(תודה לחן על הקטע המדהים של משינה. יקיריי... מצטערת על המצב
ההזוי... אני מתגעגעת לימים שרעיון לסיפור היה דבר ברור מאליו.
וילד שלי, לא, אני לא רוצה גבר גדול וקרח... :) )

איתמר היה מספר לי פעם איך כל שנה, בדיוק בשני ביולי, הם היו
אורזים ציוד בטנדר הגדול של מושיקו ונוסעים לצפון. למעלה, איפה
שמתחיל שפך הבניאס, יש חוף קטן, המים קפואים, לידו יש אזור
המותר לאוהלים ובתי הארחה.
הם היו ישנים בין חלוקי הנחל. אוכלים שטויות שהם הביאו מהבית
ומבשלים על הפינג'אן. משחקים שש-בש עד שתיים בלילה. ובדיוק
שלושה ימים אחרי... בלי שינה, עם הכי צחוקים בעולם, עם גיטרה
ושירים עד אור הבוקר... הם היו עולים לראש הנקרה לפני הזריחה,
לצוקים מתחת למסעדה ליד הגבול, מתיישבים בשורה. כולם עם הפנים
לאופק, בדרך כלל הים געש... והשמיים היו כל-כך נקיים... גולן
היה לוקח את הגיטרה ומתחיל לנגן את 'דני' של משינה... "איך
היינו גולשים על הגלים והים היה כל-כך כחול, בזריחה הפראית,
כשהרוח דרומית והשמש כדור ענק עגול. והמים עשויים קריסטל,
שקופים, אפשר את הסלעים לראות והשקיעה ואחר-כך יוצאים
לבלות..." ואז השמש הייתה ממלאת את השמיים וכולם היו מצטרפים:
"מצטער, החיים הם הולכים ומתארכים, כשחיפשת את הקיצור אז
נפלת, זה הסיפור." ולמצרפי תמיד הייתה זולגת דמען מהעין.
וקוקו היה זורק אבן... מנסה לנחש איפה זה קרה. גולן היה משפשף
את היד הגדולה שלו על הקרחת במבט מבולבל, עייף מהחיים, נאנח
ועושה קרע בצווארון של הגופייה שלו. כל שנה, כל שנה.
כשזה קרה הייתי בת 14, הייתי בתקופת הפריקיות שלי... אביב גפן
ואיפור שחור כבד מלווה בחולצות שחורות קרועות. הם היו ממש
בהתחלה, כל כמה שבתות, כשכולם היו יוצאים הביתה, הם היו
מתיישבים בחצר, חלק על הנדנדה הגדולה וחלק בשולחן פלסטיק עם
השמשייה. ואיתמר היה מחלק הוראות וכל הזמן נכנס ויוצא מהמטבח
עם סטייקים. וטל היה מסתובב בחצר ומצלם את כולם בדיגיטאלית
שההורים שלו קנו לו לגיוס.
הייתי יושבת על הגג, חום 35 מעלות, שמיים נקיים-נקיים, בדיסקמן
נירוונה, משרבטת פרצופים של יושבי הגינה. הם היו שמונה. אזולאי
וסער תמיד היו מארגנים אחרי הארוחה משחק פוקר על מטבעות של עשר
אגורות. סער היה הכי קטן... היה לו הכי קשה ללבוש ירוק. ו...
אני לא יודעת מה בדיוק הלך שם. הסיפור היה שהוא סיים טירונות,
הגיע לראש הנקרה, קיבל נשק... וזהו.
סער ונשק זה כמו.. כמו... כמו ללכת על מים. שנה הוא החזיק...
שנה. ברביעי ביוני כולם קיבלו הזמנה מיוחדת להגיע לצפון, שתיים
עשרה בצהריים בחמישי ביוני, מטוס טס בשמיים ונושא כרזה -
"כשהים טובע רק המוות נשאר. כן, אני פחדן." שבוע אחרי מצאו
את אזולאי תלוי בחדר ובשנייה האחרונה הורידו אותו. אבל אף אחד
לא הסכים לדבר איתו מאז. איתמר אמר שהיה להם איזה הסכם לגבי
מוות ועם כל הכבוד לקטע שתקע סער ושהם כן זוכרים וכן עושים את
הטקס הקטן שלהם כל שנה... מה שאזולאי עשה היה מיותר לחלוטין.
יום אחד פגשתי אותו באיזה פאב בעיר והוא שאל מה שלום כולם ואמר
שהוא מצטער שהם מצאו אותו ולא בגלל שהם הצילו אותו אלא בגלל
שהוא איבד עוד שישה אחים.
בתקופה ההיא לים היה ריח של מלח וביוב... או בדידות ומוות.
והם עדיין כולם היו נפגשים אצלנו בשבת ועדיין כולם שיחקו
בילדים גדולים עם אחריות מקסימאלית. ועדיין...
איתמר תלה את הציורים של סער שציירתי בכל מקום.
ובלילות, כשהוא היה בבית, הוא היה יושב וקורא שירים ישנים שסער
היה כותב ומנסה למצוא היגיון. אבל אני חושבת שאני היחידה
שהבנתי את זה. והם כולם עדיין מחפשים ולעולם לא ימצאו, כי אין.
כי כאב לו והוא ברח. כי הגלים היו כל-כך גבוהים והשחפים עפו
בשמיים שהיו מלאים ענני כבשה מדהימים ולים היה צבע
ירוק-כחול-סגול. והוא הרגיש... כאילו כלום לא באמת חשוב, כלום
לא באמת משנה. הכל טבע... וכשהים טובע, כלום לא נשאר. וזה לא
כי... כי הוא פחדן. זה כי הוא סער. וזה מספיק ברור.

בשנה השלישית, אפילו אלה מהם שחתמו קבע השתחררו. איתמר לבש
אותו בוקר חולצה בצבע תכלת של המחלקה שלו וג'ינס כחול כהה. האח
הגדול שלי פתאום היה בן עשרים ושתיים ואני הייתי, כמו תמיד,
האחות הקטנה. לפני שהוא יצא מהבית הגשתי לו ציור שציירתי כמה
ימים לפני... ממוסגר. ציור של כולם יושבים בחצר בשבת האחרונה,
לפני שהראשון מביניהם התגייס, ועושים פרצופים למצלמה. פעם הם
היו שמונה. איתמר חיבק אותי ואמר: "נתראה בעוד כמה ימים."

האמת, אני... אני באמת לא יודעת מה לעזאזל קרה שם. מי היה אשם
או לאן לעזאזל הם נעלמו. רק את הפרצוף של גולן, משפשף את הקרחת
שלו ולא יודע מה להגיד לי. הוא היה כל-כך יפה באותו ערב. יושב
אצלי על אדן החלון... מסתכל לאופק, מסתכל עלי... ומה הוא כבר
יכול להגיד לי? שהוא איבד את אח שלי? שהוא בעצמו לא יודע מה
קרה...
והוא אומר לי: "עינבי, את מבינה... ישבנו על הצוק... השמש
בדיוק זרחה והתחלתי לנגן את התווים של- 'מצטער, החיים הם
הולכים' ופתאום איתמר, מושיקו, מצרפי וקוקו קמים וקופצים למים.
והמים שקופים, עינב, לא יודע... אפילו בועות לא היו. אחרי
שעתיים שעוד ישבנו שם, אני וטל קמנו והתחלנו לעלות חזרה
וכשנכנסנו לרכב, רכב שחנה מאחורינו התניע. אני יכול להישבע לך
שזה היה אזולאי. להישבע לך."

כשהייתי בת שש-עשרה הייתי דלוקה חזק על קובי... אף פעם לא
קראתי לו קוקו. הערצתי אותו, הוא היה כל-כך יפה.. בן עשרים,
1.83, עיניים חומות-חומות, שזוף... קוצים קטנים וזקן צרפתי
ארוך. איתמר, בתקופה ההיא של הזקן, היה קורא לו תיש. בסופו של
דבר הם היו שבת אחת, שנה אחרי כולם, אצלנו ליום הולדת של גולן
ואני ישבתי על הגג... כמו תמיד, כבר לא היה לי אכפת מקוקו.
הייתי חודשיים אחרי החבר הראשון שהחזיק איזה שלושה וחצי
שבועות. ישבתי וציירתי בצבעי אקריליק על  חצי גיליון ציור
מופשט של השמיים שבאופן הזוי משהו היו בגווני סגול. במערכת
קטנה עם בטריות ניגן הדיסק של משינה. הייתה דפיקה על הדלת של
הגג. גולן נכנס, התיישב מולי ואמר: "עינב, את כל-כך יפה." ילדה
בת שבע-עשרה, כשאחד החברים הכי טובים של אח שלה אומר דבר כזה,
אוטומט נכנסת לחרדה. אבל אני רק הסתכלתי עליו, התרוממתי מעל
הציור שהיה בינינו והדבקתי לו נשיקה.
מאז, האמת, היינו ביחד... בהתחלה איתמר ממש שנא את זה, אחר-כך
הוא הבין שאחותו הקטנה כבר לא כזאת קטנה ושהחבר שלו פה רק
לשמור ולאהוב אותה. הייתה לנו שנה כל-כך טובה.

הייתי קצת אחרי שמונה-עשרה כשזה קרה שוב, מאז אף פעם כבר אין
לו תשובות. רק גולן והאשמה שלו. גם אותי כבר לא ממש יש לו.
וכבר לא נראה לי שאני ממש רוצה. הגברים של איתמר נשארו שניים.
טל וגולן. כשבאנו לבקר את טל לפני שבוע, החדר שלנו היה עמוס
בתמונות של הים. מחפש פתרונות, איפה... איך... למה... הוא לא
האמין שהם מתו ולא האמין שאזולאי קשור לזה. הוא ידע כמה אח שלי
לא מסוגל לסלוח. ואולי בעצם... מסתבר שכן.

"אני חושבת שבאיזה מקום, אני טעיתי... כי איך לא ראיתי? חבורת
גברים טיפשים בני עשרים ושתיים. לפעמים נמאס לי לחפש... כשאין
מה למצוא, כשהאח הגדול התברר כפחדן קטן. ועצוב לי לחשוב על קץ
תקופה. על זה שמיד בבוקר עולים לראש הנקרה והפעם להספיד שישה",
אני אומרת וגולן רק ממשיך ללטף לי את היד ולהביט בתקרה. כי מה
הוא יכול להגיד לי. כי מה בכלל עוד פאקינג יש להגיד. אני
מסתכלת על הגבר שלי, מחבקת. מניחה את הראש על החזה שלו ועוצמת
עיניים.

כשאנחנו מגיעים... הים שקט ואין גל, אין ענן, אין אוויר. שוב
החמישי ביולי.
פתאום הבועה של המציאות שלנו דוממת ואני, גולן וטל יושבים על
הגג של המסעדה, מסתכלים על האופק. גולן פורט על הגיטרה ואני
מעבירה יד על הקרחת שלו ונשכבת על הגב. השמש בוערת ואין לאף
אחד יותר מילים. ואין לאף אחד יותר השערות... אבל הים, הים לא
כועס יותר. גולן לקח לעצמו את הפתרון הקל של ההתנתקות וטל נתקע
במחזוריות שלו. ואני מביטה בשמיים ופתאום שומעת מטוס... "צאו
מזה! אני מת כבר ארבע שנים!" אף פעם לא הבנתי את הבידור
המעוות שלהם. לא יכולתי לנשום. ומעבר לזה לא יכולתי בכלל
להעלות על הדעת שאיתמר ככה שיקר לי. אני רק זוכרת מהרגע הזה את
הסילון, את השמש מסנוורת, את הקרחת של גולן ואת החצי חיוך שלו,
כשהוא ראה את ההודעה.

"לפעמים," אני אומרת לו, "עוברים לי כל-כך הרבה סרטים בראש על
מה לעזאזל עשיתם שם ולמה. ואיך זה שהחבר שלי יודע איפה אח שלי,
כבר שנה! ושותק כמו אידיוט, במיוחד אחרי הבוקר." אני מסתובבת
סביב עצמי במעגלים.
וגולן... איך לא... שותק.
"גולן!"
"מה, עינב? מה את רוצה לשמוע, לעזאזל? שאח שלך ברח? אז למה אני
כאן? אם ידעתי הכל... למה אני כאן?"
"חשבתי שבשבילי," אני לוחשת, "בתיאוריה שלי טל לא ידע כלום
ואתה נשארת לשמור שהכל לא יתפרק." הוא מסתכל עלי במבט תמוה.
"גולן, אני מכירה אתכם. שעות הייתי מסתכלת עליכם, מליון
סיפורים שמעתי, בבקשה... אם אתה עוד בכלל אוהב אותי, אם בכלל
עוד קצת אכפת לך, תמסור לאח שלי... שהוא יכול לשכוח שיש לו
אחות."
ובאותו רגע הוא רק הסתכל עלי, הסתכל והנהן, לחש: "אני אוהב
אותך." ויצא מהחדר.

לפעמים בא לי להפסיק לנשום, לראות, להריח, רק לשמוע את הגלים.
איך הם קוברים שוב ושוב את הגופות הלא קיימות של השונאים שלי.

אין שנה אחרי שהוא בורח לי, יש לי דפיקה בחמש בבוקר, יום שבת,
על החלון והוא עומד שם ומביט בי... כל-כך עייף, לא מגולח, זקן
ענקי ושיער ארוך, מעיל צבאי ישן. הוא נראה זקן, קמטים קטנים
בצידי העיניים, נראה נמוך יותר, העיניים היפות שלו כבויות.
ולרגע אני לא רוצה לפתוח את החלון, לרגע זה בכלל לא אח שלי. זה
איש זר ואבוד.
אני פותחת, מתרחקת כמה צעדים לאחור והוא נוחת על הכסא של
המכתבה שלי.
אין לי מילים עבורו... לא היו לי אפילו דמעות עליו.
רק לחשתי: "אתה לא איתמר", והמילים נבלעו בחללים הריקים בין
התמונות שלו, שלהם. בין הציורים של הגברים של איתמר על הקירות
שלי.
והוא מסכל עלי עם עיניים רטובות ובלי קול... הוא רק אומר לי:
"זה סער אשם", ומספיקה תנועת השפתיים שלו - 'סער' צורם לי.
"איך הוא אשם בדיוק?" אני באה לעצור ולחכות לתשובה אבל אני רק
מתיישבת מולו על המיטה, משלבת ידיים על החזה ושואלת: "איפה
הוא?"
"ילדונת, אני לא התכוונתי."
"איתמר, איפה הוא?"
"מה שלום אמא ואבא?" הוא שואל ואני כבר רותחת ונותנת צרחה:
"איתמר!"
אז אנחנו מוצאים את עצמנו בסלון מול אמא שלי... כולה דמעות.
ושתינו יושבות מולו... אחרי שהוא התקלח ולבש בגדים יבשים.
"איתמר, בבקשה, תגיד לי, איפה הוא?" ואני יודעת שזאת אולי הפעם
האחרונה שאני אראה אותו, אני גם יודעת שהם אמרו לו בדיוק מה
להגיד.
"יש שם שקיעות כל-כך יפות", הוא אומר פתאום, "והזריחות, את
עומדת על צוק וטובעת. בלי ים! אין ים, עינב, רק יופי. את
מבינה? זה הרג אותו... אז הוא ברח. אף פעם לא מצאו גופות, הרי.
אין גופות! יש נשמות מתות. עינב, לא יכולנו להשאיר אותו לבד,
הוא אח שלנו."
אני מביטה בגבר מולי, יודעת מי הוא, מכירה את כל הבעות הפנים,
את כל תנועות הידיים. את הספל שהוא שותה בו קפה בשבת בבוקר,
כשאנחנו יושבים ביחד כל המשפחה, באיזה אופן הוא מחזיק את הכוס.
ויש לי דמעות בעיניים. כי אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר.
"הייתם שנה שלמה במצפה רמון?"
הוא רק בוהה בחלל, מגניב אליי מבטים מלאי אשמה עצמית.
"גאד, איתמר, לא חשבתי אף פעם שאח שלי עד כדי כך חלש וטיפש."
אמא שלי זורקת לי במט כועס. כזה של - 'העיקר שהוא בבית ושלם.'
ופתאום... כבר לא אכפת לי שהוא ימות. ואני קמה מהסלון. זורקת
דיסק במערכת. נועלת את הדלת, פוך מעל הראש. מת העולם.


האמת היא, שמאז אותו יום שהוא חזר... הוא לא הלך שוב.
ולפעמים, בלילות, אני שומעת אותו שר את "דני" של משינה.
אחרי השיחה בסלון הוזעקו צוותי חיפוש למצפה... את סער הם לא
מצאו, לא חשבתי שהם ימצאו...
מצאו שם ארגז גדול עם עצמות ואת אזולאי חסר הכרה... את החמישה
הם לא מצאו מעולם. הם בטח עברו את הגבול...
לפעמים אני תוהה מהו טירוף ואיך לעזאזל הגברים של איתמר נפלו
ככה.
ואיך... לא ראיתי את זה קודם, איך לא פירשתי נכון את המבט של
גולן באותו יום, כשהוא חזר בלעדיהם מהצפון, שפשף את הקרחת ולחש
לי: "סליחה."



17.12.03-10.1.04