בטלויזיה הרצה שוב שמעון פרנס את משנתו, שהסבלנות היא הדרך
המהירה ביותר.
יריב הקשיב, ונהג בסבלנות יתירה, מניע את עצמו אחורה לאט לאט,
ואז נועץ את עצמו קדימה עמוק אל תוך ליאת, ששכבה מתחתיו,
ג'ינג'ית ולבנבנה, נמוכה ושובבה.
הוא ראה את הבעת הפנים שלה משתנה, והוא שמע את הנשימות שלה
מתקצרות והולכות, והוא התחיל לתקוע את עצמו יותר ויותר חזק, לא
מוותר לה, נהנה מיתרון של 12 שנים שעוזרות לו להביא אותה לשיא
שלא חוותה מעולם, ולפתע, עצר.
היא הביטה בו, לא הבינה מדוע היה מבוהל כל כך.
החבר שלה, נגן הבס המוכשר, הוא שעושה קאוורים לשירים של להקות
ישראליות, נושאי המגבעת וכאלה, שכח שוב את חלזון המירוץ שלו
מחוץ לנרתיק, וזה האחרון נע במהירות של למעלה מ-2 קמ"ש הישר אל
עבר מצחו של יריב.
הוא זינק החוצה, מנתק עצמו מתוך ליאת באחת, וזינק אל עבר ילקוט
הרכיבה שלו.
הוא חפר במרץ במעמקי תיק הזמש הכהה, מעיף פלצורים, אפסרים
ודוקרני עקב לכל עבר עד שלבסוף נחה ידו על החפץ המתכתי, הקר.
במשיכה חזקה הוא שלף את המא"ג שלו, בטסי, ומיהר להוציא שרשיר
מכיס מעיל הגשם שלבש , אפילו ששמש יוני היתה קופחת בחוץ כל
הזמן הזה.
ליאת צווחה באימה על המיטה, ערומה עדיין ורחוקה שניה מאורגזמה
שמימית כשצרח לעברה יריב, תוך שהוא טוען את השרשיר אל תוך המאג
ודורך אותו- "תביאי לי את הדאקירי שלי מהמטבח, אישה!" - ליאת
לא ידעה ממש מה לעשות, אז היא רצה למלא את בקשתו, פקודתו,
וכשחזרה הספיקה לראות אותו מועף אחורה מחמת הרתע של המקלע
ששיחרר צרור ארוך ומדוייק אל עבר שבלול המירוץ המובחר, שהותיר
אחריו תפזורת של מחושים ושביל מבריק על הפרקט הבלגי.

יריב אחז את הדאקירי ביד שמאל, בעוד שבימינו הפיל את המאג על
הפוף המעוצב בדמותו של פאריד אל עטרש ומחה עגלי זיעה ממצחו,
תוך שהוא מותיר עליו מריחה כהה של גריז.
הוא התיישב בכבדות על המיטה, וליאת ראתה זרזיף דם בזווית פיו.
"הוא יהרוג אותי, אתה יודע..." אמרה בחרדה.
"אני יודע", אמר, ושתה לגימה ארוכה מהמשקה הצונן, נטרד ממטריית
הנייר הקטנה שנתקעה לו בנחיר.
"ומה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?", שאלה ליאת, וקולה מבשר
רעות.
יריב נעץ בה מבט רב משמעות.
הוא גמע את יתרת המשקה בלגימה אחת, ארוכה, הגרוגרת שלו נעה
למעלה ולמטה, ונעץ את הכוס האפופה אדי קור אל בין רגליה של
ליאת.
היא גמרה, כמו שלא גמרה מעולם, ונשכבה אחורה, עיניה פעורות
לרווחה, והיא כולה עטופה אושר עילאי.
"וואו, זה היה ענק"
"רוצה סיגריה?"
"כן מתוק....בבקשה....."
יריב שלח יד זריזה אל מתחת למיטה, וקרע חתיכת קלף מלבנית
מהצוואה שהותיר אחריו אביה המליונר של ליאת, שפך לתוכו תכולה
שחומה של חרקים צלויים מבית מנורת ההלוגן הדקורטיבית שלצד
המיטה, הידק אותו לצורת גליל בעזרת קצת רוק, והצית אותו בעזרת
זכוכית מגדלת.
"קחי"
ליאת נשמה מלוא ראותיה , ופלטה עשן אפור סמיך, מלא בריח של
מוות.
היא איפרה את הסיגריה הארעית בנון שלנטיות אל תוך כוס הקריסטל
שהיתה עדיין נעוצה בתוכה, ושאלה "אז מה עכשיו?"
יריב חייך מאוזן לאוזן ואמר "בואי לג'קוזי, יש לי הפתעה
קטנה..."
הם נכנסו לג'קוזי חבוקים, וליאת זינקה באושר לעבר החבר שלה,
נגן הבאס התותח שהיה כפות בידיו, רגליו ואיבר מינו לברווז גומי
ענק מידות שצף בשלווה בזרמי הג'קוזי.
פיו היה סתום בקונכיה של שבלול ובדבק מגע, וניכר היה שהוא הוכה
נמרצות בידי מישהו, שהשתמש למטרה זו ככל הנראה בגיטרת הבס
השחורה ששכבה מנותצת על רצפת הזכוכית.
יריב ניגש אליו, נושף בפניו עשן סיגריה, ומסנן בין שיניו "come
on ,come on ,come on now touch me baby.... can't you see
that I am not afraid?"
ועומר, הבאסיסט, החל מזמזם מבעד למחסום הפה הפלסטי את הפזמון,
תוך שהוא מנסה לשוות לקולו גוון באריטון דומה לזה של פרנק
סינטרה.
יריב גיחך בביטול וסובב את הברווז, כך שראשו של עומר היה שקוע
עמוק מתחת למים.
בהתחלה עלו משם בועות, אח"כ הן הפסיקו, ויריב סובב את הברווז
חזרה למצבו הטבעי, התיר את הקשרים והעמיס את הגופה על כתפו.
"בואי, הולכים", קרא לליאת, שסיימה ללבוש את שמלת הערב שלה, עם
הפאייטים, ולקחה ממנו את הגופה בכדי שיוכל ללבוש את הטוקסידו.

הם יצאו מהבית, והתחילו ללכת. אחרי כמה שעות של הליכה מתונה
בכביש גהה הגיעו אל הספארי, וליאת התבוננה בערגה ביריב שניסר
את גופתו של עומר והאכיל את האריות שגמלו לו בליקוקים של
חתלתולים.
הוא התקרב אליה לאט לאט, יד אחת מאחורי גבו, ואמר לה שתעצום את
עיניה, וכשעשתה כן, הניח דבר מה בידה, והתיר לה לפקוח אותן
שוב.
כשפקחה את עיניה, מצאה בכף ידה הלבנבנה את ידו של עומר, ועל
אחת מאצבעותיו, טבעת.

זה היה היום המאושר בחייה.