אני נחנקת והכל מתעוות. יש צבעים ויש צלילים, הכל מתערבב ואני
כבר לא יודעת מה זה מה. לפעמים נדמה לי שמישהו מצייר לי על
ההכרה, גורם לדברים להראות כמו משיכות מכחול של איזשהו צייר
מטורף. אני הקו השחור באמצע, השיח המוזר, וכל תודעתי היא הפסים
הצבעוניים. אחר כך הכל נעלם וכמו נצבע בכהה. בהתחלה זה כחול,
אפור, אחר כך בא השחור. ואני לא זוכרת כלום.
ימי חמישי הם ימים מיוחדים. יש בהם את הציפייה לסוף השבוע
הקרב, השמחה שהשבוע נגמר. אנחנו יושבים בשעות הקטנות ובוהים
בכוכבים. לא פעם קרה לי שראיתי כוכב נופל, נמרח על השמים
הכהים. ואחריו כולם, קופצים אל מותם, רוצים להתנתק מהשגרה
המאיימת. אם רק יכולתי להמרח שם ברקיע, להיות עוד פס לבן בהיר.
אצלי זה קצת שונה, קצת לא מוכר. אני יודעת, זה בסדר. מחר הכל
יהיה לבן.