הנערה שבתוך הבאר, יושבת בין חיבוק ידיה, ומים שחורים קרים
מזהמים את גופה ונוקשים על עצמותיה הרועדות. חולדות נוגסות
מבשרה, פוצעות את פניה, מורטות שערה, אך היא יושבת כואבת
בשתיקה וכתלי הבאר סוגרים עליה בלגלוג. תכופות הבוץ גואה ועולה
והיא בקושי רב מצליחה לשמור את ראשה שלא יטבע בתוך הזוהמה
האפלה. פעמים רבות מתחננת בפני הכוכב שמאיר עליה שירחם עליה,
שיעזור לה לצאת מהבאר, אך הכוכב ממשיך להאיר את מי הביוב ואותה
גוססת בתוכם בבוז. ישנם לילות שחולמת היא שהבוץ חודר בעד פיה
ואפה, חונק את דרכי נשימותיה, פולש לתוכה ומקים את מבצרו
בקיבתה. והיא מתעוררת בחרדה וכמעט לא מוצאת את גופה.

ובלילות בודדים הוא בא ומשלשל חבל שבקצהו דלי ומושה אותה מן
האופל. בעדינות משיל את כותנתה המוכתמת, ומנקה את גופה
המלוכלך, שופך עליה מים טהורים וממרק כל נקבובית עור, כל קמט,
כל צלקת שהתמלאה בשחור. הוא כה נקי ואצילי שפעמים מזדהם
בחרדותיה, חש את דם פצעיה ומטמא את גופו החלק בבוץ גופה. ברכות
מסיר את הפרור האחרון שנותר על ציפורני רגליה, מסרק את שערה
ומלביש אותה כותונת משי לבנה ונקיה. בפנים נעימות מביט בה דקה
ספורה, בצחור גופה אשר בוהק כאורה של הלבנה. ואז מושיב אותה
בזהירות בדלי, משלשל החבל מטה-מטה והולך.

שוב ושוב, נותרת כלואה בין נסיכי הצחנה. תמיד לאחר שהולך, חשה
עצבות מרה. הסבל הרגיל באיטיות מכביד שוב על ליבה, והבוץ מתהדר
בבגדיו לכבוד גופה הנקי, צועד באצילות ומלכלך את רגליה, את
כותנתה, ואת ברק עיניה. וקולם של הקור והחולדות שוב נשמע קודח
את עורה, מותיר אותה בדממת מוות.

ישנם לילות שהוא מגיע אל שפת הבאר, משלשל את החבל ומעלה אותו
והיא לא מופיעה יושבת בתוך הדלי. הוא מביט במי הביוב שהעלה והם
תמיד נראים לו שחורים ומאימים יותר מאי פעם. בפחד שופך אותם
בחזרה למקומם, מביט בסמיכותם המבחילה, מקשיב לנפילתם והולך.

ישנם רגעים שהיא כל-כך רוצה שיבוא שינקה וירחץ אותה, שיביט בה
במבטו הרציני, שיושיע אותה מכלוב הנשמה ההרסני הזה. שיסרק
וילטף אותה ולבסוף ירים אותה אל זרועותיו ויקח אותה אל מקום
מגוריו. יחבק וינשק אותה באהבה ולא יוריד אותה שוב לעולם אל
תוך הבאר. היא מביטה למעלה, סותמת את פיותיהן של החולדות, אך
לא שומעת פסיעת רגל אדם ואף לא חבל משתלשל. שוב מנקרת בה
ההרגשה שהוא מלכלך אותה יותר מכולם, והדי הרחמים לעצמה חוזרים
בדאיה אל אוזניה.