על המפלצות לא חשבתי. בניזוג מפלצות. רגע הזיהוי התפלצתי הוא
איום. את לא מכוונת עדיין למקום הזה, את מופתעת, את שואלת איך
ולמה, את כמעט בוכה. זה לא משנה. לא משנה איך, למה ואם תבכי.
זה לא בידיים שלך או שלו. התפלצתיות מגיחה מתוך תיבת הפנדורה
האנושית שחישבת לראות בה אהבה או לפחות קירבה ואף אחד לא באמת
שולט בשדים שקפצו מתוכה. איש אחד נזכר באבא שלו שהרביץ לו
בחגורה. איש אחר זוכר איך היה ילדה הדחוי של אימו. איזה פתיל
בנשמתם עוד בוער, איזו רשת עצבית במוחם יוקדת פתאום. עיניים,
אזניים, קולות, זיכרונות, ואת והגוף היפה שלך בטווח הראייה
שלהם.
שירי ההלל לנשיות המבוזבזת שלך יכלו לצאת במחזור של תפילות.
האל הגדול יודע וזוכר. היתה לו איזו תכנית בשבילך, אולי הוא
ישב שם למעלה, התבונן וקיווה שתהיי יותר אמיצה. הוא הרי נתן לך
יופי וחכמה במינונים תעלוליים כאלה, שיכלת לצחוק מהיקום כולו
צחוק גדול ונורא. ממה ברחת? למה ויתרת. ממה פחדת כל כך. חשבת
שלעמוד זקוף זה פשע. מי גרם לך לחשוב שהיפעה שלך היא חטא,
שהיפעה שלך היא רוע. שההדר שלך מכאיב למישהו. סתם קינאו בך,
יקרה. ואת לא ידעת מה עושים מול קנאה. ברחת. ויתרת. הצטנפת.
עשית אותך קטנה כל כך שהם לא האמינו. איבדו עניין. עוד קטנה
אחת. אולי היא משוגעת? משוגעת קטנה.
הלכת לבדוק כמה את יכולה להתחבא. בכל פעם שהגחת מהמחבוא התברר
מחדש כמה את גדולה. תעמדי זקוף, ביקשתי, רציתי לתמוך בך אבל
הגובה שוב איים לקרוס. אל תפלי כל כך מהר, קיוויתי בשבילך, אין
כאן עוד אחת כמוך ומישהו ודאי צריך אותך נורא, צריך אותך
זקופה. |