומעת היית
את חדשות העולם דרך מקלט הטלויזיה החדיש שלך בעוצמות ובדציבלים
כמעט ובלתי אנושיים, ומדירי שינה מעיני שכניך האומללים."


הרגשתי שזה הנוסח הנכון, ובבואת פני העיפה נגלתה לפני מבעד
לזכוכית הויטרינה עמוסת החרסינה המצויצת שעמדה שעונה על הקיר
הצהוב, המשכתי.


"את הזקנה, שהיית כצעירה חסרת מנוח, ואהבת לבהות בעיניך הקהות
בסדרות בערוצי המשפחה והטלנובלה, ומתוך רצון אדיר לחיים ועוצמה
של תמונה וקול שצעירים ממך לא מסוגלים לשאת באוזניהם ועיניהם.
והברק בעיניך שכבה רק בשעות הלילה המאוחרות, ואשר סירב לכבות
בטלטלה, וגופתך הסרבנית שפירפרה בידי הרועדות דקות ארוכות בטרם
פרחה הנשמה ממנה, ונבלתך השלווה שרק לבסוף הסכימה לנוח, בהגיעה
זמנה, בכורסה האהובה עליך כלכך. את שסירבת להתחשב בשכניך, ואשר
הדרת שינה מעיניהם והחדרת טירוף בנפשם המיוסרת, היית אישה
חסודה ומופנמת, וריח השום הבוקע מפיך חסר השיניים כבדרך קבע
הפריע אך במעט לנהל איתך שיחות תחינה ובקשה להנמכת עוצמת מקלט
הטלויזיה לאחר חצות.


ומעלותיך הטובות רבות הן, למרות שמעטות מהן חשפת בפני שכנך
הקרוב ביותר, בבישנותך הרבה. ומכיוון שכה אהבת לצפות במקלט
טלויזיה זה, שנכדך היחיד רכש במבצע מיוחד בשקם, אני מותיר אותו
דלוק, כשלהבת זיכרון, כחסד אחרון שאני עושה עימך בשעתך זו
האחרונה וזאת למרות הסבל הנוסף שיגרם לי מרעשו הטורדני, ימים
רבים נוספים עד אשר ריח גופתך יבאיש את הדירה ושכנים טובים
אחרים ימצאו אותך, יושבת כאן, שלווה, בשלה לרקב, ניצחית."


קיפלתי את הדף המהוהה אל כיס מכנסי. הספד זה שכתבתי, ריגש אותי
ודמעות דקות וחמות נקוו בזוויות עיני. ניגבתי אותן בשרוולה
הימני של הטוניקה הבהירה והסבתית שכיסתה את גופתה של הזקנה,
משכתי באפי, והתישבתי על הריצפה. הזקנה לצידי, בכורסתה
המרופטת, והתבוננו יחדיו בערוץ הנשיונאל ג'יאוגראפיק שם נעו
חיות אפילות וגמישות חרישית בליבו של הסבך האפריקני. התמונה
החדה מרצדת לנגד עיני, והקולות הרמים הבוקעים בטכנולוגיה
היקפית ממלאים כל חלל בגופי הרצוץ. ולראשונה מזה חודשים, מאז
קיבלה הזקנה את מקלט הטלויזיה החדש, החלה לפשוט בגופי תחושה של
רוגע, נחת מלטפת, תחושה של ביתיות שאין לטעות בה. בהדרגה צנח
ראשי על אחד ממסעדי הספה המרוטה, עיני נעצמו, וידה של הזקנה
המונחת קרוב על אותו מסעד כיסא, נוקשה ומגוידת כאילו לוטפת את
שיערי הסתור בחיבה סבתית. ומתוך הרעש הטלויזיוני, בקע לפתע שקט
בהיר, וחלום רגשני על סבתא ונכד ומקלט טלויזיה כמעט ומילא אותי
חרטה.