קר דצמבר בשומרון, במיוחד בלילה כזה, חשוך ורטוב, כל כך רטוב.
העננים, שלא הפסיקו להוריד גשם ביומיים האחרונים, סוגרים תקרה
נמוכה מעל מחסום קטן של צה"ל, אי שם בצפון השומרון באמצע
הלילה.
"איך נתקעתי פה?", גידי חושב, "איזה תפקיד מסריח". דווקא הלילה
הוא יצא בתורנות הזאת, לא בתוך העמדה המחוממת אלא בחוץ, מתחת
לפנסים שמגלים אזור מואר קטן, סוללות עפר, שלוליות מים
מלוכלכות, קוביות בטון שחוסמות כביש משובש. והוא צריך לעמוד שם
רטוב בחוץ, הגשם מתופף לו על הקסדה. גם ככה אף אחד לא יוצא
מהכפר בשעה כזאת במזג אוויר כזה אבל הפקודות מחייבות אותו
לעמוד בחוץ מאחורי הקוביות. שכפ"צ,אפוד, קסדה, מחסנית בהכנס,
נשק דרוך, כדור בקנה, נצרה סגורה, גם כשיש ברקים ורעמים. והוא
יודע שלא כדאי להתעסק עם הפקודות. לפני כמה ימים הוא ניסה
לשאול את המפקד למה צריך מחסום כזה, שדופק רק את מי שמציית
להוראות של צה"ל ובאמת לא עובר, בזמן שכל מי שרוצה או באמת
צריך לעבור אותו, עוקף אותו בדרכי העפר המשובשות. למפקד לא ממש
הייתה תשובה, אבל בכל מקרה הוא דפק לו שבת, כי צה"ל לא צריך
טוראים שיעמידו בספק את הפקודות שלו, וגם המפקד לא צריך. וכל
מה שהוא יכול לראות חוץ מאת המחסום העלוב זה את הגשם מסביב
למנורות, את אורות הכפר הערבי הקטן במורד הדרך וגבוה יותר על
הגבעה את האורות מבתי ההתנחלות, שהמחסום סוגר את המעבר מהכפר
אל הכביש שמוביל אליה. הוא יודע שכל נקודת אור כזאת היא בית חם
או לפחות יבש, אבל הוא עומד שם רטוב ומסכן ומשועמם וכל מני
זכרונות ודברים ומחשבות עברו לו בראש. מחשבות על הילדות
והמשחקים והכיף והחופש, וזכרונות מלימודים וחברים, וגעגועים
לבית ולמשפחה ולדנה שמי יודע מתי הוא כבר יראה אותה בזמן
הקרוב. הוא חשב על 19 שנים של מחשבות שעוברות לו בראש.
ברק האיר את השמים, מקפיא את הרגע בזמן ובולע את הרשף. הגשם
בלע את הקול. כדור מרובה קרבין עבר לו בראש.
החייל בתוך העמדה שם לב שגידי נעלם ויצא לבדוק מה קורה. הוא
מצא אותו שוכב בין קוביות הבטון ורץ חזרה להזעיק בקשר חובש
וסיוע. חיילי המחסום וכוחות התגבורת פתחו מיד בסריקות באזור
אבל הגשם לא השאיר סיכוי. הם חזרו בבוקר רטובים, מלוכלכים
ובידיים ריקות.
                                   

"חייל צה"ל טוראי גדעון הרטר, בן 19 מראשון לציון, נהרג הלילה
מירי צלף פלסטיני במחסום ליד הכפר... שבשומרון", פתחה קריינית
הרדיו את מהדורת החדשות של מחר בבוקר. בתוכנית אחר הצהריים
בטלוויזיה סיפרה עליו בבכי אחותו הצעירה, על רקע צילומים
מטושטשים שלו רוקד באירוע משפחתי, עם הכיתובית " צולם במצלמת
חובבים". בעוד יומיים תופיע התמונה שלו במסגרת שחורה קטנה
בעמוד הראשון של העיתונים, עם מעט המידע על האירוע ופרטי
ההלוויה בעמודים הפנימיים. בעוד כמה ימים הוא ישכח, אנשים
אחרים יהרגו. הוא יצטרף לרשימת השמות ביום הזיכרון, שבכל שנה
נוספים לה עוד ועוד שמות שלכל אחד מהם מוקדש פחות ופחות זמן.
מכל הזכרונות והרעיונות והמחשבות שעברו בראש של הילד המקסים
הזה, בסך הכל בן 19, ישארו רק משפחה הרוסה ועוד שם אחד ברשימת
השמות הארוכה והנוראית של אומה שקוברת את בניה למען הגענות,
הכיבוש וקברי האבות.
                                       

הסיפור הוא פיקציה, החייל לא קיים, מה שלצערי אי אפשר להגיד
לגבי הסיטואציה.
                                         27.5.2002