הכביש מתפתל כמו נחש תחת התהום הפעורה.
הרים של חול גרעיני מסביב, אוויר יבש שנוקב בגרון
שואב את הלחות מעורי.

מלקקת את שפתיי היבשות שוב ושוב.
היא שוכבת על רגלי, מנסה להירדם.
פניה התמימות מקסימות בעיניי,
מפליאות אותי.
איך יכול יצור כה טהור, כה יפה,
לאהוב טמאה כמוני?!
אחת שאוכלת לא מרעב,
אחת ששותה, אך לא רווה.
אחת שלוקחת למען עצמה.
זו אני.
והיא, נסיכה שלי. אהובתי. שלי. שלי.
אני שלה.
שיער אסוף בקוקו תם, קווצות שיער משתרבבות מאחורי אוזניה.
אף פחוס ומתוק- ילדה קטנה.
שפתיה הורודות מסתירות לשון מהירה ומילות אהבה פשוטות.
וכשפוקחת עיניים- חם וחכם,
דמע של רגש ועוצמה לא מוערכת
רגישות כה גדולה למוערכת מדי בזכות, או בעצם, באשמת,
כישרון די פשוט וחסר משמעות.
נשענת על כף ידה,
סנטרה ספון באגרוף.
סוודר אדום שעוטף את הכל,
כמו עטיפה של מתנה.
אצבעות לבנות ופשוטות,
ציפורניים קצרות ושקופות,
ללא נצנץ או כסף.

וכך היא לי, חרצית יפה.
פשוטה, זכה, יפיפייה.
נראית אולי פשוטה ורווחת,
אך כשמסתכלים בפנים רואים
את המבנה המורכב של העלים,
את הגוונים השונים שלך האבקנים,
את המבנה המתוחכם להפליא של גביע הפרח.

מביטה מהחלון, עיניי עגל מדהימות.
מבט מהיר על הנוף המדברי השומם.
עץ יחיד או שיח, הרים של חול ואבן, המון סכנה.

השעון מהבהב לי באדום.
כמה זמן עוד נותר.
כמה לי? כמה לה?
זמן לצחוק
    לבכות
    לכעוס
זמן לערוג
    להתגעגע
    אלי.

מעדיפה להסתכל על האדמה.
אבני חצץ קטנות חותכות באצבעות רגלי החשופות.
אבק מתאבך בכל צעד ומכסה את פני העייפות בענן מטושטש.
מעדיפה להסית מבט מהנוף המדהים הזה,
כל היבט של יופי מראותי
מעורר כיעור פנימי משווע להכרה.
המרחק גורם להרים סגול.
אשליה שהופכת את הפשוט המחליא הזה לעמוק ונהדר.
כמוהו.
גבעות קטנות שמתמזגות לערפל אדמדם
מציעות לי מצע של חול רק וחם.
שכחה של התום,
הווצרות החלום
של אני.