[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








טוב, חזרתי.
הפרק הראשון היה קצת חזק מדי לדעתי. אני לא יודע, ככה אני
מרגיש, שפשוט זרקתי את מה שהיה לי בצורה קרה כזאת, בלי רגשות,
בלי להתחשב.
יש לי רגשות, שלא תטעו, פשוט ככה הרגילו אותי לעשות. כל
הפסיכולוגים שהייתי אצלם, הפסיכיאטרים, האנשים האלה שביקשו
ממני פרטים לגבי החיים שלי לא חיפשו רגשות אלא חיפשו פרטים
קרים שיכולו לנתח את מה שיש לי בלב בגלל מה שהם קראו שצריך
להיות
כך היה עם מל. פסיכולוג מטומטם שאבא לקח אותי אליו אחרי שעברתי
אליו. משהו בסגנון של "לאחד את המשפחה" דרך הבנה. אנחנו גרים
בבית עם שתי קומות, החדר שלי היה בקומה התחתונה, לבד. פחדתי
לעבור לשם, פחדתי להיות לבד, פחדתי מהחושך, פחדתי שיקרה לי
משהו. מל, הפסיכולוג פירש את זה כפחד מלהיות קרוב לאדמה, איך
הוא אמר?, "אתה מפחד להיות באדמה כמו האמא שלך". הנהנתי. מה
יכולתי לעשות? הוא מבין, הוא יודע, אני סתם אחד שלא למד
פסיכולוגיה. חוץ מזה, הוא לא עניין אותי כל כך, חיכיתי בכל רגע
שהמפגש יגמר. שנלך מהחדר המגעיל הזה. בפגישה האחרונה, היינו רק
אני והוא (עד אז היה עוד מישהו איתנו, אבא, אישתו, אחים שלי,
אפילו כולם...) ציירתי אותו. עם כתר על הראש, שירגיש טוב, למה
לא? סתם איש קטן.
עברתי עוד פסיכולוגים ויועצים. הייתה יועצת אחת שליוותה אותי
מהרגע שאמא נפטרה. קראו לה ציפי. היא הייתה היועצת בבית הספר
היסודי שלי, והא המשיה איתי עד שניתקתי איתה את הקשר. היא
הייתה יותר מדי פרו-אבא לטעמי, לא עניין אותה מה אני רוצה, מה
טוב בשבילי. גם היא, לפי מה שהיא קראה בספרים. החיים שלי נקבעו
לפי ספרים.
אני חושב שהיחידה שבאמת הבינה אותי הייתה הקבנ"ית (קצינת
בריאות הנפש) בצבא. היא עזרה לי, היא ראתה מה כואב לי, איפה
קשה לי, היא המליצה שיעבירו אותי למקום אחר שיהיה לי פחות קשה.
מקום עם פחות לחצים, ומקום שבו אני אוכל להשתחרר קצת, להיות
עצמי.
נזכרתי בעוד יועצת שהייתה לי. אני לא מבין איך שכחתי אותה.
סטודנטית, שנה שנייה. ממש חמודה. עשתה עלי עבודה, במשך שנה
הייתה באה לבית הספר שלי ומדברת איתי בשעה קבועה, פרקתי את כל
מה שעל הלב שלי. טוב, לא הכל, הרוב, את הבעיות בבית, עם אבא
ואישתו, עם אחים שלי.
אני לא יודע למה אבל דווקא אותה הכי אהבתי. הרגשתי אליה קרוב
ואני מאוד מצטער שלא המשכנו. היה לי עוד כל כך הרבה לספר לה.
אולי הסיבה שאהבתי אותה כל כך היא שהיא הייתה רק שלי, אף אחד
לא ידע עליה, אפילו לא אבא.
עכשיו שמתי לב שהפרק הזה הפך להיות פרק על הפסיכולוגים שלי.
במידה מסויימת התחלתי אני להיות הפסיכולוג של עצמי. התחלתי
לנתח פעולות שהייתי עושה. דברים שהייתי אומר. לעזאזל! אפילו
כשהייתי אצל הקב"נית התחלתי לשקול מילים כדי לחשוב מה היא תבין
ממה שאני אומר לה.
הקב"נית הייתה אולי האחרונה שנפגשתי איתה, אני בטוח, וכבר
מתכנן את זה, שאני עוד אפגש עם פסיכולוגים הרבה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שושי לא מעשנת
סיגרים, זה
מזכיר לה את
צ'רצ'יל.


החבר של החבר של
שושי
לשעבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/02 16:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנתר ורוד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה