לפעמים, כשאני קצת מהורהר, אני שוכב על הגב, על הרצפה הקרה.
אני מדליק נרגילה שקניתי בשוק ביפו, ושם טבק בטעם תפוח עם
אניס. יש משהו בריח של האניס, שהופך את העישון ליותר מורגש.
אני נותן לעשן להכנס לריאות שלי, ולהרגיע אותי. ואז, כשראשי
קצת מסובב, אני מתחיל לחוש את הטעמים מלטפים את הלשון שלי. אני
פולט זרם של עשן סמיך כלפי מעלה, ומתבונן איך הוא מתפזר ונופל
עלי בחזרה. אבל אתמול קרה לי דבר מוזר. העשן, והטעם השומרי,
שכל כך התרגלתי אליו, גרמו לי להתגעגע לירושלים. יש משהו בעיר
הזאת, בתוך כל הטירוף, נורא גשמי בעיני. בדיוק לפני שנה, נסעתי
לבקר את יערה. היא גרה ברחביה, בבית אבן עם תקרות גבוהות,
ומרפסת ענקית שמשקיפה על החצר. ישבנו בחוץ, ושתינו לימונדה.
אני לא יודע למה, אבל היה למיץ הלימון המתקתק הזה טעם אחר,
שונה מכפי שציפיתי. קשה לי להגדיר זאת במילים, אולי רק אומר
שציפיתי לטעם צהוב, אבל הוא היה יותר ירוק, צהוב-ירוק כזה.
יערה הסתכלה עלי, בזמן ששתיתי וחייכה. "אני אוהבת להסתכל עליך
שותה", היא אמרה. יש לה נטיה לומר דברים בלתי צפויים. פעם
טיילנו בעיר, רק שנינו. היא לא הוציאה מילה מהפה כל היום. אך
שהגענו לארמון הנציב היא הרימה קצת את העיניים, חיבקה אותי
ואמרה: "אני מפחדת להנמס". אחרי כמה חודשים, חשבתי לעצמי,
שבעצם היא לא ממש הבינה ממה היא מפחדת, אז היא בחרה לעצמה
פועל, כדי לא לשתוק. כשאני מפחד, אני שם דיסק של הפינק פלויד.
זה לא עושה אותי פחות מבוהל, אבל לפחות אני מקשר את הפחד למשהו
מוחשי. לפעמים נתינת שם, פשוט מפוגגת אותו.
את יערה פגשתי בפעם הראשונה בעין כרם, שנה לפני כן, ליד מנזר
האחיות מציון. היא עמדה לבד בראש הגבעה, כתפיה היו שמוטות מעט,
והיא לבשה בד כותנה סגלגל עם צווארון חתוך במספריים גסות. משום
מה, העמידה שלה קצת ריגשה אותי. דמיינתי איך השקט הפנימי שלה
לובש צורה, ומתגלגל במורד המדרון התלול ונזכרתי בסיפורי הכביש
המכושף, שכל כך הסעירו אותי בילדותי. "זה כביש שנראה כמו
ירידה, אבל בעצם הוא עליה", אבא שלי היה אומר. אני חושב שזאת
היתה הפעם הראשונה שלא ממש האמנתי לו. טיפסתי למעלה, ונעמדתי
מולה. היא חייכה אלי מעט, ואמרה: "אתה יודע? זאת הפינה הכי
תל-אביבית בירושלים". רציתי לשאול אותה למה, אבל לא העזתי.
נראה לי שפשוט לא רציתי לאכזב אותה, האמירה שלה היתה כל כך
כנה, שהוציאה את המשמעות הכבדה מהמילה "אמת". אמרתי לה שאני בא
מהפינה הכי ירושלמית בתל-אביב. היא התבוננה בי כמה שניות
והתחילה לצחוק. "רוצה קפה?", שאלתי אותה, והיא אמרה "תה", תפסה
את ידי והתחילה לרוץ למטה. ישבנו בחוץ, ונתנו לרוח הירושלמית
ללטף אותנו, העמק נהיה קצת אדום, עם רדת השמש וברקע שמענו את
הגיטרה של דיויד גילמור. ריח תה הקינמון של יערה נכנס לאפי,
לרגע קטן, לא הבדלתי בין הריח למוסיקה, וזה עשה לי נורא טוב.
יערה התבוננה בי ואמרה: "בא לי לשחות ביער, נראה לך שהוא קר?".
אמרתי לה שבתל-אביב, בקיץ, הים תמיד יותר חם מהאויר. "בוא" היא
אמרה. נכנסנו ליער האורנים, ויערה התפשטה וזרקה את הבגדים שלה
על אחד השיחים. "קדימה, בוא כנס" היא אמרה. הורדתי את הבגדים
ונזרקתי לידה על ערמת מחטים יבשה. היא חיבקה אותי ונרדמה.
הפכנו את יום ראשון בקיץ למנהג קבוע. הייתי מגיע לרחביה בעשר
בבוקר ועולה למרפסת של יערה. היא היתה מוציאה כמה פיתות
מתובלנות שקנתה בשוק של העיר העתיקה מוקדם בבוקר, גבינה יבשה
עם זעתר ולימונדה. אני הבאתי פירות שקניתי בדרך. היא אמרה לי:
"כשאתה בא ביום ראשון, אל תדפוק בדלת". פיתחתי לי מן הרגל כזה,
פתחתי את הדלת, עם שקית הפירות ביד ונכנסתי. יערה עמדה במטבח
והכינה את הפיתות והגבינות, היא אף פעם לא אמרה לי שלום, כאילו
לא נפרדנו בכלל, כאילו יצאתי לכמה דקות להביא משהו מהמכולת.
נישקתי אותה על הצוואר והיא חייכה תוך כדי סיבוב הראש אחורה.
שמתי לב שהקפלים בצד שעל צווארה הם בעצם המשך טבעי של החיוך
המקסים שלה. אחר כך ישבנו במרפסת ואכלנו את הפיתות המתובלנות.
"את יודעת?", אמרתי לה, "ירושלים היא המקום היחיד בארץ,
שהתבלינים לא מצליחים להרוס בה את הטעם של האוכל". היא חשבה על
זה כמה שניות ואמרה: "תשתה, הלימונדה דוהה". אחר כך, יצאנו
לטייל בעיר, בכל פעם בפינה חדשה, שעוד לא הכרתי. חשבתי לעצמי
שלפעמים החברות הרבה יותר חזקה אם לא מדברים, ושכמה זה מוזר
שהשתיקה ביחד פחות מפחידה מהשתיקה לבד, ושישנם רגעים בחיים
שהבדידות לא מצליחה להרוס. נכנסנו לעיר העתיקה ועלינו על כמה
גגות של בתים ברובע המוסלמי. יערה אמרה לי שהיא נורא אוהבת,
שכל הגגות מחוברים, ושבעצם מדובר על גג אחד גדול. קפצנו קצת
בין הגגות עד שהגענו לאיזו חצר פנימית. החצר היתה מוקפת בחבלי
כביסה עמוסים בבגדים אדומים ורטובים, ועל הרצפה ישבה ילדה
ובכתה, בתוך שלולית קטנה. "אלו הדמעות שלה", יערה אמרה לי.
ידעתי שאלו מים שנזלו מהכביסה, אבל היה לי נח להאמין שהילדה
הקטנה דמעה את השלולית המבריקה; חוץ מזה, זה בכלל לא משנה.
קפצנו לחצר ושאלנו אותה אם הכל בסדר. היא אמרה שכן, ושפשוט לא
כל כך טוב לה עכשיו בחיים, ושהכל הולך לה קשה, ושלפעמים היא
מרגישה שכבר אין לה מספיק כח להיות עם עצמה. זה היה ממש מדהים
לשמוע את המילים האלו מילדה כל כך קטנה. יערה נתנה לה חתיכה
מהפיתה שלא סיימתי וחיכינו עד שהיא גמרה לאכול. כשחזרנו
לרחביה, היינו קצת עצובים, אז שאלתי את יערה אם בא לה לשחות
קצת במיטה. כל פעם שבא לנו להתחבק ערומים, השתמשנו בפועל
השחיה. אחרי הצהריים אמרתי "להתראות בשבוע הבא", אבל יערה לא
ענתה לי; הפרדות היו קשות מדי בשבילה, אפילו אם באתי רק לשבוע.
זה מצחיק, כי אף פעם לא הרגשתי שהיא רוצה להיות איתי יותר.
בדרך חזרה, כשהגעתי לפאתי תל-אביב, פתחתי את חלון המכונית
ונתתי ללחות לעייף אותי בחזרה. כשהגעתי ביום ראשון שבוע אחר
כך, יערה לא היתה בבית. נכנסתי עם שקית הפירות, אבל לא מצאתי
שום צוואר לנשק. השולחן במרפסת היה ערוך כבר, והקרח שבקנקנן
הלימונדה לא נמס עדיין. על הצלחת של יערה, מצאתי פתק לבן, בכתב
היד שלה עם השיר הבא:

אז הרגשתי שקופה
כמו הים בגליו
הכבד התחמץ
והזמין הלבלב
הכליות הצטרפו
נטשו מוסרן
ולקחו הן לדרך
את  מר תוספתן

אחר כך היה כתוב:
מתוק שלי. אל תכעס עלי. ותבטיח לי שלא תהיה עצוב. אני לא יכולה
יותר לפגוש אותך. אני נוסעת, ואל תנסה לחפש אותי.
הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד יותר, התיישבתי מול הצלחת שלי,
ואכלתי לאט את הפיתה המתובלת. הרגשתי שהתבלינים משתלטים על
הטעם, ושירושלים אבדה את כל המשמעות בשבילי. הצלחת של יערה
התמלאה בדמעות שלי והדיו הכחול שעל המכתב טבע בתוך השלולית
המבריקה, של כביסת העיניים שלי. החלטתי שגמרתי עם ירושלים,
ושאני לא מתכוון לחזור לעיר שאין לה זכות קיום בלי יערה.

בחודשים אחר כך, ניסיתי למצוא אותה, התקשרתי לכמה מכרים
משותפים, אבל הם אמרו שהיא נעלמה ואף אחד לא יודע איפה היא. אל
הדירה שלה נכנס איזה קרוב משפחה רחוק, שלא היה לו מושג קלוש
איך להשיג אותה, וזה גם לא ממש עניין אותו. המרפסת הפכה למחסן
גרוטאות ובפינה היחידה שנשארה פנויה, הוא תקע שני עציצים של
גראס. החברים שלי אמרו לי לשכוח אותה, ושיש מלא דגים בים; אתה
צעיר ונראה טוב, וגם מאד חכם, אז מה אתה דואג? גם זיונים לא
יהיה לך חסר, ואחת הידידות שלי אמרה לי שאם אני מרגיש בודד או
עצוב, אז להתקשר אליה בכל שעה, גם אם זה באמצע הלילה ויורד
גשם, כי בשביל זה יש חברים, ואני זקוק להמון חום ואהבה. אחר כך
פגשתי חיילת אחת, שהיתה נורא מתוקה, ונורא נהנתה להיות בקטע של
מישהו יותר מבוגר. בשלב מסויים הרגשתי שאני מחלים, ושבעצם
החיים בלי יערה לא כל כך נוראיים, ובסך הכל בראיה לאחור, זה
מאד מחזק מה שקרה, כי לדברים הטובים תמיד יש סוף, וככל שאני
אקדים להפנים את זה, יהיה לי הרבה יותר קל בהמשך. אבל לפני
שבוע, כששכבתי על הגב, ונתתי לעשן הסמיך לכסות אותי, וברקע
התנגן "הצד האפל של הירח", והתחלתי לקרוא לפחד שלי בצאלאל
ומנחם וכל מיני שמות משופמים אחרים, הבנתי שאני חייב לעלות
לירושלים. נכנסתי למכונית, ולא הדלקתי את המיזוג בכוונה.
כשעברתי ליד לטרון, הפסקתי להזיע, והרגשתי, ממש הרגשתי, שבפעם
הראשונה בחיי, יש לי מטרה, ושמה שאני עושה עכשיו, גם אם אני
עוד לא יודע למה, הוא דבר מאד משמעותי. החנתי מול הבית של יערה
וראיתי שבמרפסת יש אור. רצתי למעלה במעלה המדרגות, הלב שלי
דפק, התרגשתי כמו נער שמלטף שדיים בפעם הראשונה בחייו. פתחתי
את דלת הדירה בלי לדפוק, והדבקתי את השפתיים שלי על הצוואר
הלבן של הקסם הזה שלי, שגם נקרא לפעמים יערה. היא חשפה שני
קפלים ארוכים בצווארה וחיוך ממיס ואמרה: "קניתי כבר פירות, אני
מקווה שלא הבאת". חיבקתי אותה כמו דב, מאחור והיא הסתובבה אלי
ואמרה: "בוא לשחות איתי בלימונדה הצהובה?". הבנתי, שבעצם אבא
שלי צדק, ושלפעמים מה שנראה כמו ירידה הוא בעצם עליה תלולה.