ויום אחד מתוך שעמום ביקשתי להאזין למשוגע שמדבר עם העצים.
המשוגע שמדבר עם העצים היה איש שלא נראה זקן מאד, לא נראה עני
מאד, ולא נראה משוגע מאד- כמתבקש ממשוגע שמדבר עם עצים. הוא גם
לא היה מדבר עם עצים בפרהסיה, תמיד בצד, תמיד לבד, תמיד בשקט.
אפילו אני רק במקרה הבחנתי בכך, בריפרוף השפתיים ליד המיכנף
הנאה, במילמולו המבולבל מול עץ האלון ובמחוותיו האציליות כלפי
הצפצפה. ויום אחד מתוך שעמום הייתי אורב לאיש המשוגע שמדבר עם
העצים כבלש, מסתתר בין הצללים, נע משקט אל שקט, מאופל אל אופל,
לאט לאט הייתי הולך בעקבותיו סוגר עליו, אוסף ראיות.
עם הזמן למדתי את מלאכת ההתגנבות והייתי מצליח להתקרב אליו
מאוד, אפילו להיות ממש לידו מבלי שישים לב, מבלי שאף אחד ישים
לב, הצללים עטפו אותי, האופל מילא אותי והשקט הלך לפני. כעבור
שנים למדתי לחבב את האיש המשוגע הזה, שהיה מדבר עם העצים,
ולפעמים הייתי מעז להתקרב אליו בחושך בשנתו כפי שלמדתי, כמעט
בלתי נראה, כמעט בלתי מורגש, כורך ידי סביבו, עוצם את עיני וחש
את עורו הקשה והמחוספס ואת ענפיו הרכים המלטפים אותי. |