היא נראתה לי פתאום כל כך זקנה. עמדתי מולה בכותונת לילה ורודה
ואידיוטית, עם עיניים רפות ולא הרגשתי כלום. אחרי כמו מיליון
שנה של סבל כבר מפסיקים להרגיש. אני אומרת לכם, זה בדוק. פתאום
הדמעות קופאות לפני שהן מתגלגלות במורד הלחי והמבע לא משתנה,
נהפך אטום כל כך. לעיתים רחוקות ניתן להתקל באיזושהי עווית.
היא הייתה רק בת חמישים ושש וכבר עינייה היו תלויות כך סתם,
קמטייה מחריבים את פנייה וידייה באכזריות, מחלות לא חסרו לה (
בדיוק עשרים וחמישה כדורים כשהיא קמה בבוקר) גבה שפוף ושיערה
לבן ודל.
נכנסנו הבייתה, מיד ביקשה קפה עם שלוש סוכרזית וחלב. בידיים
רועדות אחזה את הספל והתבוננה בי. " מה יש אם תתחתני כבר? זקנה
בלה את כבר" ליחששה, כאילו מישהו עלול לשמוע שבתה בת הארבעים
עדיין לא נשואה, בלי משפחה, אפילו כלב אין לי בגלל שביקוייה
תכופים והיא אלרגית אליהם.
שתקתי והדלקתי טלויזיה. כצפוי לא הייתה שום סדרה נורמלית בארבע
בבוקר (אמא נהגה לבוא בשעות לא רגילות) ופיהקתי פיהוק רחב.
"נשאר לי קצת פיצה עם את רוצה" ניסיתי להשמע לבבית.
מתי תלמדי לבשל?" רטנה אמי  ומיהרה להוסיף  "שוב פעם את מתראה
עם ליאן הזאת? היא לא מוצאת חן בעיניי".
" אני אוכלת גם פיצות לבד. לא צריכה את ליאן".
" בחיי. לעבוד על אמא שלך את רוצה?"
" בטח שלא" נאנחתי, סוגרת את הטלויזיה.
" דווקא הייתה סדרה נחמדה" ציינה באכזבה.
" אני מתה לישון, את יכולה לראות לבד".
ידעתי שהיא תלך, אמא שלי מעדיפה שאבא יכה אותה בבית מאשר להשאר
לבד. פעם אחת עזבתי אותה לשנייה בקניון והיא התחילה לצרוח שם
כמו משוגעת את שמי וניפנפה את הידיים שלה באויר.
שאלתי את סבתא שלי מצד אבא, שהכירה את אימי היטב ("היא אישה
טובה היינו חברות נהדרות") על זה פעם, והיא אמרה שכשהיא הייתה
בת שבע בערך הייתה לה שריפה בבית, במרוקו,  ואמא שלה נהרגה.
בדיוק אז הכל התחיל להתבלגן ושלחו את האחים שלה לכל מיני
מקומות, אמי, דינה, אפילו שמעה סיפורים איומים שחלקם מתו מרעב
ברחובות או שרצחו אותם כי אז שנאו יהודים. אביה עזב לאשה אחרת.
אותה השאירו אצל השכנה וכששמעה אימי דינה שהביאו את ארונה של
אמא שלה לארץ ישראל, החליטה לעלות גם היא.  "הרגשת הבדידות פה
ובכל מקום אחר, חנקה אותה מאז. בגיל חמש עשרה היא התחתנה, את
מבינה? התחתנה עם הבן הדפוק שלי כי חשבה שהוא באמת אוהב אותה.
בגיל שש עשרה הולידה אותך. זה היה היום הכי מאושר בחיים שלה".

לא הצלחתי להרדם יותר ובשעה שש בבוקר, הכנתי פנקייק. תיכננתי
לכסות אותו במלא רוטב שוקולד ולאכול ממש לאט. ליאן כל הזמן
מתרגזת איך אני לא משמינה עם כל הקלוריות האלה שאני מכניסה
לגוף, אז אני אומרת לה שכשאני אוכלת, אני מדברת בשקט עם כל
קלוריה ולוחשת לה שלא תעשה אותי שמנה.
ליאן אז מצחקקת ואומרת "לעזאזל את מוזרה" ומניפה את שערות
ראשה. את ההנפה של השיערות אני אוהבת במיוחד, פעם אפילו צילמתי
אותה עושה את זה ותליתי על הלוקר בעבודה. יש לי שמה גם מלא
תמונות של ג'ון בון ג'ובי, אתם יודעים, מהתקופה שהיה לו שיער
ושל מארק מאי אר, כי הוא גבר חלומותיי. אני עובדת בתור קלדנית
במשרד של עורכי דין ויש לי שולחן כסוף עם פינות עגולות שביקשתי
במיוחד מהמעצב.
התייצבתי בעבודה בשמונה בבוקר ועבדתי עד שהציפורניים שלי
נשחקו. בסוף היום ניגש אליי אלי שיש לו עיניי תכלת בוהקות ושאל
שוב אם אני יכולה לסדר לו את ליאן.
"היא יוצאת עם מישהו כבר" אמרתי לו ופניו התעצבו. " אני
מצטערת" אמרתי, ובאמת הצטערתי שעיצבתי אותו. והוא היה יפה
אמיתי שהתחשק לי להעביר את אצבעותיי בשולי שערות הזהב שלו או
לחבק אותו ולא לשחרר לעולם.
הוא הפטיר " זה בסדר". אני חשבתי איך אתמודד עם זה מחר.
ליאן חזרה מאימון הספורט שלה בחמש ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת
במזנון הקבוע שלנו. כמו תמיד הזמנתי טוסט, היא הזמינה סלט
ירקות ודיאט קולה. סיפרתי לה שאלי שוב שאל אותי עלייה והיא לא
התייחסה לזה כמעט. לליאן היו כבר די והותר מעריצים ששלחו לה
אינספור מכתבים, אי מיילים עם סמיילי ואלפי ורדים ( "לפחות אני
לא צריכה לקנות" הייתה נאנחת).  
" אני חוגגת אצל אמא שלי את החג, אם את רוצה להצטרף" היא אמרה
כשסיימה את שלל החסה שלה.
" ההורים שלי יהיו מאוכזבים" אמרתי והשתדלתי מאוד להאמין בכך.

החג היה אומלל למדיי. אמא הזמינה קייטרינג זול שכלל עוף שהיה
קר ובלי יותר מידי טעם, תפוחי אדמה אפויים, סלטים יבשים למינהם
ובקבוק יין. אחותי הקטנה ובעלה לא הסתירו את סלידתם מהאוכל
ועזבו מוקדם מהרגיל, אבא הביט באמא בזעף. מצפה שאסתלק כדי
שיוכיח לה כמה היא מגעילה אותו, עם הגוף הזקן שלה והקמטים. ואז
הוא בטח ישבור עוד כד חרס שהיא קיבלה בירושה מהמשפחה שלה. פעם
היא עוד בכתה והגיבה אבל זה רק הרתיח אותו יותר והוא היה מוציא
את החגורה שלו. עכשיו היא כבר לא מגיבה. אפילו כשהוא מטיח את
ראשה בקיר או בועט ברגליה הגרומות היא מחזיקה חזק את השפתיים
ועוצמת עיניים. מדמיינת שהיא במרוקו, בבית משפחתה. הו, איזה
בית גדול היה להם אז. אבל התחושה שהכי אהבה שם הייתה השלווה,
חוסר הדאגות. הבילוי בחצר שלה, מלאת הירוק עם אחיה היקרים.
הוא ציפה שאלך, ידעתי זאת. הגנבתי את אמי לשוחח בפרטיות באמתלה
שאני זקוקה שתראה לי היכן נמצאות המפות החד פעמיות אצלה בבית
כי נגמרו לי ויש לי אורחים בשבת. היא הבינה וניסיתי לשכנע אותה
לישון אצלי הלילה.
" אוי, מה פתאום" זרקה, " את יודעת שאני לא ישנה היטב אלא
במיטתי".
ידעתי שלא אשכנע אותה, היא אהבה את אבא, לא משנה מה. היא
הייתה טיפשה ואומללה. אז, חיבקה אותי בזרועותייה הכחושות, כאות
תודה על דאגתי. " הרי בחתונתי נשבעתי שאשאר עם אביך עד יום
מותי".
פגשתי באחותי ובעלה יושבים על הספסל מלקקים גלידה בחזרתי
הבייתה.
" מה נשמע, רחלי?" שאלתי אותה, היא משכה בכתפייה.
בעלה היה יותר נחמד ממנה וביקש "תצטרפי אלינו".
רחלי הביטה בו בזעף ואני שהבנתי את הרמז השבתי בחיוך קצר "אני
לא יכולה, באמת. זה רק יעכב אותי לזלול מגש שלם של פיצה".
הוא גם חייך בנימוס, זה כמובן לא התקרב לחיוך של אלי, אבל גם
הוא היה יפה למדיי. אהבתי את אחותי ושמחתי בשבילה. הרי בבית
לשתינו היה מאוד לא קל.
כשפניתי ללכת היא אמרה, "להתראות, אור". זה הספיק.
השליחה של הפיצה כבר הכירה אותי היטב, ושמחה לראותי תמיד למרות
שהייתי מביאה לה טיפים דלים למדיי.  " מה נשמע?" אמרה כשפתחתי
את הדלת.
" נחמד. לא מבאס לעבוד בחגים?"
" קצת" אמרה בכנות.
שילמתי לה והתנצלתי שלא הבאתי לה טיפ כמו שמגיע לה," פשוט יש
לי מלא הוצאות ו.."
היא היסתה אותי בכף ידה ואמרה "זה ממש ממש בסדר. רק שיהיה חג
שמח וד"ש לאמא". סגרתי את הדלת וזללתי יותר מחצי מגש בשניות
והרגשתי כמו ילדה קטנה, זה עשה לי קצת רע.
"ד"ש לאמא" היא אמרה.
מגשי פיצה.
הייתי אמורה כבר להתבגר מזמן.
הפסיכולוגית שלי מירי כהן הייתה אומרת שבבית הייתי תמיד נורא
מבוגרת וכנראה רצה הגורל שזה יהיה הזמן שלי להיות ילדה.
"אבל זה לא נורמלי" כעסתי עלייה.
"אורנה, כל החיים חיית לא נורמלי. פשוט תרגעי קצת".
מאז שנאתי אותה. את המגע שלה על כף ידי כשניסתה לנחם אותי, את
המבטים המרחמים על הסיפורים הזוועתים על אבא שלי. את העובדה
שלא הבינה, שאני בת ארבעים ואיש לא אוהבני. היא לא הבינה שאני
מקנאת בה כל כך כאשר היא נכנסת לביתה עייפה וילדיה מסתובבים
סביבה.
"תפסיקו להסתובב לי בין הרגליים" הפסיכולוגית מירי כהן הייתה
צועקת להם.
בכלל לא מאופקת וקשובה כמו שהיא עם מטופלים.  הילדים שלה אז,
לין ומיקי, היו נעלבים ומסתגרים בחדרם. ללין צמה ארוכה ושמלה
לבנה כמו השלג. למיקי עיניים גדולות ותלתלים עדינים שמבהיקים
בשמש. אני לא מחבבת אנשים כמו מירי כהן.
אחרי ערב החג אני מבקרת את ליאן ואנחנו בוחרות לטייל בפארק
והיא מספרת לי שהיא לקחה את החבר הנוכחי שלה אדי שוורץ לבית
ההורים שלה והם מתו עליו. " פשוט צחקנו כל הערב".
היא ראתה שזה מצער אותי אז חדלה מיד ונגעה בכתפי.
" הוא השתולל?" לחשה.
" ודאי שלא".
" טוב. אני שמחה".
" תודה".  
שתיקה ארוכה שררה עד שלקחתי את הרגליים ורצתי כמו מטורפת
לעבודה. כאילו מישהו מחכה לי. זה נחמד לי לחשוב ככה. כשאני
מגיעה אני יכולה להריח את האפטר שייב של אלי והוגף שלי נרעד
מאושר. באותו רגע חשבתי, שאנחנו נשואים שנים ושזאת אני קניתי
את האפטר שייב הזה, בידיעה שהוא האהוב עליו. בעצם, זה סתם
תכסיס כדי שהוא ישלוף את החיוך שלו ויהרוס אותו כשיאמר
"תודה". אני מקלידה איזה אלף עמודים, הוא נכנס ושואל אם יש חדש
עם ליאן. אני צורחת שלא. למזלי עדן שכנעה אותו לא לפנות לפטר
אותי בגלל שסתם הוא תפס אותי ביום קשה.
"אמא שלה אישה מוכה" היא לחשה לאוזנו, הוא הנהן בהתחשבות
מעושה. אני יודעת שאני צריכה להודות לה, אבל כנראה שבחיים לא
אסלח לה שגרמה לי להרגיש כל כך מעוררת רחמים. פתאטית.
מפטרים אותי שמונה שבועות אחר כך כי אני לא מגיעה לעבודה. רוב
הימים השתקעתי בבית, התנתקתי מכולם, אכלתי טונות של פיצה,
קראתי ספרים וריחמתי על עצמי. בלילה קודר במיוחד, בדיוק
כשקראתי על התחזית האסטרולוגית המלבבת שלי לשבוע, שמעתי נקישה
בלתי מורגשת כמעט. תמיד אמרו לי שיש לי חוש שמיעה
"בלי עין הרע". סבתא שלי, זכרונה לברכה, הייתה אומרת שזו קללה
ושיהיו לי לילות מחורבנים. בדלת הייתה אמא שלי, בהתה בי
לשנייה, מבט עמוק, ונפלה.
אז אסרו את אבא שלי ואותה קברו בבית הקברות לצידה של אמא שלה,
סבתא שלי, שכנראה ממותה לא החלימה לעולם. לא הרבה אנשים באו,
אפילו אחותי לא השתהתה שם יותר מידי. בעלה הניח זר גדול. רוב
הזמן שתקנו, רק הרבי התפלל לנשמתה. גם אני עשיתי את זה, בשקט.
והוא ידע.
ליאן התייאשה מזה שלא התקשרתי או שלא נעניתי לבקשותיה שהיא
תבוא לנחם אותי. בדרכי במכולת נתקלתי גם בלי כוונה בבת של מירי
כהן והסמקתי. היא התנצלה, הרימה את הארנק שלי. ליטפתי את ראשה
ואת פנייה והיא צעקה " פסיכית" וברחה. ימים שלמים הייתי רואה
רק את שליחת הפיצה החביבה שנעלמה ברגע שהדלת הייתה נסגרת. ככה
זה הרבה בחיים. דלתות נפתחות ונסגרות, במסגרת הנורמה. וכנראה
שבגלל שמעולם לא זכיתי להכלל בה, רבות הן דלתותיי שפתוחות.    
                                       


.