הירח המלא הטיל אור חיוור על גדר הנמל ושרטט דמויות ענק כהות
מרגלי המנופים. הוא טרק אחריו את דלת המכונית ובפעם הראשונה
שאל את עצמו למה בעצם הוא נמצא שם. הערב היה לו הספק נאה
בעבודה והוא התמלא סיפוק כשחשב על כך שבערב אחד הצליח למחוק
פיגור שצבר במשך כל השבוע. זו הייתה הפעם השניה בלבד בעשר שנים
שלו בתפקיד שהוא מפגר בדוחות, והפעם הראשונה שלא מצא לכך כל
סיבה מוצדקת. לכן עזב את המשרד באיחור.

הוא החל ללכת על השביל הסמוך לגדר וצעדיו הדהדו באבני החצץ.
"האבנים המתגלגלות!", נזכר לפתע. היה זה השיר שלהם שהושמע
ברדיו, לפני מספר דקות. נראה כי מאז נשף הסיום בתיכון לא
השמיעו את השיר הזה ברדיו. הוא נסחף עם הזיכרונות ופספס את
היציאה במחלף. כשהבחין בדבר כבר היה עליו להמשיך ישר עוד שני
רמזורים לפני שיכול היה לעשות פרסה. כך מצא את עצמו באזור
הנמל. איזו רוח נכנסה בו לפתע והחליט לעצור ולראות את הים
בלילה.

הוא הגיע אל קצה השביל, הנקודה בה נושקת הגדר לקיר תחנת הכוח.
שם, בין הבטון לארובה נחבאה לה רצועת חול קצרה, חלקת חוף
שנותרה שם כמו אי מחוץ לזמן בלב תל אביב. גם אותה פרצה בגדר
הייתה שם. מוזר, חשב. שבע עשרה שנה ואיש לא טרח לתקן את הפרצה
בגדר.  הירח עמד במלואו והאיר את האבנים ופיסות האשפה הפזורות
על החול. כן, אמר לעצמו, המקום נותר כשהיה. בפעם הקודמת היו שם
לאחר המסיבה של סוף התיכון. בדרך חזרה מהנשף, שמעו בחדשות
ברדיו על הליקוי הצפוי, ומיהרו לנמל לצפות בו ביחד. זו הייתה
הפינה הסודית שלהם. שבע עשרה שנה בדיוק, אמר הקריין, יעברו עד
אשר ניתן יהיה שוב לצפות בליקוי דומה. שניהם היו צעירים
ומאוהבים, והעולם נראה להם כמו גן משחקים אחד גדול שרק מחכה
שיעלו לנסיעה על המתקנים שלו. הם נשבעו להיפגש שוב, באותה
נקודה, בעוד שבע עשרה שנים ולצפות ביחד בליקוי הבא, "ולא משנה
מה יקרה בינתיים". בינו לבינו הוא היה מסופק אם האמין באמת בכך
אפילו אז.

גבוה מעליו החל הירח מתמעט מכוח כישוף נעלם שהוטל עליו אי פעם.
אשתו תמיד טענה שהירח משפיע על גורלות האנשים, ממש כשם שיש
בכוחו להעלות ולהוריד את גובה פני הים, ואם תבדוק תגלה
שהנוזלים בגוף שלנו מכילים ממש אותם ריכוזים של מלח כמו מי-ים.
הוא תמיד התייחס בסלחנות ובמידה של זלזול לחיבתה של אשתו
לאסטרולוגיה ומזלות. פעם, באחד מאותם ריבים, שנראה כי רק הלכו
והתרבו, הוא התפרץ בכעס והטיח כנגדה כי היא התמכרה כל כך
לתחזיות של ההורוסקופ עד ששכחה לנסות ולקבוע בעצמה את מהלך
חייה. כעת החלו לנקר אי אלו ספקות גם בחשיבה הבהירה וההגיונית
שתמיד אפיינה אותו, ואף הוא כבר לא היה בטוח באם בני האדם
מושכים בחוטי הגורל של חייהם, או, כבובה על חוט, נמשכים על
ידם.

הירח נולד מחדש בצדו השני של עיגול הסהר. תחושה מוזרה מילאה
אותו, כאילו משהו מאוד מיוחד עבר והוחמץ, ושוב לא ניתן יהיה
להשיגו. לפתע הרגיש מאוד בודד שם על החוף. הרגע חלף. "שיהיה"
מלמל  והלך חזרה אל המכונית, כשאבני החצץ הקטנות ניתזות
ומתגלגלות מתחת לרגליו.