סערה היתה בחוץ.
כל חלק בה הזכיר לי אותך.
הסופה היא סערת רגשותי.
הברקים הם ברקי עיניך,
גשם הזלעפות הוא דמעותי עליך,
והברד, נטיפי הקרח הפוצעים וחותכים את ליבי בהסתכלי עליך.
שמש זורחת בחוץ.
אני נזכר בך,
חומה הוא כחום אהבתנו,
תכול השמים הוא כתכול עיניך
הבוהות ללא רוח חיים.
אך את קרה לנצח, קרה מקרח.
דבר לא יחזירך אלי,
אינך מגיבה עוד לרגשותי,
אינך מגיבה עוד לדבר עלי אדמות.
אפילו אהבתנו פורצת הגבולות
אהבתנו, אשר דבר לא עמד בפניה לא תושיע,
לא תפרוץ מחסום זה, לא תעלה חיוך על שפתיך,
לא תאיר את עולמי החרב בשמחת חיים נדירה שנגנזה בך.
כבה מאור חייך, ישותך איננה כי אם זיכרון מפרק חיים שתם.
מה טובים הם חיי בלעדייך. אותך לעולם לא אשכח.
אך עתה עלי להמשיך ולהגשים את יעודי.
את אהבה, זכרונך שמור בליבי לעולמי עד.
והנה, שם באופק מתקרבת סערה חדשה.