ראשי מסוחרר מלילה עתיר שתייה. הזרקורים ממיסים את גופי לטיפות
קטנות המחליקות לאורך גבי שמתנועע לצלילי מוזיקה חזקה.
ואתה לצדי, רוקד ומחייך. החברים מרימים אותך על הכתפיים,
מפצירים בך להוריד עוד כוסית, ואני מורמת באוויר על ידי חבריי,
אנחנו שנינו מחובקים בשמים, הצלם מתרוצץ כאחוז אמוק לתפוס
זווית טובה.
אמא שלך מתרוצצת סביב הקופסה הכסופה, שומרת באדיקות.
אבא שלי ואבא שלך יושבים יחד צוחקים.
ואני נקייה, ברחמי אינם מבעבעים חיים חדשים. אני יפה ומאושרת,
אתה לצדי, כל חברינו רוקדים.

כשהתעוררתי אני צריכה לנסוע לבדיקות בהדסה, אולטרסאונד, בדיקות
דם, באיזה שבוע אנחנו, תוך רחמי, חוץ רחמי, כמה מילימטרים
הוא... ואתה במילואים.
בדיקת דם קטנה במרפאה בקיבוץ והכל התהפך. שבוע חמישי, רביעי,
שישי, יש כדורים מיוחדים, יש לי שבוע - שבועיים להחליט, ואתה
במילואים.
ככה או ככה דיברנו על חתונה וקבענו לדצמבר.

נעם מסתובבת אלי עם בטנה הענקית ואומרת לי שכך או כך - העיקר
שאהיה שלמה עם ההחלטה.  אפרת מסתכלת עלי המומה, מחפשת מילים,
אומרת שתתמוך בי - אתה במילואים.
יש לי שבוע - שבועיים להחליט. צריכה לנסוע להדסה לבדיקות, אז
נדע כמה זמן עוד יש לי להחליט.
מרגישה פתאום כל כך מבוגרת, ואני רק בת עשרים וחמש. אין שום רע
בילד או ילדה משלנו, יהיה ילד יפה. העיניים שלי, החיוך שלך,
אתה מתחיל ללמוד באוקטובר, כבר התקבלת, תעבור לב"ש, אולי נעבור
יחד, אולי אשאר בקיבוץ, זה אומר לוותר על החופש? נעם אומרת שזה
הכל תלוי בהורים, ועם ילד, אפשר לעשות כמעט הכל, אומרת בעודה
נושאת את תינוקה השני ברחמה.
אפרת אומרת שילד זה דבר יקר.
נועם מרצינה לפתע ושואלת: "עישנת משהו בתקופה האחרונה?" "מה
פתאום!!" אני עונה נחרצות (אסור שה"בוס" תדע) ואפרת,  שמכירה
אותי (וסרבה בכמה הזדמנויות לעשן מהג'וינט שהעברתי אליה לפי
התור) שואלת בשבילי "למה? מה זה קשור?" נועם מלטפת את בטנה
ואומרת כי בזמן ההריון הראשון קראה שמספיקות אפילו שתי שאכטות
כדי שהילד יצא עם בעיה במוח ואפילו אי אפשר לגלות את זה
בבדיקות.
המבט שלי היה מרוכז עמוק עמוק בכתם צהבהב על ארון המטבח, לא
עניין אותי בכלל ממה הוא.
אפרת המשיכה לשאול שאלות אבל אני בכלל לא הקשבתי.
למה אתה במילואים דווקא עכשיו? ועוד כל - כך מסריח לך שם שאני
פשוט לא יכולה להוסיף לך עוד, אני לא יודעת בעצמי איך לעכל את
האינפורמציה הזו, שמטפטפת יותר ויותר לרמה המודעת.
נגמר היום. הולכת הביתה. אין לי כוח להתקלח. כואבת לי הבטן.
ידעתי!! עוד כשהלכתי למרפאה אתמול לעשות בדיקת דם, פשוט ידעתי.
לא מתחשק לי לעשות כלום. אל תתקשר! לא רוצה לדבר איתך עכשיו
בטלפון.
רוצה לצנוח למיטה, להריח את שנינו, להריח את הכרית שלך, לנשום
לתוכי את הריח שלך.
כרובי מסתובב חסר מנוחה בבית, מוצא פינה קרירה מתחת למזגן
ושוקע בנמנום.
מתיישבת, מדליקה סיגריה, מסתובבת בחדר, שותה קפה, בוהה
בטלויזיה, עוברת על הדיסקים (אין לי כוח לשום דיסק), שותה עוד
קפה, שוטפת כלים, אוספת כביסה, מסדרת את הארון, אני לא אצליח
לישון היום. אני כל - כך עייפה. מן תחושת לאות כללית שאופפת
אותי כבר כל היום.
מרחפת בין הילדים בגן, נעם מנתקת אותי ומחזירה אותי לקרקע כל
כמה דקות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שריחפתי ככה בגן, זה היה אחרי הלילה
הראשון שלנו יחד, נשארנו ערים עד הזריחה וראינו אותה ערומים
מהמרפסת, רוח חמימה מצמררת אותנו וממשיכה להרי אדום שממול
הקיבוץ.
כרובי עוד לא היה איתנו אז. הבאת אותו רק אחרי שעברנו לגור
יחד, ריהטנו יפה את הדירה, אני תיכננתי ואתה ביצעת, גוש פרווה
שחור, איך שהוא גדל!
אתה זוכר איך הייתי חזקה אז?  העמדתי פנים כאילו אני קיימת
במרחב הזה גם בלעדיך, איך אתה לא ממלא את כל חיי מבפנים
ומבחוץ, הייתי מסתובבת בנחל ערוגות, מטפסת לראש הר צרויה באמצע
הצהריים, חוזרת שרופה הביתה, מרחת לי "אשל", זוכר?
כשחזרתי לקיבוץ בפעם השניה, בשבילך, תליתי את כולי בך. ראיתי
עצמי דרך העיניים שלך בלבד, טבעתי בך, ומהר מאוד הבנתי שזה לא
יצליח ככה, והתחלתי לעבוד בגן. אפרת ואני התקרבנו מאוד, תמיד
היית שואל על מה יש לנו כל כך הרבה לדבר כל הזמן? נעם ואני גם
התקרבנו, אבל בצורה אחרת, היא עדיין ה"בוס" שלי, מחר יש מסיבת
סיום, איך החבר'ה התכוננו, מתוקים!
אתה מאמין שגם בתוכי מתפתח אחד מתוק כזה? זה מציאותי בכלל לשוט
במחשבות לשם? אני לא יודעת מה אני רוצה בכלל.
ואם יצא לנו תינוק יפהפה עם מוח עיסה? תאהב אותו? זה מזכיר לי
את הבדיחה הזאת על הזוג שהתפלל שנים לילד, והבטיחו שיאהבו אותו
לא משנה מה, ואז נולד להם תינוק בלי ידיים, בלי רגליים, בלי
גוף - רק אוזן, והזוג אמר "לא נורא - העיקר שהגיע!" ואז הרופא
אמר להם שהוא גם חרש?
אם יוולד לנו תינוק - אוזן - חרש תאהב אותו?
אני לא יודעת מה אני רוצה בכלל. הלוואי והייתי חזקה כמו פעם,
הייתי בטח יכולה להחליט טוב יותר מעכשיו, ומבלי להשבר. נקרעת
בין חלום אדיוטי לבדיחה על תינוק - אוזן - חרש?!

הטלפון מצלצל. לא רוצה לענות עכשיו, ניתן למשיבון לענות.
ביפ..."מתוקה, את שם? אני מת לדבר איתך, רע לי!! חם לי!! צריך
לשמוע את הקול שלך, אני מתגעגע, לא תאמיני איזה קטע היה לי עם
עילם, אני חייב לספר לך, את תתפוצצי מצחוק! איפה את? טוב, בטח
בחדר אוכל, תרימי טלפון כשתגיעי, אני בדיוק ירדתי משמירה, אוהב
אותך, בי"
אני משתגעת כאן! נראה לי שלפני שאספר לך אני צריכה לגלות מה
אני רוצה. טוב, אני הולכת לישון. לא התקלחתי.

מוזר איך ככל שהזמן עובר הרעיון שיהיה לי ילד מוצא חן בעיני
יותר ויותר, מעניין איך אתה ואני מדברים על הכל - ודווקא על
האפשרות שיהיה "פנצ'ר" לא דיברנו מעולם. מסקרן אותי לדעת מה
אתה חושב על זה, האינטואיציה שלי לקחה חופש הלילה. אני יודעת
שאם אחליט להפיל - אני לא אספר לאמא שלי, איך אפשר להגיד לאמא
שאני לא רוצה להיות אמא? ובמיוחד אחרי שהיא מציקה לנו כל - כך
הרבה פעמים "מתי מתחתנים? מתי ילדים? את לא נעשית צעירה יותר
בכל יום שעובר..."
אוקי. אני מתחילה להדחיק. אני ממש טובה בהדחקות.
אין הריון. אין תינוק. אני קצת חלשה, זה מעייפות, זה הכל.

אמרת "יהיה בסדר, מה שאת מחליטה אני איתך במאה אחוז". יופי,
תפיל את זה עלי.
הגענו לאיזו שלוחה גניקולוגית של הדסה בעין כרם עם הצ'ק בכיס.
מליון נשים היו שם, חיוורות, עייפות, צוחקות, זורחות, נשים
בישיבה, בשכיבה, עומדות, בחלוקים, בבגדים רגילים, מדברות
בטלפון, בוכות, צוחקות, מבוגרות יותר, מבוגרות יותר, בנות -
עשרה, בלונדיניות, ברונטיות, נדמה כי כל הנשים בארץ התאספו שם
בעין כרם, נועצות בי מבטים, שותפות סוד.
האחיות הסתובבו שם, לאות, מבטים קרים, אפאטיות, כמו פקידות
בבנק. ניסינו לשאול שאלות אבל אף אחד לא עונה לי!! "את משלמת
או לא?" עונה לי זאתי מאחורי הדלפק במבטא הונגרי כבד, ואתה שמת
את ידך על כתפי וענית לה שאנחנו רוצים להתייעץ עם מנהל
המחלקה.
האדיוט אמר "מקסימום תמותי". אדיוט! זה לא הזמן לבדיחות
שחורות! נראה לי שאותך זה דווקא הצחיק, אבל הצלחת לכבוש צחוקך
די טוב, חשבת שלא שמתי לב.
לבסוף, עליתי על השולחן, עם גרביים מצחיקות כאלה, וחלוק מוזר
כזה, החדר היה קר. אתה חיכית בחוץ, שמו לי מסיכה על הפנים,
אמרו לי לספור מעשר אחורה, לא יודעת עד איזה מספר הגעתי אבל אז
התעוררתי, הכל אפוף, מעורבל, צלילים, טעמים, ריחות, אולי ככה
מרגישים כשמתים?
הכל הפסיק להתקיים באותה השנייה ממש, מה שהספיק לפני כן, אם
בכלל...



01/07/02

לגילה