שבעה ימים (המשך.)
היום בדיעבד כאשר אני מסתכל אחורה ,יכולתי לפעול אחרת ? לא!
אולם המילה רוצח עדיין מהדהדת במחשבתי וזה כמו זבוב טורדני אשר
לא נותן לך מנוח ,כאילו אך ורק בניתוח אפשר להסיר את הגבנון
אשר נוצר לך ונושף לך בעורפך ללא הרף , כאשר אני התגייסתי
לצבאנו המפואר הוא צבא הגנה לישראל ,חשבתי לתומי כמו הרבה
כמוני שהצבא הוא המקום אשר ייתן לי את כל הכלים ,כמובן במסגרת
תפקידיי מחייל  טירון ועד תפקידיי מטה כקצין בכיר  ,ואני רוצה
להגיע פה לנקודה  המרכזית ,עברתי את כל השלבים הדיי קשים בחיי
כל חייל , ובאמת ובתמים עשינו את כל זה מתוך אידיאלים טהורים
אשר קיבלנו מהבית ,אולם מכאן ואילך מתחילה הבעיה העיקרית ,טוהר
הנשק היה השם השני של צה"ל ,אומנם בזמן לחימה כל הפקודות באחת
בטלות ,עושה אתה את אשר צריך אתה לעשות אם זה למוות ואם לחיים
,ולרגש אין שום מקום בלב ואז כאשר אתה בשטח חשוף  ונרדף ,אתה
נותן דרור לכל גחמותיך וכל מה שלמדת בצבא  ואותו רגע איום  בו
קטלת את פתיל חייו של אדם מתגמד כיוון שאתה הורג ברשיון ,ואת
הרשיון להרוג ואת הכלים להפוך למכונת הרג נתן לך הצבא  ו למעשה
הוא אשר הכשיר אותך להיות כזה.
ואז מגיע רגע האמת בו בא הפדיון  של אותו צ"ק ,מתחילים הסיוטים
בלילות  , הכאבים הפיזים  והכאבים  הנפשים  כאחד הם  קשה
להתעלם ולהפריד בין כאב פיזי לכאב נפשי  יותר נכון להתעלם זו
עדיין מילה קלה , אי אפשר להפריד בין השניים ,הרגת אדם רצחת זה
אותו דבר נפצעת  פציעה פיזית ,פציעה זו מותירה צלקת נפשית  לכל
החיים ,נפצעת פציעה נפשית הלם קרב  וכדומה  יש על כך הגבלות
פיזיות קשות  ביותר  כמו פחדים ,בושה , הרטבות לילה  הזעות
יתר תסכול מיני  דיכאונות, פחד  עד  כדי  שיתוק טוטלי של מערכת
העצבים  אי יכולת להניע איברים מסוימים   רצון להיות לבד,
עצבים,  וכל מיני תחלואים אשר מופיעים באותה מידה גם בפציעה
פיזית וגם נפשית   והקשה מכל , הרצון!!!!!!!!!!!! או האי רצון
לחיות.
והסיבה העיקרית  לכל זה ,פשוטה מאד הסובבים אותך  לא רוצים
אותך כמו שבאת אלא כמו שיצאת לכן כמו עלה נידף אתה ,יצור מוזר
אשר לא שייך  לשום מקום ככה היא הרגשתך ,
אולי הרגשה לא כל כך נכונה  אולם ככה אתה מרגיש  , מה לעשות
ושוב פעם  יש לך עצב רב מאד על שלא  נהרגת לגמרי  ואז היו
מגיעים אחת לשנה לאזכרה ,ולאחר מכן פעם בשנתיים   עד ששוכחים
את הכאב ותעבור שנה ועוד שנה והחיים ימשיכו ,אבל החשוב מכל זה
שלא יהיו לא האשמות ומריבות,  אי יכולת ללכת עם הילד לסרט כי
אתה איננו ולמי שאיננו אין אפשרות לבוא בטענות  והכל   יבוא על
מקומו בשלום (לפחות מבחינתו של הנפטר) ,
אולם אותו קדוש ברוך החליט להשאיר אותך בחיים למה?
כדי שתראה את כל מה שאתה מפסיד ותאכל את עצמך,
אבל אין לך למי  לבוא בטענות   אלא כלפי עצמך בלבד כיוון שרק
אתה  רצית  בזאת  אף אחד לא הכריח אותך ,נכון???
אבל ! בכל זאת אין המדינה יכולה להתנער ממך  ,
ואז הדילמה בה אתה עומד היא כפולה ומכופלת .
והנה מגיע יום הכיפורים ,אותו יום אשר אתה מעדיף לשכוח
ואתה מגיע לבית הכנסת   .כולם נותנים לך כבוד  שאתה לא יודע
למה  האם מתוך  חמלה  הערצה  או סתם  כי  אתה ישוב בכסא
הנכיםהארור ,ופתאום  אתה  חש   באיזו שהיא  התרוממות רוח  
,אלוהים  עליו  כועס ,
וכעסת   כל  השנים    כאילו נכנס לך לנשמה  וללא משים  
הינך רואה את עצמך   שר את התפילות  והתחינות  ומה שמוזר
בכל זה  הוא  שאתה  מתחבר לזה  וכל הקהל  כאילו איננו  
וזה אתה  מול ארון  הקודש  לבד לגמרי .
הרגשה עילאית   אשר  נותנת לך את הכוח  להודות   לשם  אל אף
כעסך  ,הכעס  נמוג לו   ,ורק תהיה  ועוד ניצוץ   של  תקווה
לחיים טובים יותר אף על פי שיודע אתה שבצאתך את בית האלוהים
לא ישתנה שום דבר ,והכל יחזור להיות כמו  מהיום  שנפצעת .
אני יודע שזה נשמע מוזר ,אבל  כנראה  שזה מה שצופן לנו
גורלינו,
 ודימעה משתרבבת  בזוית עיני  בעת  תפילת כל נדרי .

המשך  יבוא