"אני משה מלך החומוס של ארץ ישראל מלכת החומוס של העולם
החופשי, אני הייתי יכול למרוח חומוס בפיתה תוך 3 שניות, עד שזה
קרה, החומוס בא אליי בהפוכה הוא התנגד לי אפילו שניסיתי בכל
הכוח לא הצלחתי למרוח, אז לפי עצת כל המומחים והמבינים נשאתי
את רגליי והגעתי ל-"מרכז השיקום לחומוסאי" זה היה מקום נחמד
חוץ מכמה אנשים בכירים שהתעניינו בצנוברים ולא בחומוסאים
עצמם.
הרבה מהחברה הזדהו איתי כי גם להם זה קרה, וכך התחלנו בשגרת
היומיום האין סופית של חזרה למריחת חומוס, ואם לא אז בטוח
לנגב.
החומוסאים הם צעירים וזקנים שחלק באו מהסתבכות עם החומוס
כמוני, וחלק אפילו מהמקרים הנוראים שרואים בחדשות שהחומוס פשוט
התפוצץ להם בפרצוף, או במקומות אחרים שמטעם צניעותי לא
הזכירם.
(וגם מטעם האתיקה).
בכל אופן כל החומוסאים יום ביומו היו הולכים לחומוסיאדה, זה
היה מקום מופלא בו המדריכות הראשיות לחומוס בין הטובות בארץ
בנושא, היו עוזרים לנו לחזור לעברנו הסמיך ועם אפילו קצת
פיטרוזיליה, זאת הייתה חוויה נפלאה לכולם, חוץ מאחד (אדון
פפריקה חריפה) שכל הזמן צעק התרגז התלונן, הוא אמר שהוא אוהב
את זה גרוס גס, ולא כמו שהמדריכות הראו, יום אחד באתי אליו
ודיברתי איתו כהרגלי להפיג את השעמום ואולי להפיק תועלת, ושוב
ניסיונותיי היו לשווא, לבסוף יום אחד האדון התפרץ וכעס ושאף
ונשף ממש כמו גלעד ינקלביץ' בערוץ 5  באתי אל אדון הפפריקה
הנכבד ושאלתי אותו: " מה קרה  אדון פפריקה?" הוא ענה " אני לא
יכול יותר אני נשבר כלום לא מצליח, אני כבר לא מביא לאישתי את
שמן הזית שלי, והיא כבר לא רוצה לתת לי פול,  אני משתגע הילדים
רוצים טחינה " אז אמרתי לו במשפט שיזכר לדורי דורות
"אדון פפריקה, חבל, נורא חבל אצלנו עושים חומוס באהבה או לא
עושים בכלל"".!