ילדים- אל תנסו את זה בבית (ואם בכל זאת אז תלמדו מטעויות
ותנסו את זה רק בלילה)
אני לא ממש זוכרת מה קרה באותם ימים, אבל ננסה:

יום שני
היום הכי אינטנסיבי, צריך להכין הכל, לדאוג שהכל כתוב, אין
פרצות. צריך לחפש את הבובה של פסיידאק לגיל, את הדיסקים לרעות
ומנד. הכל כתוב, הדיסקט מוכן למסירה- עטוף יפה ומוכן, גם המתנה
לשורנה. רק עוד יום אחד.

יום שלישי
הכל מוכן, אני שלווה. כל הבעיות עוד מעט יפתרו. הבאתי את
הדיסקט העטוף לליעד, היא תיתן אותו מחר בעשר לרעות. בתקווה שעד
אז... אני יושבת במבחן בספרות, מקשקשת את כל השטויות שלא יצא
לי לכתוב בדיסקט. כמה אירוני, הימים האחרונים היו הימים הכי
פוריים (מבחינת כתיבה!) שאי פעם היו לי! דווקא עכשיו! התמונות
מוכנות לתערוכה.
מילי מעוצבנת שאני לא מדברת איתה. לא רציתי להשאיר אותה כועסת.
התחלתי להתפלסף איתה. אנשים-רובם- מטומטמים! רעות עצרה אותי,
היא נראית מבוהלת לגמרי. היא מספרת לי שהיא חלמה חלום מפחיד.
ורק שתבינו, רעות כבר כמעט חודש לא ישנה רק כדי שהיא לא תחלום,
כי בדרך כלל מה שהיא חולמת מתגשם. היא פחדה כל כך, היא אמרה
שהיא חלמה שמשהו רע עומד לקרות למישהו שהיא אוהבת, וזה רק אני
ומנד. ומאחר ואני שם איתה, היא מפחדת שמשהו רע יקרה למנד
בתורכיה- אם היא רק הייתה יודעת!

יום רביעי
אבא יצא לפני שעה לעבודה, אמא עוד מעט. אני נותנת לה נשיקה,
מאחלת לה יום טוב. התלבשתי- זה לא לקח הרבה זמן בכלל, הכנתי
הכל אתמול. הכנתי את מה שהייתי צריכה, עליתי לקומה העליונה- זה
היה בערך בשמונה וחצי בבוקר. לקחתי את בקבוק המים שהכנתי
והתחלתי לאט לקחת את הכדורים הצבעוניים. התחלתי בלבנים
והורודים. זה לא נראה לי מספיק, ירדתי בחזרה למטה ואספתי עוד
תרופות, בכל הצבעים ובכל הצורות- אל תשאלו אותי איזה, אני לא
זוכרת. עליתי שוב למעלה, ולקחתי את שאר הכדורים- נראה לי שהיו
שם משהו כמו מאתיים שלוש מאות כדורים. נכנסתי לחדר של אחי
הגדול ונשכבתי במיטה. הרגשתי סחרחורת.

אני לא זוכרת באיזה יום זה היה כששאלתי את רעות אם היא הייתה
בוכה אם הייתי מתאבדת. היא אמרה לי שלא. היא לא הייתה בוכה,
היא הייתה לוקחת סכין ומצטרפת אלי- היא לא התכוונה לזה באמת!