האדמה רועדת תחת משא רגליהם של אלפי האנשים. עיניהם פעורות
בהתרגשות אחוזת טירוף משהו, ראשם מורם למעלה כאילו מנסים
להסתכל במשהו שנמצא בדיוק בנקודה בה טווח ראייתם נגמר, פיהם
פעור בצעקת עידוד, וידיהם מושטות בגאווה ובהתלהבות קדימה, מעל
לכתפיהם.
מולם עומדת על הבמה דמות, ומנופפת להם, מודה להם על הכבוד
הראוי שחלקו לה, נהנת מן הפולחן שהיא מקבלת. לא, אין היא
אלוהים, היא חזקה הרבה יותר.

"קודקוד כאן נשר, קודקוד כאן נשר, האם שומעים אותי?"
"דבר נשר, אתה נשמע חזק וברור!"
"איתרתי את המטרה, היא נעה דרומה ברח' החמישי, אני עוקב
אחריה"
"קיבלתי נשר, האם אתה יכול לשער מה היעד?"
"שלילי בינתיים...או, רגע! המטרה נכנסה אל סניף מקדונלד'ס ברח'
החמישי, בדיוק ליד חנות הדיסקים, דאג לגיבוי, אני נכנס!"
"חיובי נשר, כל הכבוד! רות סוף"
"מפקדת-בית, כאן קודקוד...תפסנו ת'בן-אלף..." ולעצמו הוסיף,
"זה ההמבורגר האחרון שאי פעם תאכל, יא חתיכת חרא..."

"אנחנו קוטעים את השידורים כדי להביא לפניכם מבזק חדשות מיוחד.
אושרה הידיעה כי לפני שעתיים תפסו סוכני מוסד את אנדריאס
שיקלגרובר, מי שנחשד שהיה פושע נאצי ואחראי לשילוחם של כשלושים
אלף יהודים למחנות ההשמדה כמו כן לביצוע מעשי זוועה ביהודי
הגטו...משפטו ייפתח בעוד כחודש ויהיה פתוח לקהל..."

"אז מה?" שאל אותי בועז, "אתה מתרגש?"
"לא..." עניתי, "זה עוד תיק..."
"מה אתה מזיין לי במוח? המולה כזו סביב משפט לא היתה מאז
אייכמן!"
"שכחת את או ג'יי..."
"אני רציני בנאדם! קיבלת הזדמנות לנקום!"
"אתה רוצה אולי להפסיק להלחיץ אותי? יש לך מושג מה המשמעות של
כל זה?!"
"בטח אחי! אתה הולך לעמוד בפני השופט ולהוכיח מעבר לכל ספק
שהבנזונה הזה אשם בכל הסעיפים, ואז אתה הולך לקחת מצלמת וידאו
ולצלם בשבילי איך תולים אותו כדי שאני אראה לאמא שלי!"
"אמא שלך הזאתי..." צחקתי, "נראה לי מגיע לו לתת אותו לאמא שלך
שתיכנס בו, גרוע פי אלף מתליה!"
"נכון מאוד!"
"הנה הגענו..." סידרתי את זקני, ניקיתי כתם קטן מחולצתי,
ונכנסנו.

"בית המשפט!"...

"הנאשם טוען לזכאות מלאה, אדוני השופט!"

"התביעה קוראת לעדה הראשונה שלה, גברת נעמי הירש"...

"גברת הירש! האם את מכירה את אנדריאס שיקלגרובר?"
"כן אדוני...זהו פרצוף שלעולם לא אשכח, ארצה כמה שארצה...זהו
פרצופו של הנאשם, והוא יושב כאן"

"...כל הקצינים שם הכירו אותו וכבדו אותו, אפילו פחדו ממנו. מן
הצורה בה הוא התנהג ניתן היה לטעות שהוא בעצמו הפיהרר!"
"למה את מתכוונת?"
"הוא הלך בגאווה, עם מבט של מלך בעיניים. מדי פעם סתם עצר כמה
אנשים, ילדות לרוב, כדי לבדוק תעודות. כמובן שלרוב הוא לא מצא,
ואז הוא היה לוקח אותן חזרה איתו לתחנת הגיסטאפו. סיפרו שהוא
מחזיק אותן וישלח אותן בטראנספורט הבא, אבל אנחנו ידענו שהן
כבר מתות...אלוהים והוא בלבד יודעים באיזו שיטה חולנית הוא הרג
את המסכנות..."
"וככה אבדת את אחותך, גברת הירש?"
"לא, זו היתה דודה שלי, אלזה"
"מתי נפגשת עם הנאשם באופן אישי לראשונה?"
"אה, זה היה עוד ב-42, הייתי בדרך הביתה ופתאום ראיתי אותו עם
העוזר שלו...הוא חייך אליי באכזריות, ומרוב פחד קפאתי על
מקומי...הוא המשיך ללכת, ולרגע קיוויתי שהוא יחלוף על ידי..."
"אבל..."
"אבל רק העוזר המשיך... הוא נעצר לידי..נעמד, התכופף ולחש לי
באוזן..."
"אנא המשיכי גברת הירש, מה הוא לחש?"
"הוא...הוא לחש...אני אוהב ילדות יהודיות קטנות, את יודעת? זה
מסוכן מאוד לעמוד לידי ככה...אני עלול להתרגז מזה..."
"ומה את עשית?"
"כאילו קיבלתי בעיטה בישבן ממלאך, התחלתי רצה כמו שלא רצתי
מימיי, עד שהגעתי הביתה...ובהתחלה יכולתי להישבע ששמעתי אותו
צוחק לו ברשעות..."

"חודשיים אח"כ הוא ריכז את כולנו...מי שלא נעמד בסדר שהוא רצה
חטף ממנו גל של צרחות וגם בעיטה או שתיים, בלי הבדלי גיל
ומין...ילדה אחת לא קמה יותר אחרי שבעט בראשה...כשהגיעה הרכבת,
הוא פקד לעלות, ומרוב פחד איש לא העז להוציא מילה, היתה דממת
מוות חוץ מקולן של אמהות בוכות..."

"התביעה קוראת לעד השלישי שלה, מר יוסף כהן"

"...אף פעם לא ראיתי אותו לבד. תמיד עם העוזר הזה שכל הזמן הלך
איתו. פעם הוא שלח אותו אליי כדי שאגיד לו היכן נמצאת המאפיה
הארית הקרובה. אמרתי לו שאיני יודע, והוא הסתלק לו. כחצי דקה
לאח"כ מכן שמעתי רעש אדיר ומשהו פגע בכדור שהיה לידי ופוצץ
אותו לחתיכות...כשהסתובבתי, ראיתי אותו אוחז בידו אקדח וצוחק
בטירוף..."
"ספר בבקשה לבית המשפט מי אחז באקדח?"
"הנאשם, יימח שמו..."

"התביעה קוראת לעד הרביעי, מר דויד גבע"

"מר גבע, התואיל לענות על השאלה?"

"מר גבע, אנא..."
"אל תדבר אליי!!! מה אני בסה"כ?! אני בנאדם! בנאדם!! והקדוש
ברוך הוא היה רחמן ולא לימד אותי את המילים לתאר את האכזריות
של החיה הזו! רוצח!! מפלצת!!!! יימח שמך, מטונף שכמוך!!!!"
"מר גבע! מר גבע, הרגע בבקשה!!"
"חיה!! אלוהים יעניש אותך!!!! אש הגהנום תסעד שנים על בשרך,
חסר אנושיות שכמוך!!!"
"הוציאו אותו מכאן, בבקשה..."
"השטן ממתין לך, מפלצת!! מיליוני שנים תכלה אש ה' את נשמת
החטאים שלך!!! השם ייקום דמם של כל קרבנות הזוועה שלך, רוצח
מטונף!!!..."

"נו, איך אתה מסכם את היום הראשון?"
"קשה...כבד..."
"כן...אני מדבר מבחינת המשפט..."
"אני חושב שננצח.."
"וואו, ראית איך המר גבע הזה השתגע?"
"כן...המון שנאה ותאוות נקם..."
"הוא יעזור לנקום, בזכות העדות שלו ושאר העדויות תנצח במשפט!
ראית איך הוא נעץ בו מבטים כאלו מרוכזים כשהוציאו אותו מן
האולם? כאילו משהו נראה לו לא בסדר, לא מתאים..."
"הוא היה בהלם טוטאלי...לשניה הייתי בטוח שהוא מסתכל עליי ולא
עליו, כאילו הוא מאשים אותי שאני לא מסוגל לתת לו עונש ראוי"
"אתה קצת מגזים לא? לא חשוב...יאללה בנאדם, נתראה מחר. תישן
טוב, עשית עבודה טובה היום!"

"התביעה קוראת לעדה השביעית שלה, ד"ר סוניה רודובסקי"

"אף פעם לא לבד...אף פעם...תמיד עם העוזר המטורף שלו, כמו נושא
כלים...כולם פחדו ממנו, אבל אף אחד אף פעם לא דיבר על
העוזר...הוא תמיד היה הולך לסידורים הסדיסיטיים שלו ומשאיר את
הר קומנדנט"
"מי?"
"הר קומנדנט. המפקד. זה העוזר, ככה הוא הכריח אותנו לקרוא
לו."
"מה היה שמו האמיתי?"
"איש לא יודע...אני בספק אם איש ידע פעם...כל מי שהעז לקרוא לו
בשם אחר ספג גל צעקות ואחריו גל מכות...לפעמים אפילו
יריות..."
"את אומרת שהוא היה העוזר...מה זאת אומרת עוזר? מה היה הקשר
שלו לנאשם?"
"כפי שציינתי הוא היה העוזר שלו, כמו יד ימינו, רק שבמקרים
מסויימים הוא היה אקטיבי בדיוק כמוהו. הוא לא הרשה לאף אחד
לעבור לידו בלי להיעמד דום ולהצדיע לו. שיקלגרובר היה מטורף,
אבל הר קומנדנט היה פשוט מגלומן פסיכוטי בצורה מפחידה. הוא
כנראה הרגיש שמגיעה לו יותר מעמדה של מלווה"
"איך זה שאף אחד מהעדים עד כה לא דיבר עליו?"
"אבל כבודו, הם דיברו!"
"כן...אך רק באזכורים...אין שום תיאור של המעשים של אותו
עוזר...ואם מר המפקד עוד חי אני בטוח שהמשטרה והמוסד ירצו
עדויות, אולי יתפסו גם אותו, ואולי..."
"אבא שלי עבר לידו בעודו סוחב שני שקים מלאים, הוא לא יכל
להזדקף ולהצדיע דום אז הר קומנדנט ירה בו ברגל ואמר לו שהנה,
עכשיו יש לו סיבה טובה לא להצדיע...אחרי זה הנאשם בא וחיסל
אותו, כי הוא הרי בכל מקרה היה מגיע לטראנספורט הבא.."
"האם היו לך עוד היתקלויות עם אותו הר קומנדנט?"
"כ..כן"
"תוכלי לספר לבית המשפט?"
"התנגדות! אין כאן שום עניין בשום הר קומנדנט, מרשי הוא העומד
למשפט, התובע מנסה להראות צד מפלצתי של אדם אחר שהקשר היחידי
שלו למרשי הוא השיוך לאותה מפלגה, התובע משחק תרגיל של העברת
וחלוקת אשמה בשל מכנה משותף!"
"כבודו, הסניגוריה הכינה את שיעוריה כראוי, אך כל מעשה זועה
שביצע אותו קומנדנט בוודאי בא לאחר הוראה מן הנאשם, הוא עדיין
היה עוזרו..."
"התנגדות נדחית, ארשה את השאלה"
"גברת רודובסקי?"
"הסיפור...על הנערות היהודיות...זה נכון...שיקלגרובר תפס אותן
והכניס אותן לתוך חדר נעול במשרדי הגיסטאפו...אבל אז הוא נעלם
לכמה שעות, ואז הר קומנדנט הגיע..."
"האם היית אחת מן הנערות האלו?"
"...והוא שלף את האקדח שלו וירה לאחת מהן בחזה בצד ימין...ואז
בצד שמאל...ולפני שהיה לה זמן להבין כמה כואב לה הוא ירה לה
בראש...ואז הוא אמר שככה הוא יעשה לכל מי שלא תציית לו"
"ומה אז קרה גברת רודובסקי?"
"אה..."
"גברת רודובסקי?"
"הוא ניגש אלינו אחת אחת...והפשיט אותנו...ואז הוא...הוא...אוי
אלוהים..."
"הורידו אותה מן הדוכן, בבקשה, והביאו לה מים"
"אבל אדוני השופט..."
"תובע, הבנתי את הצד של העדה, אל דאגה, עכשיו בוא נחסוך ממנה
עגמת נפש מיותרת"

"בנאדם, הם תפסו רק חצי מן הבעיה..." אמר לי בועז בסוף אותו
יום.
"בעיניך אולי, כרגע שיקלגרובר הוא הבעיה שלי, כשהמטורף האחר
יהיה הנאשם אז זו תהיה בעיה שלי"
"מהעדויות האחרונות נשמע כאילו הקומנדנט הזה גרוע לפחות
כמו..."
"שיקלגרובר היה המושך בחוטים, קומנדנדט היה סתם חייל שלו שבחר
באדם הלא נכון כמודל לחיקוי...וכרגע רק שיקלגרובר מעניין
אותי"

"התביעה קוראת לעד העשירי שלה, מר יצחק אברמוביץ"
"הלכתי לי בדרך לחצר, כדי לאסוף ענפים בשביל אמא, כשהסתובבתי
הוא היה שם..."
"הנאשם?"
"כן...הוא עמד שם והביט בי, פשוט הביט בי..."
"מה עשית?"
"המשכתי ללקט את העצים, וכשהיה לי מספיק הסתובבתי בשביל לראות
אם הוא עוד שם"
"והוא היה שם?"
"כן...יחד עם העוזר המטורף שלו..."
"ידועה לך זהותו של אותו עוזר?"
"כמובן...הוא היה המוות בעצמו...שיקלגרובר היה השטן, אבל הר
קומנדנט היה המוות...כל מה ששיקלגרובר עדיין לא העז לעשות הר
קומנדנט היה עושה...בסתר, בלי שאיש אמור לדעת, אבל הוא עשה!
עשה גם עשה!!!"
"מה קרה לאחר מכן, מר אברמוביץ?"
"ידעתי מה קורה למי שנעמד ליד שיקלגרובר כשיש לו מצב רוח רע,
ומצד שני ידעתי מה קורה למי שלא מצדיע להר קומנדנט, אז התחלתי
ללכת במטרה להסתובב בחצי הדרך ולהצדיע, אבל איחרתי את
המועד..."
"למה אתה מתכוון?"
"לפני שהסתובבתי הרגשתי בעיטה בראשי...נפלתי על הרצפה ולא
הצלחתי לקום מרוב כאב וסחרחורת..בזמן שניסיתי, שיקלגרובר פנה
לכיוון אחר, כאילו בשביל לא לראות מה יקרה...כאילו שהוא לא
ידע..."
"ומה קרה?"
"הר קומנדנט הלך לבית שלי...וכשהוא יצא לא נשארה שם נפש
חיה...נפש חיה!! אף אחד!!!!"
"מר אברמוביץ, מה עשה שיקלגרובר באותו זמן?"
"אף אחד! אמא, סבתא, רוז'קה, חנה'לה...אף אחד!! הייל היטלר, הר
קומנדנט!!"
"מר אברמוביץ'! שלוט בעצמך בבקשה!"
"הייל פיהרר!!!! זיג הייל!!!!!! זיג הייל, הר קומנדנט!!!! הנה
אני מצדיע, אתה לא צריך להשמיד את המשפחה שלי, הנה אני חולק לך
כבוד, הייל הר קומנדנט!!!!"
"אדוני השופט..."
"קחו אותו מכאן, הוא קיבל התקף כלשהו..."

"התביעה קוראת לעדה האחת עשרה שלה, בלה אייזנברג"
"אני ידעתי...אני ידעתי כל הזמן...ידעתי שיתפסו אותך, חיה
שכמוך!!"
"גברת אייזנברג, תועילי הרבה יותר אם תעני על שאלותיי, הנאשם
לא מבין מה את אומרת לו"
"או, הנאשם...ובכן...פעם אחרונה שראיתי אותו היתה כשהוא בא
לערוך ביקורת בסוביבור...זה כבר היה לקראת הסוף...הוא לא נשאר
הרבה זמן וראו עליו שהוא לא נינוח, לא כל כך בשליטה...וחשבתי
לי, זה לא מתאים לשיקלגרובר האגדתי שלמדנו כל כל לפחד
מפניו..."
"האם היתה לך פעם התקלות אישית עם הנאשם?"
"כן...הוא פקד עליי לסחוב את המזוודה שלו בסוביבור...הוא דיבר
עם העוזר שלו, זה שכולם כאן קראו לו הר קומנדנט..."
"הייל היטלר הר קומנדנט!!!! הייל היטלר!!!!" נשמע קול אחוז
טירוף מן הקהל.
"מה הולך כאן?!!" צעק השופט, "אבטחה!" אך הצעקה נותרה אלמונית,
כאילו נשתתקה באימה.
"המשיכי גברת אייזנברג..."
"הנאשם סיפר לעוזר על התכנית שלו...הוא כנראה לא ידע שאני
דוברת גרמנית...הוא אמר לו שהוא חושש שבקרוב האמריקנים יכניעו
אותם ובעלות הברית ינצחו...אז כדאי לו להצטרף אליו לטיול שלו
לפלשתינה, כי שם קרוב לוודאי תקום מדינה יהודית, וכל מה שצריך
יהיה לעשות זה להשיג מסמכי גיור ואיש לעולם לא יחשוד
בהם...ומשם הם ימשיכו כבר במעשי זוועה חשאיים נגד העם השמי
המטונף..."
"מה קרה אחרי השיחה..."
"העוזר פנה לדרכו, והנאשם החל לנעוץ בי מבטים...כל פעם שמישהו
כאן מזכיר את המבט אני מתחלחלת...אני זוכרת את זה טוב כל
כך..." ובזאת היא הסתכלה על הנאשם.
"תפסיק את זה! תפסיק!!!!!!! זה שוב המבט הזה, הצילו!!!!! הוא
ירצח אותי!!!!! כמו שהוא רצח את יאנק, הוא ירצח אותי בדם
קר!!!! הצילו!!!!!!"

"תגיד" שואל זה המכונה נשר, "אתה לא מקבל את הרושם שחסר לנו
משהו?"
"אתה מדבר על המשפט?" עונה לו מפקדו הקרוי בשם הצופן קודקוד.
"כן...איפה רובין?"
"רובין?"
"כן, רובין...תפסנו את באטמן, אבל איפה רובין שכל הזמן מוזכר
בפי העדים?"
"אולי כדאי לעבור שוב על הממצאים מהבית של שיקלגרובר..."

"מוכן ליום האחרון?" שואל אותי בועז בבוקר.
"אתה לא יודע אם זה יהיה היום האחרון..."
"תעשה לי טובה, אין סיכוי שהוא ייצא זכאי, שום סיכוי פשוט,
היום יעלה העד ה-14 וישלים סדרת האשמות שלמות, אין לנאצי הארור
סיכוי..."
"אולי אתה צודק..."

"התביעה קוראת לעד האחרון שלה, פרופסור יגאל שטרן"

"מר שטרן, אנא ענה על השאלה..."
"לא לא, אין בכך צורך...הכל בסדר עכשיו...הכל כמו שזה צריך
להיות...חה חה חה..."
"מר שטרן, האם הכל כשורה איתך? מדוע אינך עונה על השאלות?"
"זו היתה האמא שלי מאחורי החנות, שתי האחיות שלי בחדר החשוך
במפקדת הגיסטאפו, ושמונה חברים שלי בחצר...כן כן, כולם נרצחו
באכזריות שלו..."
"ומתי לאחרונה ראית את הנאשם?"
"אחרי שהסובייטים שחררו אותנו, יכולתי להישבע שראיתי את המבט
הזדוני שלו בתוך מכונית שנסעה משם...אבל אני לא מדבר על
הנאשם..."
"מר שטרן, הנאשם הוא העומד למשפט, אנא..."
"זה רק כי התכנית היתה מושלמת כל כך...כל כך מושלם, בדיוק כמו
הרציחות שלהם..."
"מר שטרן, בבקשה ממך..."
"נסע לפלשתינה, ונשיג מסמכי גיור...כולם יחשבו שאנחנו גם כן
יהודים, וכשתקום להם מדינה לארורים, איש לא יחשוד בנו! איש לא
יאשים אותנו בפשעים נגד האנושות, איש לא יכריח אותנו לתת דין
וחשבון על הדם ששפכנו בכמויות, נכון מר תובע?"
"מר שטרן, נסה להרגע...כבר שמענו על התכנית שהיתה לנאשם, מה
ששאלתי הוא..."
"אבל את העוזר? או, אותו ראיתי גם ראיתי...הוא הופיע בטלויזיה
לא מזמן...הוא מאוד השתנה, הוא מבוגר כבר והוא עשה אי אילו
ניתוחים וגידל זקן, אבל עדיין יש לו אותה צלקת מעל העין
השמאלית, צלקת שאני עשיתי לו בגיל 7 כשהוא בא להכות את
אמא'לה...הוא רצה לירות בי אבל ברחתי, חה חה חה..."
"איפה ראית אותו?" שאלתי בחרדה, "דיווחת על כך למשטרה?"
"לא לא, אתה מבין? עדיין רעדתי מפחד...כל כך רעדתי...זכרתי
אותו טוב כל כך, כאילו היה זה אתמול כשהוא בא וירה לאבא בראש
כי הוא הסתיר לו את אחד השלטים בגטו..."
"מר שטרן, איפה ראית אותו?"
"הו, ראיתי אותו הרבה פעמים בזמן האחרון...". הספיק לי. נמאס
לי. זמן לסיים את הטירוף הזה כבר!
"האם אתה יודע אולי את שמו האמיתי של העוזר, או את מקום
הימצאו?"
"הו, כן..." אמר מר שטרן בחיוך מטורף, ולפתע לקול בהלת הקהל
נעמד ליד דוכן העדים כאשר אקדח בידו, מכוון ישר לעברי, "זה
אתה, הר קומנדנט!!" האקדח ירה, ולאחר כל השנים האלו קיבלתי את
העונש על רצוני הכנה לשמור על טוהר הגזע הארי ועל כבודו של
הפיהרר שלי.

האדמה רעדה תחת משא רגלינו. עינינו היו פעורות בהתרגשות אחוזת
טירוף משהו, ראשינו מורם למעלה כאילו מנסים להסתכל במשהו שנמצא
בדיוק בנקודה בה טווח ראייתנו נגמר, פינו פעור בצעקת עידוד,
וידינו מצדיעות בגאווה טהורה לבנה.
מולנו עומדת על הבמה דמות, ומנופפת לנו, מודה לנו על הכבוד
הראוי שחלקנו לה, נהנת מן הפולחן שהיא מקבלת. לא, אין היא
אלוהים, היא חזקה הרבה יותר. זהו הפיהרר שלנו. זיג הייל!!! זיג
הייל!!!!!!