לפני זמן לא רב פגשתי באדם תתרן, כלומר חסר חוש הריח. רחמים לא
הציפו אותי כלפיו, משום שחסרון בחוש הריח אינו החסרון הנוראי
ביותר שיכלתי להעלות על הדעת, אולם עצם הדבר העלה מחשבות רבות
בראשי. בעל כורחי נזכרתי בריחות האהובים עליי, והבנתי כמה הם
ממלאים את חיי באושר, ולו הסתמי ביותר. יותר מכל, אוהבת אני את
ריחם של דברים חדשים: את ריחן של מכוניות חדשות, את ריחם של
בגדים חדשים, של ספרים חדשים וכמובן - את ריחם של תקליטורים
שזה עתה יצאו מהחנות והם עודם עטופים בעטיפת הפלסטיק הדקה,
שקריעתה היא אינה משימה שניתן לזלזל בה, אם כי ריחה של העטיפה
הפנימית שווה את כל המאמץ. לגבי ריחותיהן של אריזות, פיתחתי
אובססיה כה משמעותית, שאני יכולה כמעט לזהות תקליטור לפי ריחו,
בלי להעיף מבט אחד בעטיפתו. לפיכך, העובדה שאני נמצאת עכשיו
בדרכי החוצה מחנות המוסיקה התורנית ובידי שקית ובה פצצת ריח
חדשה, ממלאת אותי בהתרגשות רבה. אולם האינסטינקטים שלי, שאינם
מביישים אותי בדרך כלל, אומרים לי כי אכזבה צפויה לי, וכי לא
אזכה להריח ריח של תקליטור חדש.
עובדה זו, שעוד מעט אווכח כנראה בנכונותה, תביא אותי לעצב
מסוים, וזה יביא אותי, בעל כורחי כמובן, אליך. בפלטפורמות
בוהקות ובפוש אפ צמוד אפסע אליך בצעדים איטיים, ספק חסרי
בטחון, ספק נוטים ליפול, ואשרבב את שפתיי כלפיך. אולם אתה רק
תוציא את ידך השעירה מחלון מכוניתך, תגביר את המוסיקה המזרחית
ותיסע משם. ואני אוותר בודדה כהרגלי, ובידי שקית צהובה ובה
חתיכת פלסטיק שתזכה להיזרק לכיוון מכוניתך במהירות שאינה
מרשימה במיוחד.
ואז אשוב הביתה ואזיל דמעות עלובות. ואעלה על המשקל בכדי לבדוק
את מצבה של מסתי, וגם פעולה זו לא תספק לי אושר. לכן אתיישב
בייאוש תהומי על מיטתי, אפרוש את רגליי לאורכה ואתחיל בפעולת
הגילוח. את סכין הגילוח שבידי אעביר בתנועות קצובות ומהירות על
עורי. שוב ושוב ושוב ארגיש את להב הסכין על עורי, ומבעד לעורי,
ומתחתיו. ורגליי הפצועות ישלחו אליי מבט מתחנן לעוד, כמו מתוך
אקט מוזר של סאדו מאזו. והסכין תמשיך לעבור על רגליי, מנסה
להשיל מהן קילוגרמים רבים ככל האפשר. לאחר מכן אעבור לגלח את
חזי, שאף כי השערות עליו אינן נראות לעין, גם ממנו ארצה להשיל
קילוגרמים. נתזי דם יעופו לכל עבר, כמו במופע אווירי ביום
העצמאות בארץ זרה. לאחר מכן אפסיק, ואתיישר במקומי, ואביט על
הטיפות המפוזרות סביבי במעין מעגל קסום, נוגעות-לא נוגעות אחת
בשנייה. ואז אזכר בשיטה שפעם קראתי עליה באיזה ספר בישול, של
גילוח שוקולד בכדי ליצור ממנו מעין רצועות דקות, ואביט על
פיסות השוקולד האדומות שמקיפות אותי. שוקולד אני אוהבת, אחשוב,
אבל שוקולד הוא משמין ולכן תוך כדי אכילתו עליי להקפיד על
שמירת הגזרה שלי. ולכן בכל פעם אקח בידי חתיכת שוקולד ואכניס
אותה לפי, מוצצת אותה עד שתתמוסס ולאחר מכן לועסת, ואחר אמשיך
בפעולת הגילוח ממיסת השומנים. כך אמשיך במשך דקות ארוכות,
אוכלת ומגלחת, מגלחת ואוכלת, עד שאפול חסרת אונים על המיטה
בתנוחה עוברית ואירדם במהרה. בבוקר שלמחרת, כשאתעורר, כבר לא
אזכור את כל מה שעבר עליי, והצרות ייראו רחוקות.