[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה צימרמן
/
רישום מאוחר

לבועז

באמת שאין לי מושג למה, אבל מזכירות באוניברסיטה מסוגלות להביא
אותי לידי דמעות. ואני לא מתכוונת למזכירה אחת ספציפית, אלא
למזכירות האקדמיות ככלל, כקבוצה. לא משנה אם הם המזכירות של
החוג שאני לומדת בו או חוג משני. בלי הבדל בין מזכירות תואר
ראשון לבין מזכירות תואר שני. בין אם זה סמסטר א' או סמסטר ב',
תקופת הרישום או סתם יום לימודים רגיל, בשיחה פנים מול פנים או
בטלפון. בין אם אלה מזכירות צעירות או מבוגרות, מזכירות שחורות
שיער או מחומצנות, ממושקפות או נטולות משקפיים. יש להן פשוט את
הכוח העל-טבעי הזה, שמסוגל לגרום לי לבכות.
אולי קצת נסחפתי עם ה"על טבעי", כי בעצם, זה לא עד כדי כך קשה
לגרום לי לבכות. בעצם, אני מסוגלת לפרוץ בבכי סתם ככה, משמיעת
השיר "אמא אמרה לדני", אז זה לא שאני קשוחה או משהו. אבל זו
עובדה שעד עכשיו לא ראיתי עוד קבוצת אוכלוסייה בעולם, כמו
המזכירות באוניברסיטה, שכל החברות בה מחזיקות בכוח הבלתי
מעורער הזה, לפתוח אצלי את ברז הדמעות.






בפעם האחרונה שמזכירה באוניבסיטה גרמה לי לבכות, זה היה יומיים
אחרי שנפרדתי מרועי, או יותר נכון, מהרעיון של רועי. הביטוי
'נפרדתי ממנו' לא ממש הלם את מה שקרה במציאות, כי בעצם אף פעם
לא היינו ביחד, אבל אצלי במוח היינו ממש ביחד. אצלי במוח כבר
היינו שלוש שנים ביחד ונשואים ואני הייתי בהריון, וגרנו בדירת
גג שכורה ליד ככר מסריק, עם קירות מתקלפים ובעל בית מניאק,
והיה לנו כלב לברדור צהוב ושובב, והוא כבר בעיצומם של לימודי
דוקטורט, ואני הייתי כבר מפורסמת והיה לי טור אישי קבוע באחד
ממוספי סוף השבוע. ובטור הייתי מהגגת כל מיני דברים בנושאים
שבינו לבינה, וכמו כל האחרות שכותבות טור אישי בנושא הזה, היה
ברור שאני כותבת על זה למרות שאני לגמרי לא בענינים, וכבר
שכחתי כמה פגישות עיוורות הן דבר נורא, ומה זה לחכות לטלפון
ממישהו שהבטיח שהוא יתקשר ומעולם לא קיים, ואיך זה להתאהב
במישהו שרק עכשיו הכרת, ותוך שעה כבר לראות בעיני רוחך איך
חייכם המשותפים ייראו.




ככה זה היה לי עם רועי; בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא עמד על
סולם שלושה מטר מעלי וכיוון את הפנסים. בזמן שלקח לו לסיים את
העבודה - שהיה זמן שיא, לא שאני מבינה בדברים האלה, אבל נירה,
שהיא עוזרת במאי כבר כמה שנים טובות אמרה שזה היה מאוד קצר אז
היא כנראה מבינה - הלב שלי כבר הספיק לנצח את המוח שלי בהורדת
ידיים, והצליח להשליט על המוח את "תכנית אב רועי". כשרועי ירד
מהסולם, וניגב את הידיים שלו שהיו קצת מאובקות על האוברול
ג'ינס שלו, שהיה דהוי בדיוק במידה הנכונה, אני כבר הייתי אי שם
בנשיקה הראשונה שלנו. ולמרות שעדיין לא שמעתי את הקול שלו, ולא
הייתי קרובה מספיק כדי לראות את צבע העינים שלו, ואפילו לא
ידעתי את שם המשפחה שלו, או בן כמה הוא היה, אצלי בפנים כבר
ידעתי שהוא ה-אחד. כנראה שהבעת הפנים שלי הצביעה על כך שהלב
שלי השתלט על המוח והפך לי את כל הרציו שהיה אצלי בפנים לפירה,
כי עוד לפני שהספקתי לבדוק אם העינים של רועי הן שחורות או
חומות, נירה אמרה לי, בקול המצרצר שלה שלמדתי לשנוא חצי שעה
אחרי שפגשתי אותה בפעם הראשונה, "הוא תפוס".
"מה?" שאלתי אותה. אני חושבת שלא נדהמתי כל כך מהתוכן של
הדברים שלה, אלא מההקשר. אם בחורה כמו נירה זיהתה את ההפיכה
הצבאית שהתרחשה אצלי בפנים, כנראה שהמצב שלי היה באמת קשה.
הסתובבתי והבטתי בה, מחייכת את החיוך הגדול ביותר שראיתי אצלה
על הפנים אי פעם - וכאן המקום לסייג ולומר שאני באמת לא מכירה
אותה הרבה זמן - ונזכרתי באחד משיעורי הגרמנית הבודדים שלקחתי,
לפני שהבנתי שיש יותר סיכוי שהמילון והספר תרגילים ילמדו עברית
מאשר שאני אלמד גרמנית, וביטלתי את הקורס. באותו שיעור חיפשתי
מילה במילון, אבל כמו תמיד, כשלומדים שפות זרות, כל הגדרה אחרת
שמופיעה במילון תמיד יותר מעניינת מההגדרה שאותה את בעצם
מחפשת, ובמקום להמשיך לחפש את ההגדרה של המילה שחיפשתי, נעצרתי
על הביטוי schadenfreude. אחרי שחזרתי עליה בקול רם שלוש
פעמים, אבל בשקט, שאדנפרויידה, שאדנפרויידה, שאדנפרויידה,
גיליתי שפירוש המילה הוא "שמחה לאיד". עכשיו אני חושבת שלו היה
מדובר במילון עברי-גרמני מאוייר, די בטוח שתמונה של נירה עם
החיוך התניני שהיה מרוח עכשיו על הפנים שלה היתה מעטרת את
ההגדרה הזאת.
"הוא תפוס", היא שבה וצרצרה, ואז הסיתה את מבטה והביטה בו,
גוחן מעל תיבת הכלים שלו. "יש לו מישהי, לרועי זהבי שלנו", היא
הוסיפה, והרגשתי פתאום חולשה בברכיים.




אני חושבת שזה היה הרגע בו הייתי צריכה להבין שהמשימה שלי חסרת
סיכוי. לשמוע את נירה אומרת שהוא תפוס היה פחות נורא מלשמוע את
שמו, כי עד כמה שלא רציתי להודות בכך, ברגע ששמעתי את שמו,
ידעתי שאין לי סיכוי איתו. לא כל עוד אני נקראת רחלי
קוסוביצקי. זה פשוט לא יילך. ולא משנה אם הייתי מחליטה לעזוב
הכל באותו רגע ולרוץ למשרד הפנים כדי לשנות את השם למשהו קצת
יותר חסמב"אי או פלמ"חניקי, לתמר בן ארצי או מיכל בן כנען או
אפילו יעל טלעוז, אפילו שהיה לילה ומשרד הפנים סגור בשעה כזו.
יש אנשים שכבר לפי השם שלהם אפשר לדעת שזה לא יילך איתם. האמת,
כל הדברים האלה על כימיה והתאמה פיזית ואהבה הם לגמרי מצוצים
מהאצבע; לדעתי, הכל מסתכם בהתאמה שמית; אם קוראים לך
קוסוביצקי, המקסימום שאת יכולה לשאוף אליו זה שם קצת פחות
גלותי, אולי אפילו שם בלי צ' או ז' או עיצורים שורקים אחרים,
משהו כמו גולדמן או אהרונוב. אבל אין כל דרך ביקום שיצמח קשר
רומנטי ארוך-טווח בין קוסוביצקי לזהבי. זה כמו תחרות בין
סוסיתא ללמבורגיני.




רועי זהבי סיים את עניניו עם תיק הכלים, והלך לראות אם הצלם
מרוצה מהשינויים שהוא ביצע בפנסים. כנראה שהצלם היה מרוצה, כי
אחרת הוא היה מיד קורא לרועי לחזור ולכוון אותם שוב, ועכשיו
הוא סתם התווכח עם המקליט על העובדה שהבום משתקף בחלון, ושהדרך
היחידה לעשות את זה היא לחבר את שלושת השחקנים למיקרופונים
אישיים. בינתיים עמד לו רועי לא הרחק מהם, בוחן את ידו השמאלית
שכנראה נכוותה מאחד הפנסים, ידו הימנית בתוך הכיס האחורי הימני
של האוברול הדהוי שלו, בכלל לא מתאר לעצמו שברגעים אלה ממש,
בתוך ראשי, אני מנסה לפענח אם יש לו כתפיים שריריות, או רחמנא
ליצלן, שעירות.




ושלא תבינו אותי לא נכון, לא שאני כזו חלקה. ממש לא, האמת.
פגשתי גברים פחות שעירים ממני. למשל יותם, החבר הקודם שלי.
נפרדנו לפני חצי שנה בערך, כי בעצם אף פעם לא באמת אהבתי אותו,
אבל אני חושבת שהסיבה האמיתית שהקשר בינינו לא הצליח היא בגלל
הדיסוננס הקוגניטיבי, שהוא הגבר אבל אני לובשת את השיערות. מה
שנקרא, חוסר התאמה שיערית. קוראים לו יותם זילבר. לפחות מבחינה
שמית היתה הלימה, מה שאי אפשר לומר על רועי, שאחרי התבוננות
ארוכה ומדוייקת בו, היה שעיר בדיוק כפי המידה.




"רייצ'ל, רייצ'ל, כמה פעמים אני מדברת אלייך, את מעכבת את כל
ההפקה". הבטתי הצידה וראיתי יד שעירה מטלטלת את כתפי, שמחוברת
לנירה צועקת, גבותיה המשולשות מזדקרות מעלה כמו סנפיר של כריש.
נירה היתה שעירה לפחות כמוני, אם לא יותר, נחמה קטנה מאוד.
נזכרתי בדף-קשר של ההפקה, ובשם שלה שהופיע מתחת לשמו של המפיק
בפועל, "נירה עצמוני". מקדם ההלימה השמית שלה עם רועי היה גבוה
יותר משלי. אבל היא היתה טיפוס כוחני ומרושע, וסביר להניח
שרועי, למרות שעדיין לא הכרתי אותו, לא חיבב את גינוני השררה
שלה. למעשה, אף אחד לא חיבב אותם. שלושה ימים אחרי שהתחלנו
לצלם את הסרט, הודחה נירה מתפקידה, ואני התפניתי שוב לחשוב על
רועי זהבי, וכך החלה שרשרת האירועים שבסופם שוב עמדתי בוכיה
מול מזכירות באוניברסיטה.




האמת שדווקא הייתי מאוד גאה בעצמי, כי אחרי שהיה לי נדמה שהלב
שלי ניצח את המוח בנוק אאוט, המוח קם מהרצפה עוד לפני שגמרו
לספור עד עשר, והכניס ללב כזה בוקס שהוציא לו את כל הרוח
מהמפרשים ואת כל החשק לקיים פנטזיות חסרות אחיזה במציאות לשבוע
לפחות. כשההשפעה של הבוקס של המוח התפוגגה, היה היום האחרון
לצילומים, וכשהגעתי לסט, זה היה כאילו גיליתי את רועי זהבי
מחדש, כמו בפעם הראשונה. הוא ישב כפוף על שרפרף קטן ואמר שנתפס
לו הצוואר. זכרתי את מה שנירה אמרה, והחלטתי לבדוק עד כמה הוא
נאמן לזו שתפסה אותו. "רוצה מסאז'?" שאלתי, משוכנעת שיסרב,
והוא אכן סירב בנימוס, אבל כעבור כמה דקות, כשאיריס, המלבישה
החברותית באה והתיישבה לידינו, לא עברה דקה והיא כבר עמדה מעל
הצוואר שלו וצבטה אותו כאילו הוא היה חבילה חדשה של פימו.
"לי הוא לא הסכים", שמעתי את עצמי אומרת לאיריס, בקול רם מספיק
כדי שגם רועי ישמע.
"אני בכלל לא שאלתי אותו", היא אמרה, והמשיכה בשלה, למרות
שרועי נראה סובל למדי.
"גרוזינסקי, לכי תמצאי לה מהר חולצה בלי פסים. אמרתי לך שזה
נראה זוועה", הצטווח המפיק בפועל, שהגיח משום מקום, עצביו
מרוטים כמו שרק עצבים של מפיק בפועל ביום האחרון לצילומים עם
איחור של שעתיים בלוח הזמנים יכול להיות. איריס עזבה את הצוואר
התפוס של רועי התפוס-כביכול, ומיהרה לחדר ההלבשה עם אחת
משחקניות המשנה, שקבלה על כך שהחולצה שאיריס בחרה לה גרמה לה
להיראות כמו שיקופית תקלה של ערוץ 1 בימי השחור-לבן.

רועי טלטל בזהירות את ראשו קדימה ואחורה, בוחן את הנזק. אני
בחנתי את כתפיו שביצבצו דרך הכפתורים הפרומים בחולצתו, והתחלתי
את התמרונים הצבאיים. שאלתי אותו סדרה של שאלות תמימות כביכול,
מחכה - מה מחכה, משתוקקת - לרגע בו הדיבור על הבנאלי יוביל
לפליטת פה של "חברה שלי", או חלילה, "אשתי". אבל בריקוד השאלות
הטריוויאליות רועי התעקש להוביל. הוא לא נתן לי קצה חוט, אפילו
לא קטנטן. כשהחלטתי ללכת על השאלות הגדולות יותר, פתאום בא
הצלם ואמר לו שהפנס הימני מטיל אור חזק מדי, והוא קם ממקומו,
בקלילות מפתיעה בהתחשב בצוואר התפוס, והלך לטפל בו.





אחר כך היתה ארוחת צהריים, שהיתה בעצם בשתים עשרה בלילה, כי
ככה זה בצילומי לילה. מרוב רצון להיות חברותית ולחכות לאיריס,
החמצתי את הזדמנות הפז שהיתה לי להשלים את חידון ידיעת רועי,
כי כשאיריס סוף סוף נעלה את חדר ההלבשה וירדה למטה, כמעט כל
השולחנות של הצוות היו מלאים, וכמובן השולחן של רועי, שהיה
מאוכלס עד אפס מקום. איריס לא שמה לב למבטים ששיגרתי לעברו,
ובעצם, גם הוא לא שם לב, כי הוא ממילא ישב עם הגב אלי, ולא
נראה שהוא בכלל חש בחסרוני. כשהאנשים סיימו לאכול, המפיק בפועל
התחיל לזרז אותם לחזור לסט, ולכן גם אחרי האוכל לא יכולתי
להמשיך היכן שהפסקתי.




מרוב יאוש, במהלך הצילומים שבאו אחר כך, התחלתי להציק לאיריס
בשאלות אודותיו, אך גם לה לא היה שום מידע מבוסס. לא, הוא אף
פעם לא הזכיר חברה, לא, היא מעולם לא התקשרה אליו הביתה כך
שאין לה מושג אם הוא חי עם מישהי, ולא, היא לא חושבת שזו תהיה
פאדיחה אם אני אגש אליו בסוף הערב ואשאל אותו משהו בוטה
בעניין. איריס היתה יפה, מקסימה ובת 28, אז החלטתי שהיא כנראה
יודעת על מה היא מדברת, וחיכיתי בסבלנות שיום הצילומים יסתיים.
זה היה ארוך ומייגע, ובדרך חשבתי שהבמאית תחטוף אולקוס או התקף
לב או התקף אפילפסיה, כי היא התעקשה לצעוק, ולהרים, ולמשוך,
ולדחוף, ולצעוק עוד קצת, ולמלמל לעצמה, 'למה לעזאזל לקחתי את
העסק הזה', אבל בסוף הכל הסתיים, ופתאום עוזרת ההפקה העכברית
התחילה להזמין מוניות לכל אנשי הצוות שלא היה להם איך להגיע
הביתה, ורועי עמד שוב על סולם ופירק פנסים בעדינות מכמירת לב.
לבסוף הוא ירד מהסולם והלך לחדר הקטן ששימש כמחסן כלים, ואני
מיהרתי אחריו.
"נו, זה נגמר", היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה. הוא פיהק
והנהן חליפות, ואני החלטתי שעכשיו או לעולם לא. קרעתי חתיכה
מהדף קשר של ההפקה שהיה אצלי בכיס, ורשמתי עליו מהר את הטלפון
שלי. אחר כך, כשרועי הפסיק לחטט בארגז הכלים שלו, דחפתי את
הפתק לידיו המופתעות. הוא פתח אותו, בהיסוס, ואז הביט בי,
מבולבל, כאילו לא הבין למה נתתי לו דף נייר קרוע שעליו רשומות
בכתב יד מרושל שבע ספרות. אחרי שתיקה שהרגישה כמו נצח קטן, הוא
אמר לי תודה, אבל איך שהוא אמר את זה, לא נשמע שהוא מודה לי
אלא בעצם נעלב.
"יהיה נחמד אם תשתמש בזה", הוספתי, ומיד אחר כך קיללתי את
עצמי, שדווקא עכשיו, ברגע חשוב כל כך, אני לוקה בהתקף פתאומי
של אוסטיאופורוזיס של שנינות. רועי המשיך לעמוד ולהביט בי
כאילו אמרתי משהו מעליב במיוחד על אמא שלו.
מכיוון שממש לא ידעתי איך לצאת מזה, הוספתי, באותו כושר לשוני
מרהיב אוזן, "אז נשתמע", והוא, אחרי השתהות קצרה, ענה, "כן,
בהפקה הבאה, וזה", ואני הנהנתי, למרות שבעצם רציתי להגיד לו,
"לא בהפקה הבאה, בטלפון, יא שמוק". ואז, עוזרת ההפקה נכנסה
לחדר בדיוק על הקיו שלה, ואמרה לי שהמונית מחכה ושאני אזוז כבר
כי כולם כבר שם. אז הלכתי. מה יכולתי לעשות.





יום עבר, וכלום לא קרה. יומיים גם, ועדיין כלום. הנחתי שהוא,
כמוני, משלים שעות שינה, ולכן לא מתקשר. אחרי שעברו שלושה
ימים, התחלתי לדאוג. מה אם הוא לעולם לא יתקשר? ואם לא יתקשר,
מה זה אומר בעצם? שהוא תפוס, או שהוא לא רוצה אותי? ואולי גם
הוא קיבל דף קשר של ההפקה, שם גילה שקוראים לי קוסוביצקי,
והחליט לרדת מזה לגמרי? השאלות המציקות האלה הטרידו אותי כל
כך, שהדרך היחידה שהיתה לי להפטר מהן היתה לנקות את הבית.
התחלתי לסדר, והחלטתי לא לחפף וגם לנקות אבק בארונות, אבל אז,
כשהוצאתי את כל הספרים מהמדף השני מלמטה, נפל עלי פתאום ספר
הטלפונים של האיגודים השונים בתחום הקולנוע, ישר על הזרת
השמאלית. זה כאב נורא, והחלטתי שיותר אני בחיים לא מנקה את
הבית בלי נעליים, אבל אחרי שסיימתי את מאגר הקללות  שלי, שמתי
לב שספר הטלפונים פתוח על "חברי איגוד העובדים העצמאיים
בקולנוע ובטלוויזיה, יו"ר - שרית קדם". ושם, משום מקום, צץ
ועלה לו השם רועי זהבי, באותיות קידוש לבנה.




למרבה המזל, מספר הטלפון היה בעל שבע ספרות, מה שהצביע על כך
שהוא לא היה מתקופת אנטיוכוס. הרמתי את ספר הטלפונים וצלעתי
למטבח, ואחרי שהעתקתי את מספר הטלפון שלו לפיסת ניר ששכבה לה
שם על השולחן, ניגשתי לטלפון, הרמתי אותו בטקסיות, וחייגתי
כוכבית ארבעים ושלוש. השעה היתה שתים עשרה וחצי בצהרים, כך
שהנחתי שאני לא אעיר אותו אם אצלצל. יתרה מזאת, היתה לי סברה
שהוא בכלל לא יהיה בבית עכשיו, וכך אוכל להשיג את מבוקשי בלי
כל בעיה.
חייגתי, וחסמתי בידי את הפומית, כדי שאם מישהו יענה, הוא לא
ישמע אותי לועסת מסטיק כמו פרה. הטלפון צלצל פעם אחת, פעמיים,
שלוש, ארבע, חמש, ואז נשמע צפצוף קטן שהעיד על תחילת הודעה של
מענה קולי. עמדתי לסגור, כי הייתי בטוחה שהוא בטח השאיר את
ההודעה המקוטעת של בזק, אבל כמעט בלעתי את המסטיק שלי כששמעתי
למרבה הפלא את קולו שלו בוקע מן הטלפון. "הגעתם לשש שבע אפס,
שלוש שבע אחת שש, הודעות לרועי או לליה אחרי הצליל", הכריז
קולו של רועי, ואני ניתקתי מיד, ומיהרתי לכנס את הקבינט המדיני
לדיון דחוף.

ליה? איזה מן שם זה ליה? בטח קראו לה לאה והיא החליטה לשדרג את
השם שלה למשהו עם ניחוח קוסמופוליטי, כמו שבחורות שקראו להם
חיה מחליטות בתחילת שנות העשרים שלהם שיותר מגניב להיקרא זואי.
איכס. קרעתי בשאט נפש את הניר שעליו כתבתי את מספר הטלפון שלו,
ונשבעתי שמעתה ואילך אני אתעקש שיקראו לי רחל במלרע, וכל מי
שיקרא לי רייצ'ל או ראשל יחטוף ממני בוקס. אחר כך לקחתי את
הספר טלפונים בחזרה לערימה של הספרים שעמדה בסלון, וחזרתי לנגב
אבק, להתעטש ולבכות. אני אלרגית לאבק, כך שזה לא כזה עניין
גדול. הפעם האבק היה תוקפני במיוחד, כי לא זכורה לי פעם שממש
בכיתי בכי חזק מאבק, כזה עם התיפחויות ויללות. גם האהיסטון לא
ממש עזר לי נגד זה; את העיטושים הוא הפסיק, אבל עם הבכי נתקעתי
כל הסופשבוע. כנראה שאני צריכה לחזור לתל השומר כדי לקבל עוד
זריקות מד"ר יפה, מומחה לאלרגיות.





ביום ראשון בבוקר הלכתי לאוניברסיטה. הייתי צריכה ללכת ולהסדיר
את הרישום שלי לקורסים, כי שוב עברתי מחוג לחוג, הפעם מספרות
כללית להסטוריה כללית. הדודה המנומשת מהמרכז למרשם, זו שחתמה
לי על טופס הפסקת הלימודים של ספרות כללית, שאלה אותי אם זה
קטע אצלי, לעבור את כל התכניות האפשריות במדעי הרוח שלהן מודבק
התואר "כללית". צחוקים איתה. לא פלא שהיא גמרה בתור פקידה
במרכז למרשם.

נכנסתי לחדר מזכירות החוג להסטוריה כללית, מנופפת בשמחה בטופס
הוורוד שקיבלתי. שתי המזכירות של החוג ישבו כל אחת לשולחנה,
שפופרת טלפון לאוזנן. הימנית היתה צעירה, בטח סטודנטית לתואר
שני, ואילו השמאלית היתה כבת חמישים, משקפיים חצאיות לעיניה.
מספר שניות לאחר כניסתי לחדר, נופפה השמאלית בידה לעברי בתנועה
שאילו הייתי מלצרית הייתי מפרשת כ'חשבון בבקשה', אך משום שלא
הייתי מלצרית, לא הבנתי את משמעותה בקונקטסט הנוכחי. לבסוף,
כשהתחוור לה שהתנועה שלה לא השיגה את המטרה המבוקשת, היא כיסתה
לרגע על הפומית בידה ואמרה לי בטון שהיה מאה אחוז נטול-חביבות,
"תחכי בחוץ בבקשה". עשיתי פירואט ויצאתי מהחדר, ואפילו סגרתי
יפה את הדלת, כדי שהיא לא תחשוש שאני מאזינה חלילה לשיחה
החשובה שלה. בזמן שהיה לי לשרוף, שיננתי את שעות הקבלה של
המזכירות.




עברו עשר דקות. אחר כך עשרים. השענתי את ראשי על הדלת וחיכיתי.
מהחדר בקעו עדיין קולות, מה שהצביע על כך ששתיהן עדיין היו
בחיים, ולא מתו ממחסור בחמצן. פתאום, בלי כל אזהרה, פתחה
המזכירה המבוגרת את הדלת, בדרכה החוצה. כמעט נפלתי לזרועותיה,
לא במובן המטאפורי של הביטוי, אולם היא לא התרשמה מהג'סטה שלי.
"מה את רוצה?" היא נבחה עלי. "אה, להרשם", עניתי, למרות
שהתשובה האמיתית היחידה לשאלה הזו באותו רגע היתה, "לא להיות
כאן, וטישו בבקשה". המזכירה הוציאה אוויר מהאף באופן שהזכיר לי
נחש קוברה לפני שהוא תוקף, והחוותה בתנועות ראש קצרות ועצבניות
לעבר החדר. "אצלה, אצלה", היא הוסיפה, לפני שהסתערה לתוך
המסדרון, לכיוון השירותים הקרובים.

הבטתי פנימה בחשש. המזכירה השניה נראתה בדיוק כמו קודם. הטלפון
היה עדיין נעוץ בין כתפה לאוזנה, והיא היתה שקועה בשיחה עמוקה.
הנחתי שהיא טרם שיכללה את כישורי ההתעללות שלה לדרגת אמנות,
ולכן הרשיתי לעצמי להכנס. היא הביטה בי בחטף, ובתנועת ראש קצרה
הפנתה אותי לשבת על כסא מתנדנד מול שולחנה. הבטתי בקירות
הצהובים של המזכירות, על התמונות שעל הקיר, ועל התצלומים
הקטנים שהקיפו את שולחנה של המזכירה. מאחד מהם הזדקר לו פרצוף
מוכר, אך לא יכולתי להתקרב מספיק כדי להבהיר לעצמי מהיכן אני
מכירה אותו. המזכירה הצעירה מיהרה לסיים את השיחה לכבודי,
והמחווה הזו נגעה לליבי כל כך, שהרגשתי את הדמעות עולות
ומטפסות לי בגרון.
אך שניה אחרי שהניחה את השפופרת, שב הטלפון וצלצל, והיא אמרה
לי סליחה וענתה לשיחה ב"הסטוריה שלום". אחרי פאוזה קלה אמרה,
"ריקי יצאה. בסדר, בסדר, אני אגיד לו. להתראות". היא נתקה את
הטלפון ומשכה בכתפיה, התנצלה ואמרה שהיא חייבת רגע לצלצל, ואני
חייכתי בנימוס ועיני חזרו לנדוד שוב אל התצלומים. "הלו? מנחם?
שלום, מדברת ליה מהסטוריה כללית", היא אמרה, ופתאום שמעתי צליל
של אסימון נופל בראש, ועיני זינקו בחזרה לתצלום עם הפרצוף
המוכר, מסרבות להאמין.
איך לא זיהיתי אותו? הרי הסנטר שלו הוא יחיד במינו, והצוואר
הארוך פשוט זועק רועי. שלחתי לעברה מבט זהיר, בתקווה שהיא לא
שמה לב שהתבוננתי בתצלום, אבל בדרך, כשעיני עברו על פני החלון
והבחנתי בהשתקפות שלי, הבנתי שאין סיכוי שהיא לא הבחינה. כל
גופי היה שעון קדימה, בנסיון להתקרב כמה שיותר לעבר התצלום. זה
היה פתטי.




לפני שהספקתי להתישר שמעתי קול טפיפות אגרסיבי של נעלי עקב על
פרקט, ואז הדלת נפתחה והמזכירה המבוגרת רבת הקסם נכנסה לחדר.
"אה, את עוד כאן", פלטה לעברי בעדינות שהצליחה שוב לפתוח את
ברז הדמעות שלי באופן חסר תקנה. "כן, אני מחכה, אה, להרשם",
אמרתי בשקט, מקווה שהיא לא תשמע, אבל היא שמעה, וסיננה שוב,
"אמרתי לך, לא אצלי, אצלה".

ליה סיימה את השיחה, ושאלה אותי איפה היינו. רציתי להגיד לה,
היינו במקום בו אני מגלה שאת זו שתפסת את רועי, אבל בשלב הזה
הדמעות העפילו כבר לפסגת הגרון שלי, כך שלא היתה לי אפשרות
להגיד את זה, גם אם היה לי אומץ. היא הביטה בי כלא מבינה לרגע
קט, ואז שלחה מבט מלוכסן לעבר המזכירה המבוגרת, שלרוע מזלי
קלטה אותו. "נו, רצית להרשם לא?", היא אמרה, נועצת בי עינים
תמהות שרק סייעו לזרז את היציאה החלקה והסדירה של הדמעות.
כנראה שהייתי ממש אטרקציה, כי הן פשוט לא הפסיקו ללטוש בי
עינים. מזל שאז צלצל הטלפון, ומיד אחר כך הטלפון השני, כי
שתיהן מיהרו לענות. ישבתי משותקת מדמעות ופחד על הכסא, והפניתי
את ראשי לאחור, לקיר אותו טרם הספקתי לאמוד. בדיוק מול האף שלי
היתה תלויה תעודת הבי-איי של אחת, ליה גניחובסקי בהצטיינות
יתרה דו חוגי לימודים קלאסיים והסטוריה של המזרח התיכון.
ניגבתי את העיניים כדי להיות בטוחה שאני קוראת נכון.
גניחובסקי? ליה גניחובסקי? ליה גניחובסקי ורועי זהבי? אבל זה
נוגד את חוקי הטבע. זה עומד בניגוד מוחלט לכללי המדע.

המזכירה המבוגרת סיימה את שיחת הטלפון, ומיהרה לטפל במפגע
התברואתי שהשתולל לה בחדר. "או שתגידי עכשיו מה את רוצה, או
שתצאי מכאן מיד. את עושה כאן שלולית עם הדמעות האלה שלך", היא
פקדה עלי. לא הרגשתי שאני מסוגלת לסרב לה, וגם לדבר לא ממש
יכולתי. אז יצאתי. מה יכולתי לעשות. חבל רק שעכשיו הייתי צריכה
לחזור לנודניקית ההיא במרכז למרשם, לבקש ממנה טופס הפסקת
לימודים בהסטוריה כללית, ולעבור לבלשנות כללית. היא בטח תאהב
את זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא אוהב את
ניטשה.



אלהים


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/02 22:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה צימרמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה