אדונים נכבדים, גבירות נעלות,
ברוכים הבאים לעולם של דמיונות.
הבידור לא חסר, השתייה מאחור.
אז אולי תשבו בנחת, ותמורת כוס שיכר,
אספר לכם סיפור על עולם כה יפה,
על עולם בקצה,
על עולם שמזמן כבר עבר.

וכמו כל אגדה, גם זו מתחילה,
בשתי מילים פשוטות, היה היה,
פעם בארץ רחוקה, מלך נדיב,
ולצידו המלכה.

ולעם היה טוב, והעם מאושר,
אלמלא פרט קטן, שכבר יותר מדי שנים,
היה הזוג המלכותי חשוך ילדים.

אז תארו לכם מה קרה, ואת זעקות השמחה,
כשממקורות יודעי דבר,
ועוד מתוך הארמון,
נפוצה השמועה שהמלכה בהיריון.

וכשנולדה הנסיכה, החלו בחגיגה.
ושלושים יום ושלושים ליל הנשף נמשך,
ולעולם לא אשכח את החיוך על פניה של המלכה.

היה זה נשף מפואר במיוחד, אוכל לא היה חסר, היה מספיק לכל
אחד.
ולי היה תפקיד חשוב ביותר, להצחיק, להקסים ובעיקר לבדר.
כי הבנתם נכון, אני ולא אחר, בממלכה הזו שימשתי כליצן החצר.

ושיא החגיגות היה בשבוע השלישי,
כשלנסיכה הוענק השם המלכותי, אורניפיאה.
וידעו עוד כבר אז, כל איש וכל אישה,
שזו הקטנה תגדל להיות היפה בממלכה.


שישה עשר אביבים חלפו במהרה,
והחליט המלך שהנערה הגיעה לפרקה.
כרוזים אז הופצו, שליחים נשלחו,
הזמנות נמסרו, בחורים אז זומנו,
לכבוש את לבה של אורניפיאה.

הם הגיעו כולם, מאות בחורים.
יפים, חכמים, מצחיקים, עשירים,
מכוערים, משמינים, עצלנים או טיפשים.
אבל רק אחד בלט מכולם, הנסיך ירמיתול, מממלכת טורדם.

בו במקום, התאהבה הנסיכה. גם הנסיך ירמיתול הצהיר אהבה.
ולאחר משא ומתן מפרך, הסכימו האבות על נדוניה מתאימה.
כרוז מלכותי הכריז על אירוסיהם של השניים, והשמחה בממלכה אז
גברה שבעתיים.
אביו של הנסיך מממלכת טורדם, נתן להם מתנה לרגל אהבתם,
טיול נהדר של שבועיים.

היה זה טיול בהחלט נהדר, עם נוף ושדות,
עם ים ושמיים.
הנסיך היה טוב, והנסיכה מאושרת,
אך שניהם ידעו שבקרוב החגיגה נגמרת.
וכצפוי הטיול הסתיים.
בצער רב הם נפרדו בנשיקה, זה לדרכו וזו לדרכה.
הנסיכה לא הייתה מסוגלת כבר לחכות ליום חתונתה.

כאן רבותי, יש תפנית בעלילה, שימו לב היטב ואל תכנסו לבהלה.
כי הנסיכה אורניפיאה שבה לביתה, ומצאה במקום בית אדמה חרוכה.
כשסוף סוף מצאה שומר שמוכן לדבר, גילתה בבעתה את האמת הנוראה.
לאחר שיצאו הזוג לטיול, החלה בגידתו של אביו של הנסיך
ירמיתול.

אף אחד לא ידע, ואף אחד לא ציפה ועל זה בדיוק הוא סמך.
וכשהשטח היה פנוי, הנבל לא חשש.
בלילה שלח שליח סודי, וקרא לכוחותיו שחיכו לסימן השטני.
בקול תרועה, וללא אזהרה, פרצו הכוחות לשטח הממלכה.

הקרב היה קצר, ועקוב מדם,
ובסופו של דבר גם ליבו של המלך נדם.
וכשהדבר נודע לאורניפיאה הנסיכה,
נשבעה הקטנה למצוא נקמה.

היא עלתה על סוסה, ורכבה לטורדם.
הסוותה את עצמה כאחד האדם.
ובלילה אחד, בלי שאף אחד יגלה את התכסיס,
התגנבה לחדרו של ירמיתול הנסיך.

היא קירבה את חרבה הקטנה לליבו,
הבחור עוד ישן, ולא הבחין בארוסתו.
היא העירה אותו בקול לחישה,
ותבעה לדעת האם הוא ידע, על תוכניתו של אביו.

הוא נשבע לה שלא, הוא שוב הצהיר אהבה,
אך הנסיכה אורניפיאה הייתה שקועה ביגונה.
ובלי יכולת לשלוט על עצמה
צעקה לו: "שקרן", ושלחה את ידה.

החרב נכנסה בקלות לחזה,
הישר אל הלב, ונתקעה בקצה.
הוא הספיק לצעוק: "עדיין אוהב", ונפח נשמתו במהירות.
אבל רק מאוחר מדי הבינה הנסיכה, את גודל הטעות.

זעקה הנסיכה אז בקול גדול,
היא לא יכלה יותר לשאת את השכול.
היא רצה בטירוף אל עבר החלון,
וקפצה אל מותה ממרומי הארמון.


ונשארתי אני, ליצן מזדקן,
עובר ממסבאה למסבאה, שר ומנגן.
מספר בדיחות ועושה תעלול,
ותמורת כוס שיכר, מספר סיפורים,
על אהבתם הטראגית של הנסיכה אורניפיאה, והנסיך ירמיתול.