יוסי לא יכול למות והעובדה הזו דיכאה אותו לפעמים. ברוב הזמן,
אבל, הוא שכח מזה ופשוט חי את החיים שלו ככל ילד רגיל שגר
בבנימינה, והוא במקרה גם שכן שלי.
אבל לאורך כל החיים שלו מדי פעם מישהו היה חייב להזכיר לו את
זה, שהוא לא יכול למות. לדוגמא, בכל טיול שנתי כשהיה צריך
לכתוב על בעיות רפואיות אז אימא שלו רשמה תמיד שהוא לא יכול
למות ואמרה "עדיף שהם ידעו את זה, שלא יאשימו אותנו אחר כך
כשיקרה משהו" ואנחנו לא הסכמנו אתה אבל היא אימא ואנחנו ילדים
אז מה אפשר לעשות.

בצבא זה הוריד לו פרופיל.
הוא ממש התעצבן מזה כי הוא רצה לשרת בסיירת או משהו כזה וזה
מאוד הקשה עליו כי הם רצו לקבל אנשים רק עם פרופיל מושלם.
אמרתי לו שלא ירגיש רע מזה ושיזכור שהוא לא היחיד עם בעיות.
אני, לדוגמא, עיוור צבעים. וגם לי הורידו פרופיל ואני לא חושב
שזה הוגן כי זה לא כאילו עשיתי משהו שאני עיוור צבעים.

בסופו של דבר גם אני וגם יוסי שירתנו בתותחנים.

היום, כשאני ויוסי נפגשים הוא עדיין מאוד ממורמר על זה שהוא לא
יכול למות והוא כל הזמן אומר שאולי אם אימא שלו לא הייתה מעשנת
כשהיא הייתה בהריון כל זה לא היה קורה. אני אומר לו שהוא לא
יכול לתת לזה לשלוט לו על החיים ושיסתכל עליי איך אני לא נותן
לזה להשפיע עליי.
ואז הוא אומר לי, ואני מסכים אתו, שהבעיה שלו יותר חמורה משלי,
כי שלי תיפתר בסופו של דבר, ושלו לא תיפתר אף פעם.