מאחורי הגבעה חייכה בבישנות השמש ונעלמה.
אחריה במשך כשעה החל תהליך ארוך של גסיסה, עת כל הסביבה השפילה
את ראשה התכרבלה בפוך הלילה. חיוך מאושר התפשט על פניה
כשהפקירה עצמה לאוסף שחוק של מטאפורות שהגיחו, יש מאין, מבעד
לערפילי הלילה אל תוך הוויתה.
החמורים החלו לנעור באלכסון אבל לאיש זה לא היה אכפת. לכבשים
זה דווקא כן הפריע. כלומר- לנעירות הם התרגלו, אבל לשאלות של
הטלאים הרכים לא היה להם סבלנות. סבלנות היא מילת מפתח
כשקוראים שני משפטים סתומים והיא עוד הרבה יותר חשובה
כשהמציאות סתומה. לקרוא על חמור שנוער באלכסון זה אמנם קצת לא
ברור אבל לראות חמור נוער באלכסון זה מטריד למדי.
על זה בדיוק רציתי לספר לכם.

דמיינו ערב קריר, עננים נמוכים שמסתירים ביסודיות ירח דקיק,
ערפל דליל, וסימטא צרה ועלובה. חלונות הבתים שחזיתם מוזנחת,
סגורים כולם בתריסי ברזל ורק חריקות רהיטים וקול של גנרטור
מפרים את הדממה. משהו מעין פלטפורמה לעלובי החיים. תיאור הרחוב
אותו תארתי לא יכול להיות מושלם אם לא נזכיר את המכוניות שחנו
בו: חיפושית ישנה בצבע לבנבן אפרפר וולבו שנת 78 בצבע בז'
מכוער, כנראה תערובת של כל עודפי הצבעים שמיוצרים במפעל. ו..
הא נזכרתי- בפתח הסימטא ישנו פנס רחוב ישן. הפנס בתור פנס אין
לו מקום כלל בסיפור -  הפלסטיק השבור והמפוייח שלו, לא היה
שקוף מזה עשרות שנים, וגם אם היה כזה ספק רב אם הנורה העתיקה
המיוחסת לאדיסון עצמו, היתה נדלקת - אבל יש בו כדי לתת מושג
כללי על אופי פעילותו של ועד השכונה.
העלטה בה היה שרוי הרחוב ברביעי בפברואר 1981 היתה כמעט
מושלמת. אני אומר כמעט כי דלת אחד הבתים היתה פתוחה כדי חרך צר
וממנה בקע אור ירקרק קלוש. אתם וודאי שואלים את עצמכם, - מה יש
בבית? ובכן גם אני שאלתי את עצמי אבל כיוון שלא יצא לי להיות
במקום אותו תיארתי אין לי מושג חיוור.
- "אם לא היית שם אז איך אתה יכול לתאר בדייקנות כזו את
המקום?" אתם תוהים ובכן, במקום לשאול שאלות אידיוטיות שלא
יובילו אתכם לשום מקום נסו להתרכז בסיפור.
סביר להניח שהפרטים האלה לא היו מעסיקים עוברים ושבים תמימים
בסימטא משני טעמים, האחד- שלא היו כאלו- אם בכלל היו בסימטא
מתי שהוא עוברים ושבים, התכונה תמימות היא האחרונה שאפיינה
אותם. הטעם השני הוא שעוברים ושבים וודאי היו מעדיפים להתייחס
לאוסף הקללות, שהקדימו את זמנם באיזה עשור לפחות, שבקע מהדלת
הפתוחה. בעקבות הקללות בא אוסף צעקות במרוקאית וקול נפץ של
זכוכית.
התזמורת שהפיקה את הסימפוניה הלא גמורה הזו כללה- ילד קטן, אבא
מרוקאי גדול, קבקב עץ ומסך מנופץ של קומודור 64. צורת התייחסות
אופיינית לבן אנוש אפאטי, שנת יצור אי שם בסוף שנות השמונים,
לו היה מזדמן דרך מקרה לרחוב, היא לנסות לא לדרוך על שקיות
האשפה שהיו מפוזרות ביד נדיבה ליד צפרדע מפח, שהיתה ירוקה לפני
עשור עת שרפו אותה פעם ראשונה, אבל מכיוון שסיפורנו מתרחש אי
שם בתחילת שנות השמונים והדמויות בו נוצרו עוד לפני זה, סביר
להניח שהשאלה מה גרם לפולמוס המאופק בין הילד לאביו היתה
מעסיקה את הצופים לא מעט.
אותי על כל פנים היא העסיקה.

במרחק לא גדול משם, יותר מ18 שנה אחרי, באמצעע כנס בחירות רגוע
של אחד מאלו שבחר להתפרנס מכסף שהמדינה מחלקת מידי חודש בין
120 נבחרים בני מזל, תמונת המצב חדה הרבה יותר - הנואם עומד על
הבמה ומדבר בלהט, מפיק בלא כל מאמץ, סינטזה של  ניבים וחצאי
סיסמאות שגרמו אפילו לכיסאות בקצה האולם לזוז באי נוחות
מופגנת. העובדה אגב, שהכיסאות יכלו לזוז נזקפה לזכותם של
האנשים שהבריזו והשאירו את הכיסאות ריקים וקלים. למרות ההזמנות
התובעניות- משהו, בנוסח: "נשמח לראותכם ב...", בחרו הפעילים
וסתם חברי המפלגה פשוט לא לבא.
בקדמת האולם המצב היה מעט שונה. את עשרות האנשים רובם קרובי
משפחה ועוזרים פרלמנטריים של יורם לב, שישבו בקידמת תאטרון
קריית ביאליק כבר היה קשה להזיז רובם ואפילו העירניים ביותר
מבינהם היו שקועים בשרעפים עמוקים. קשה להאשים אותם.
כניסתו הפתאומית של כדור האש כשלעצמה אין בה דבר חריג, באזורים
מוכי קרבות באזור הים הבלטי, אבל בקריית ביאליק המחזה נחשב
לחריג בימי שלום. רצפת הבטון הצוננת המשיכה באדישות מופגנת
לעשות מה שעשתה מזה שנים, כלומר להמשיך להסדק. לעומתה, רוב
האנשים שהיו בחדר ברחו והנשים פרצו בצווחות היסטריות כמו שהן
עושות מזה שנים.
לאחר ההסטריה הרגעית החלו העיתונאים שבקהל לראיין את הכדור ללא
הצלחה ניכרת. הכדור שמר על שתיקה רועמת ומעבר לזה לא עשה שום
דבר ראוי לציון מיוחד חוץ מלהעלם שניה וחצי בלבד אחרי שהופיע.
אט אט חזר הקהל למקומו כשהוא נרגע מהתפאורה המשונה מעט של אספת
הבחירות. לאחר דקות מספר לא נותר מהאירוע שום דבר מעבר לריח
חריף של פיצה בטעם זיתים- פטריות.
פוליטיקאי מוכשר היה מתעל את סיפור הכדור לצרכיו האישיים או
לצרכי מפלגתו, במספר אפיקים. האחד האשמה, גורפת אך מעורפלת, של
יריביו בבריונות פוליטית ובאלימות, ברצח רבין ובהדרדרות מצב
הנוער. מעבר לזה הסיפור כשלעצמו יכול להשאיר את הפוליטיקאי
כמעט יומיים במעמד של אורח מבוקש בכל תוכנית אירוח, שמכבדת את
עצמה. הבעיה עם יורם - שהוא פוליטיקאי גרוע מאוד. פרופסור לב,
כפי שהיה מעדיף שנכנה אותו, רואה את עצמו יותר כאיש אקדמיה,
מאלה שהיינו פעם מכנים בחצי חיוך משועשע, 'אליטות' -  לפני
שמעצבי דעת הקהל, קרי - העיתונאים, שופטי בית המשפט העליון,
הקומיקאים והפובליציצטים חמורי הסבר, תבעו את העלבון לעצמם.
וזו הסיבה שלקח שבוע לאותו לב להתראיין לתוכנית של העם למען
העם בהנחיית מייק הולר וכך פספס העם למעט מאבטחי מתקנים של
מקורות, במקומות שלא קולטים ערוץ 2 , את המסר החשוב שניסו
להעביר אלינו הכדורים.

"סוף העולם מעולם לא היה קרוב כל כך" זו אמירה שנכונה תמיד אם
מייחסים לזמן כיוון זרימה מסויים שמקדים סיבה לתוצאה, אבל משפט
זה קיבל משמעות אקטואלית הרבה יותר על פי זיו אברמוב בבוקר ה31
בדצמבר 1999.
כן, הוא התכונן לבאג 2000 בקפידה, ניזון ממיטב התסריטים
האפוקליפטיים, בנה את ביתו על גבעה מבודדת בגליל, גידר את
מבצרו בחומת אבן גבוהה עם זכוכית שבורה בראשה ואת 19 החדרים
ומרתפי הבניין מילא בקופסאות שימורים, גנרטור,
סבון,מלח,סוכר,תבלינים ומשחות ומברשות שיניים. בחצר הגדולה בת
5 הדונמים גדלו הדרים, שיחי ירקות שונים וחיטה. בור מים גדול
ניקז אליו את גשמי האזור ומערכת ניקוז פרימיטיבית הרחיקה את
הביוב לערוץ נחל סמוך. הכל היה על טהרת המכאניקה לבד מחולשה
קטנה שלו.... נוקיה 5210.
באותו בוקר חרש זיו את ק"מ וחצי שביל העפר שהוליך אל ביתו החנה
את הטרקטורון שלו, אליו היתה קשורה מחרשה- במוסך, סגר את שערי
טירתו והלך לשחק סנייק.... .

"זה צריך להיות נחל כזיב" - כך לפחות הייתי משוכנע לפני 10
דקות. האזימוט 185 זה בטוח אבל הטווח.... הטווח שאמור היה
להיות 450 מ' כבר נגמר והרכס עליו טיפסתי לא הראה אף לא סימן
השתפלות קל שבקלים.
הבטתי שוב במג'יגלן שעל ידי. לעזאזל משהו קרה למכשירים האלו
בחודשים האחרונים. כשהזמן נגמר, הבטיחו במחלקת הקשר שהבעיות
טופלו או נעקפו אבל משהו קרה למג'יגלנם ולעוד מכשור ממוחשב
מבוסס לינוקס.
זה אולי הפתיע את הרמטכ"ל וכמה רסרים שלא גמרו יסודי או שעשו
את זה לפני 2003 אבל הבעיות הפשוטות יחסית מהם סבלו מחשבים
בשנת 2000 היו רק קצה הקרחון לבאג סוף הזמן שהתרחש במערכות
יוניקס השנה, 2018, עת התמלא החוצץ שספר את הזמן.
אחרי כשעה כשנואשתי מלהגיע למקום שבו אמור הייתי להיות מאופס
לאחרונה שידרתי בלית ברירה- 'בירבור'.
אף תשובה לא הגיעה. מצמצתי פעמיים והשתמשתי בצווארון החולצה
הצבאית המלוכלכת למחות את הזעה המלוחה שניגרה ממצחי על עיניי.
לחצתי שנית על הכפתור האדום 3 לחיצות איטיות. כלום. מת. לא
מגיב.
אין ספק המכשיר דפוק לגמרי ניסיתי להזכר בתפעול מעצורים בסיסי
אבל ההנחיות העיקריות במצב כזה כללו החלפת סוללה ותאום אנטנה.
הסתכלתי על הצג - הסוללה מלאה אין ספק וגם האנטנה בסדר.
התיישבתי על אבן והורדתי את הווסט, הצטתי סיגריה, והסתכלתי על
השמיים באדישות. אלפי לווינים חגו במסלולם סביב כדור הארץ
מאפילים באורם על הכוכבים המקוריים בשמיים.
"כוכבים..." פעם צפיתי באיזה ארכיון מקוון שתיעד את אמצעי
הניווט ע"פ כוכבים בהם השתמשו בעבר.
"כוכב הצפון... 'ג' הדרום... העגלה הגדולה....  יש סיכוי
שאצליח לזהות אותם?" סרקתי את השמיים מאמצעם עד לשיפוליהם ואז
הבחנתי בצללית הבית מולי. כמעט לא נראה, שרוי בעלטה, מוקף בגדר
גבוהה.
הנהלים ביחידה שלנו די ברורים הם אוסרים לשבת, להוריד ווסט
ולעשן בניווט. כמובן.... אסור גם ליצור קשר כל שהוא עם אזרחים.
שמתי עלי את הווסט לקחתי את ה4A16M המיושן ופסעי נמרצות אל
הבית.

9 משבצות נשארו לו כדי להגיע ל1800 נקודות. היה עליו להתפתל
בצורה מסובכת למדי. הוא שחזר במוחו את הרצף ולרגע התערפלו
מחשבותיו. הקשיים הכרוכים בסידור קוביה הונגרית הם  כאין ואפס
לעומת תשעת המשבצות האחרונות בסנייק. רק פעמיים הגיע ל1800
נקודות. הראשונה היתה עוד בשנת 2000. בערך חודש אחרי שפרש
מהעולם שקרס, והשניה היתה שנתיים מאוחר יותר ומאז הוא מנסה.
'פריקה' היתה ההודעה על צג הפלפון והמכשיר נפרק.
"דווקא עכשיו" - עברה במוחו מחשבה שעוברת במוחו בערך 5 פעמים
ביממה כשנדרש להטעין את הסוללה. הרגעים בהם הטעין את המכשיר
היו הרגעים היותר קשים בשבילו. בשנים הראשונות עוד ניצל אותם
לעבודות בגינה, לקריאה, אבל לאחרונה הפסיק למצוא סיפוק בהבלים
אלו והקדיש יותר ויותר מזמנו לפיתוח כשרונו האמנותי בתחום
הסנייק. בעבר היו לו שני סוללות אבל אחת התקלקלה ועכשיו... לא
פעם כעס על עצמו על קוצר הראות וחוסר המחשבה שלא לקח יותר מ 2
סוללות....
"ומה אם השניה תתקלקל?". הוא הדחיק את המחשבה.
הוא הניח את הסוללה במטען, וחיפש איך לשרוף את הזמן. קילף את
תפוז בסדר ובאיטיות - תחילה סימן את ראשו ואת תחתיתו ואז
בזהירות ובאיטיות, חתך את הקליפה לשמונה חתיחות שוות. למרות
קפדנותו ואיטיותו השמן בקליפה לכלך את ידיו. הוא ניגב את ידיו,
ואכל את התפוז. 3:28 דקות לקח לו כל התהליך ועכשיו כל שנותר לו
זה להרוג עוד 1:56:32 שעות דקות ושניות. הוא העיף מבט בסוללה.
הנורית לא דלקה. הוא הזיז קצת את הסוללה בתושבת שלה, אבל לא
קרה כלום. המטען נשרף.
לקח לו זמן לעקל את המשמעות הישירה של האסון. הוא עצם עיניים
והניח לשטף מחשבות לחלוף מבעד למוחו. מאורעות חייו הסתחררו
במוחו במהירות - היום הראשון בגן, המחשב הראשון שאבא קנה לו -
קומודור 64,  הכפכף שאבא זרק עליו מנפץ את המסך.  כאן בא חור
של כמעט 17 שנה שבו פשוט לא קרה שום דבר חשוב הוא ניסה נואשות
להזכר בלימודיו בתיכון, שירותו הצבאי, חבריו, או עבודתו כמאבטח
מתקנים של מקורות  אך לא הצליח. ההבזק הבא היה המסר אותו קלט
בהאזנה רפרפנית לרדיו, ההכנות שהכין כדי לקדם את פני הרעה, ואז
הרגע בו גילה במקרה את הנוקיה החדש ומרגע זה אלפי רגעי אושר
קטנים שמצטרפים לשעות של הנאה מלאו את מוחו.
משמעות האסון הכתה במוחו במשנה תוקף. דמותו הכרוכה על חבל
מתנדנדת בגינה מאכל לציפורים ריחפה במוחו והוא הבין שזה אכן
צעד מתבקש עבור אדם שטעם החיים ניטל ממנו.
קול רחוק ומוזר חלחל מבעד לרצף המחשבות שקיפצו במוחו ללא סדר
מסויים. הוא ניסה להדוף את המחשבות האובדניות ממוחו נאחז
ברמזים ששלחה לו המציאות, בצורת קולות דפיקה. עוד נקישה מהססת
נשמעה בבית. הוא הביט באי אמון בדלת הפלדלת, שנעה קלות מעוצמת
הדפיקות שהלכו והתגברו.

בטח הערתי אותו מהשינה כי לקח לו משהו כמו 3 דקות לפתוח את
הדלת.
אדם מוזר, פנים חיוורות לגמרי, כמעט לבנות, לבוש בגדים ישנים
וקרועים, עם שער וזקן ארוכים ופרועים. טוב למה כבר אפשר לצפות
מאדם שגר בחור הזה.
בטח הפחדתי אותו. המראה שלי גם הוא לא ממש יצוגי, בגדים רטובים
מזעה, ווסט, נשק - לא משהו שהייתי רוצה לפגוש אצלי בבית בשלוש
לפנות בוקר.
ביד שלו הוא החזיק אחד מאותם מכשירים סלולרים שהיו משתמשים בהם
פעם, לפני שמשרד הבריאות הכריח את היצרנים לכלול בהם מיינן
אלקטרי, אחרי הפרסומים על הנזקים שהם גרמו. קצת משונה שאנשים
משתמשים בדברים האלה היום אבל במצבי לא יכולתי להיות בררן.
-"אני יודע שאני נראה קצת מפחיד אבל באמת שאין לך סיבה להבהל
אני רק חייל מבורבר. תוכל לתת לי בבקשה קישור?"
עיניו המבולבלות נפערו עוד יותר בתערובת רגשות שטרם תוארה
כראוי בספרות הקיימת. הוא לא נראה כמי שהבין בכלל את מה
שאמרתי.
-"קישור, אתה יודע, שיחה, אני מתכוון, אם אתה יכול בבקשה לתת
לי רק דקה להשתמש במכשיר." הצבעתי על המכשיר שהחזיק בידו.
הוא המשיך להביט בי בצורה מוזרה אבל נדמה היה שמשהו מהדברים
שאמרתי הוא הצליח להבין איך שהוא. חשבתי שיהיה חכם מצידי לרכך
את האווירה -"מצטער שהבהלתי אותך. אתה יודע המחשבים המחורבנים
האלו קרסו לגמרי" הצבעתי על המג'יגלן שעל ידי.
הוא פתח את פיו פעמיים רוצה לומר משהו אך נתקע בגלל סיבה לא
ברורה.
-"אני מבין אותך" הקול שבקע מפיו נשמע עמום ולא ברור בצורה
מוזרה כאילו עבר עשרות שנים מרגע שנאמר עד שהגיע לאוזני. כאילו
חיפש את המילים שעליו לומר:
-"בדיוק נגמרה לי הסוללה. מצטער אחי"