[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תיכנסי למעט זמן, החולה צריכה לנוח." אמרה לי האחות בחביבות
איומה.
נכנסתי לחדר של אור. היא שכבה על המיטה ענקית ונבלעה בתוך
השמיכה והכריות, עיניה היו פקוחות וננעצו בקפידה בנקודה לא
ברורה בקיר, מסביב לעינים שפעם היו כל כך מלאות חיים ויפות,
היו עיגולים שחורים ומכוערים. גוון העור שלה היה לבן צהוב
חיוור. הלחיים הורדרדות מלאות הנמשים נעלמו כלא היו.
גם החיוך המושלם שלה הפך לעיוות משונה בפנים של נערה מתה.
היא רזתה נורא ועצמות הלחיים שלה בלטו בצורה מדאיגה. היא נראתה
כמו שלד.
"שלום אור. שלום יפה שלי." אמרתי לה וניסיתי לחייך. יפה שלי,
גם כן...
"או! שלום מאיה. בואי תיכנסי." אמרה לי. ופינתה מקום במיטה
שלה. התיישבתי על קצה המיטה.
הגשתי לה את הפרחים שקניתי לה והיא חייכה ואמרה שטוב שזה לא
שוב שוקולד, היא הצביעה על השידה שליד המיטה שלה והיו שם ערמות
של בונבונירות וחפיסות שוקולד משובח שהיא קיבלה ממבקרים
קודמים.
"תבחרי לך ותקחי לך למזכרת איזה שוקולד שבא לך." היא שלא
השתנתה. עדיין נדיבה כל כך. "אני במילא לא אוכל אותם בעתיד
הקרוב... אני בטח הולכת לאכול אותה ובגדול... אבל זה כבר סיפור
אחר..." חייכה בעצב.

אז לפני חודש התברר שיש לאור איזו מחלה בקיבה והיא הייתה חלשה
מידי כדי להתגבר עלייה והחום עלה ווירוסים נוספים נכנסו לגוף
שלה והמצב שלה התדרדר נורא עד שהיא התעלפה בביתה עם 40 מעלות
חום.
אז אישפזו אותה. היא פה בערך שבוע וחצי, אבל לי, החברה הכי
טובה שלה, זה נראה כמו נצח.

"מתי מוציאים אותך מפה?" שאלתי.
"המ... לא יודעת... נקווה שאני לא אפסיד את היום הראשון
ללימודים... אמרו שהגוף שלי חלש והמערכת החיסונית על הפנים...
אבל זה בשלבי סיום...צריכים לעשות לי היום עוד בדיקת דם, כי
הראשונה נשברה."
"הבנתי... ומה נותנים לך לאכול פה?"  
"אני לא ממש אוכלת פה הרבה. אסור לי בגלל המחלה בקיבה."

היא נראתה כמו ילדה בגילי, 17, אבל ממבט ראשוני היא נראתה כמו
זקנה מקומטת.
לחשוב כמה בנים היו לוקחים חזרה את שירי האהבה והחיזורים, אחרי
שהם היו רואים אותה במצב כזה.

"טוב. אני חייבת ללכת..." חייכתי לעברה. היא חייכה בחזרה אבל
מתחת לשמיכה היא תפסה בחוזקה את ידי וקירבה את פיה לאוזני.
"שלחי את המכתבים האלה בדואר..." מתחת לשמיכה היא העבירה לי
בערך חמש שש מעטפות.
ידעתי בעירפול שהיא מתכתבת עם שני בנים ערביים, שני בנים
דתיים, ועוד כל מיני אנשים שעניינו אותה.
אמא שלה ביקשה ממנה להפסיק עם השטויות, אבל היא לא ממש ביצעה
את זה.
לקחתי את המעטפות ונשקתי בלחי הצהבהב שלה.
"ביי..."
"תודה...אני חייבת לך..." אמרה ועצמה את עיניה.

חזרתי ברגל. כל הדרך מוולפסון לקירית עבודה בחולון.
עצרתי בדואר כדי לשלוח את המעטפות של אור ואחר כך הלכתי לביקור
פתע אצל אחת החברות שלי, קרן.
הייתי שם חצי שעה והיה נורא. ברחתי מהר.

הלכתי וקניתי שווארמה. אבל אני שונאת שווארמה. אכלתי חצי ונתתי
לגור חתולי רחוב רעב את השאר.
כשהגעתי הביתה אמא הייתה כבר בחדר מדרגות.
"את... את שמעת מה קרה?!" היא אמרה, גם לא היה בפנים גוון לבן
צהוב.
"לא..." אמרתי וניסיתי לסלק את כל המחשבות הרעות שלי... אור
מתה, לאבא הייתה תאונת דרכים, היה פיגוע וסבתא מתה.. וכו'..
"קרן..." אמא התייפחה. "קרן... קרן..." אמרה אמא ונגבה את אפה
הנוזל.
"מה קרן!?!?!" צרחתי כי נמאס היה לי מכל האופרת סבון המפגרת
הזו.
"לפני חצי שעה קרן ירדה לזרוק את הזבל ו...ו...ובחדר אשפה...
היה מישהו והוא תקף אותה עם סכין מטבח... למזלה היא ברחה מהר
ועכשיו היא בבית חולים. היא לא מתה... אבל היא ירדה לזרוק את
הזבל חמש דקות אחרי שאת יצאת משם!"
הייתה זו טראומה קטנה שהבנתי שאני החשודה העיקרית. אבל למה לי
לרצוח את החברה שלי?
המשטרה הגיעה לחקור אותי.
"ראית מישהו חשוד כשבאת לשם? ראית מישהו חשוד כשיצאת משם?
מישהו עקב אחרייך? קרן מסוכסכת עם מישהו? במה אבא שלה עובד?"
על רב השאלות עניתי... רק הכנסתי יותר דימיון כמו שאני תמיד
עושה שאני מספרת סיפור... למשל כשהייתי קטנה, מכונית עשתה חרקה
קטנה ליידי וסיפרתי לכולם- מכונית בשיא המהירות כמעט לא ראתה
אותי והתקרבה במיהרות מופרזת ואז היא עצרה שני סנטימטר ממני!
אתם קולטים מה זה? שני סנטימטר יותר וכבר לא הייתי פה! הכניסו
אותו למאסר עולם!"
שני השוטרים שבאו לתחקר אותי יצאו ואמרו שהם ידווחו לנו וישמרו
על קשר.

יום למחרת הלכתי לבקר את שירן אלוני. ידידה שלי. היא הגישה
במבה ושתייה והתחילה לספר לי את כל הבעיות שלה ושל ירון, החבר
שלה.
זה היה מאוד "מעניין".
אז הלכתי אפילו לפני שסיימתי את הבמבה שלי.

ההורים יצאו לסרט ובערך החצות טלפון העיר אותי. הלכתי מנומנמת
לענות הרמתי את השפופרת במטבח.
"הלו..."
"מאיה גלבוע?"
"מדברת..." ענתי מנומנמת לחלוטין.
"אם לא תפתחי את הדלת עכשיו אנחנו נפרוץ אותה..."
"זו בדיחה גרועה!" אמרתי וטרקתי את הטלפון בזעם.
שנייה אחרי שניתקתי, דפיקות בדלת.
"גלבוע מאיה, פתחי את דלתך!" שמעתי קול של גבר.
נבהלתי נורא. בחיי, כל סירטי האימה שראיתי בחיי עלו לראשי
והתחלתי לדמיין את המסיכה מ"צעקה" רודפת אחרי עם סכין...
"מי זה??" צעקתי בקול בטוח. רצתי מהר למטבח ולקחתי את סכין
הבשר שאבא לא מרשה לי לגעת בה.
הדלת נפתחה. בפתח ראיתי ארבעה שוטרים חסונים, נראה לי שאחד מהם
היה אפילו חתיך.
הם היו חמושים וכיוונו את האקדח עליי.
אני חשבתי כמה גרוע זה נראה.
נערה בת 17 עם כותונת חושפנית, באמצע המטבח עם סכין גדולה.זה
נראה עוד יותר גרועה בגלל שאני חשודה בתקיפה!
"תורידי את הסכין מיד! מה את עושה?!" אמר שוטר אחד עם בטן
עגלגלה.
הורדתי את הסכין.
"את באה איתנו גברתי הצעירה." אמר שוטר אחר והכין את האזיקים.
הם קשרו את ידיי לאזיקים חזק מידי וכאב נורא.
"עזבו אותי! מה אתם רוצים ממני?! שחררו אותי! רעים!" צרחתי
והתחלתי לבכות.
"שתקי כבר!" צרח עליי בחזרה השוטר החתיך.
הם הובילו אותי החוצה לחדר המדרגות. "אונס! הצילו!! אונס!
אונס!" צעקתי.
השכנה, עדנה יצאה והתחילה להרביץ לשוטרים עם מערוך.
שוטר אחד שחטף על הראש מהשכנה ניסה נואשות להוציא את התג שלו
להראות לשכנה, להחזיק את הפה הגדול שלי שצורח- אונס ולהרחיק את
מכות המערוך מראשו.
חוסר קוארדינציה מדהים. ולא רק זה, הוא גם לא שם לב למרצפת
הרופפת במדרגה בקומה שלנו החליק ונפל.
השוטר החתיך דחף בכוח את עדנה הזקנה והיא נפלה וחבטה את ראשה
בקיר. המסכנה.
שכן נוסף הקומה מלמטה פתח חריץ בדלת והביט בסקרנות. לא רק
שהמנייק לא עזר...הוא גם קרא לאישתו.
"שולה...בואי מהר... תראי לוקחים את הבת של הגולדמנים! אני
ידעתי כל הזמן היא מסוממת...תראי מה זה!"

לבסוף הם לקחו אותי למשטרה. שמו אותי בתא זמני "לישון" את המשך
הלילה.

בבוקר אחרי שהגעתי למסקנה שהספסלים שם ממש לא נוחים ושהגב שלי
תפוס נורא, נכנסה שוטרת בלונדינית ולקחה אותי לחדר עם קיר
מתקלף, ארון עקום, שולחן ריק ושני כיסאות מעץ.
"שבי מאיה." היא ציוותה בשקט.
התיישבתי.
"למה עשית את זה?" היא שאלה והביטה בי. היה לה מבט אימהי שכזה
ובכל זאת גם נוקשה וקשוח.
"לא עשיתי כלום!!" צעקתי עלייה.
"שקר!" היא צעקה קרוב מאוד לפנים שלי ויכולתי להריח מה היא
אכלה בבוקר (פילפל ירוק...)
"את צוחקת, אני רצינית!! לא עשיתי כלום!"
"מי תקף את קרן בחדר האשפה? מי גרם לדליפת הגז במטבח של משפחת
אלוני??"
"מה?! דליפת גז?! לא ידעתי!"
"את גרמת לזה. זה קרה חמש דקות אחרי שהלכת! אל תעשי את עצמך
צדיקה תמימה!" היא צרחה ושוב נשמתי את ריחו של הפילפל.
"אני לא. תאמיני לי... היא בסדר? שירן בסדר?"
"לצערך, היא לא נפגעה. אבל כל המשפחה שלה מאושפזת ואחיה התינוק
סובל מהרעלה חמורה."
"זה לא אני! אני נשבעת! אין לכם בכלל הוכחות!"
"מצאנו את זה ליד מיכלי הגז שלהם..." היא אמרה והוציאה מתוך
קלסרה שקית דקה ושקופה לא האמנתי מה יש בפנים.
מיששתי את צווארי והשרשרת שלי שקיבלתי מאור לא הייתה שם.. מן
הסתם, היא הייתה בשקית של השוטרת.

"נו...בחייך! את לא באמת חושבת שא-נ-י עשיתי את הדברים
הנוראיים האלה, את מכירה אותי טוב מדי... כן... השרשרת שאת
קנית לי בכיתה ח'!... אין לי מושג... זה ממש סיוט כאן... מה
יצא עם הבדיקות בסוף?...אה!... מה זה אומר... מה זה השם הארוך
הזה!?... ומתי תצאי משם?... יופי!... אמא שלי צריכה לבוא לשלם
מלא כסף כדי להוציא אותי... פתחו לי תיק...על משהו שלא
עשיתי!!... אני קטינה...טוב... אני באה לבקר אותך עוד
שבוע...אוקיי..."
ניתקתי את הטלפון והלכתי עם ליווי של שוטרת לספסל. התפלאתי מכך
שלא שומרים עליי יותר מזה...  אחרי הכל אני חשודה בניסיון לרצח
והרעלה.
אמא הגיעה... נישקה אותי ואמרה שזה לא יתכן... היא שילמה מחיר
נורא גבוה לא יודעת בדיוק כמה.
שמתי לב שהייתי עדיין עם הכותונת החושפנית שלי... מזל שעשיתי
רגליים.

"שלום אור..."נכנסתי לחדר ואור הביטה עליי. הצבע הורוד חזר
ללחיים שלה והחיוך המתוק הופיע.
"שלום מאיה'לה פושעת קטנה!" היא ציחקקה.
"אין פרחים היום." אמרתי לה.
"אין גם שוקולדים יותר..." היא הצביעה על השידה שליד המיטה
שלה.
"את יודעת שקרן ושירן בכלל לא כועסות עליי...הן מאמינות לי...
לפחות הן... אמא שלי חשבה שבאמת אני מסוגלת לעשות דבר כל כך
נורא."
"המ... לא נורא... המשטרה עכשיו מחפשת, לא?"
"יש להם הוכחות שזו אני, למרות שאני מכחישה..."
"וככה שיחררו אותך?"
"אני קטינה... וחוץ מזה, אמא שילמה המון, אני עשיתי מלא עבודות
שירות והייתי במעצר בית. עכשיו זה נגמר."
"יופי..." אמרה אור והביטה לחלון.
"אני צריכה ללכת... יש לי דרך ארוכה לעשות עד הבית... ביי ביי"
אמרתי ויצאתי.

אני לא יודעת איך אפשר להסביר את התופעה הזו. אבל אור נמצאה
מתה חמש דקות אחרי שהלכתי.
אף אחד לא ראה אותי יוצאת מבית החולים, אף אחד לא ראה אותי
הולכת לפני שהרצח בוצע.
אבל אני הרגתי את החברה הכי טובה שלי. ואני אפילו לא בטוחה שזו
אני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי ייתן
ובגלגול הבא לא
תזכה בפרס נובל
לספרות!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/02 23:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורן סנסקי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה