בשקט של הלילה, התלחששיות מבשרות על התאספות השדים במגירת
הגרביים.
שדונים קטנים של אנשים.
השד הרע של הבן של השכנה,
השד שגורם לאחותי לצחוק כל פעם שמישהו שואל "?HOW DO YOU DO"
והשד שלי, העצוב.
השד שלי עוזב אותי רק בלילה, מאוחר, ורק לזמן קצר, כי גם
בחלומות הוא מופיע.
רק בפרק הזמן שבין ההרדמות לשינה, הוא יכול לבלות עם חבריו.
כי השד שלי עסוק.
הוא מטפל בתקוות שמתנפצות, בכאבי הלב הקטנים,
ברגעים של החמצת פנים ואכזבה, בשברון לב שלא נגמר, רק מתחלף.
בגעגוע, בייסורים, בסיוטים,
בערגה למגע אדם, למגע נפש לנפש, בשר לבשר.
השד שלי בצבע כחול- סגול כהה, יש לו שן בולטת ואוזניים
גדולות.
הוא תמיד רץ, כמו הארנב מ"עליסה",
אבל בניגוד אליה, אני לא יכולה לאכול עוגיה ולחזור למציאות.
החלום שלי- הסיוט שלי- הוא המציאות שלי.
אני נושמת ורואה את העולם דרך מסך של ערפילים בצבע דיו.
העיניים דומעות מהעשן והלב כואב מהמאמץ.
אני יכולה לזהות רק פנים שמסתובבות הרחק ממני, גב שנעלם מעבר
לפינה
וזכרונות שהיו ואזלו.