...
תמיד פותחת באותן שורות מוכרות-
המספרות על מראה מול שקיעה נוגה.
נווד זקן שעומד בצד שביל צהוב,
ואני היכן שהוא שם
מהלכת, עוצרת ושוב ממשיכה.
תמונות חיים דרך עדשת מצלמה,
קול מנגינת פריטה עדינה.
לפעמים כותבת, לפעמים מקשקשת
ובדידות חצוצרה עדיין ממשיכה להתנגן.
בחיים זהו נשר -
בסיפור זוהי כבשה -
ושוב אותה חריזה.
מילים - תמונות - שירים
אני השבויה בחלום של
חיי.
...
הקטע הזה למעלה, כתבתי אותו ממש מזמן, לפני כמה חודשיים, כעת
אני מנסה לכתוב ונראה לי שנכנסתי למעין משבר קטן של כתיבה, אבל
אז הבנתי משהו, שלפעמים הדיבור מאהבה על הזיכרונות שאנחנו
לפעמים כל כך לחוצים לעלות על כתב, הרבה יותר יפים שאנחנו
אומרים אותם, בקול.
אני פתחתי דלת נוספת מיוחדת בחיי, אני מתחילה לצאת לחיות את
החיים שחלמתי עליהם והיפה מכל שהם מתגשמים, חלק מהחלומות האלה
באמת מתגשמים, כאילו הם באים לומר לי - הנה רותם, את רואה,
חלומות מתגשמים, רק תאמיני בהם והכי חשוב בעצמך, בדיוק כמו
בשיר של היהודים "אני רוצה להאמין בעצמי כי אין אחרת..."
לפני שבועיים נסעתי עם חברים להופעה של ידיד שלי, שירדנו
מהמונית, הנהג אמר לנו "תשמרו על עצמכם ובעיקר על מי שאתם".
הוא העלה לי את אחד החיוכים המאושרים ביותר שהיו לי עד כה.
אין לי מושג, אני לא חושבת שאני עוד שבויה...
"כמוסיקאי אמן המנגן בכליו", רותם. |
