שוב שוטטות חסרת מטרה בין החנויות. נכנסים, מסתכלים מסביב,
נוגעים בכמה דברים, גוררים כמה מבטים חשדניים מכיוון המוכרת
ושומעים אותה אומרת בקול המזוייף שלה "אפשר לעזור לכם?",
אומרים לא, מצחקקים ויוצאים החוצה - הלאה! לחנות הבאה!
תמיד אותו הדבר, אותה הרוטינה ולא נמאס. או שבעצם כן נמאס
ואנחנו לא מעיזים להגיד?
אנחנו מהלכים לנו שוב, מחליפים בדיחות על האנשים שעוברים מולנו
ונועצים בנו מבטים. האם הם מתפלאים למה אנחנו כל כך שמחים
ועליזים? או שמא הם רואים את הזיוף שמאחורי הצחוקים?
אין סיכוי. הרי אפילו אתה, הבנאדם הכי קרוב אלי בעולם, לא רואה
את הזיוף, לא רואה מה שמסתתר אצלי בפנים, מה שמשקיף מעיני.
אני הולכת לי ומלקקת גלידה בטעם פירות יער בהנאה, מספרת סיפור
מצחיק בניסיון להרשים אותך כשפתאום אני קולטת שאני מדברת אל
האויר. פתאום, כאילו בלע אותך פח הזבל הרדיואקטיבי שעומד לא
רחוק ממני, נעלמת. ואני מסמיקה ומתאימה את צבע לחיי לצבע של
הגלידה. מתחילה לחפש אותך מסביב, נלחצת קצת. מנסה להתקשר
לפלאפון שלך אבל אתה לא עונה. אני כבר מתייאשת, מכניסה את
הפלאפון לתיק ומתחילה ללכת לכיוון היציאה מהקניון כשפתאום
מישהו תופס לי בתיק ומושך אותי אחורה. אני מסתובבת מוכנה להלחם
ב"תוקף" המסתורי. כשאני רואה שזה אתה הכעס לא פוחת, אלא להפך
וכשאני כבר מתכוונת להנחית סטירה מצלצלת על פרצופך אתה שולף
שקית מתנה קטנה ומניח בכף ידי הפתוחה. אני עומדת ובוהה בשקית.
הבטן מתחילה לפרפר. מתנה? ממך? אתה, שאפילו מתנה ליום ההולדת
בקושי זוכר לקנות לי?
אתה עומד ובוהה בי. בטח לא מבין מה עובר עלי. אתה אף פעם לא
מבין. אתה מאיץ בי לפתוח ואני, משתדלת להסתיר את הרעד בידיים,
פותחת את העטיפה בסבלנות. נו תקרעי כבר, אתה אומר, אבל אני
בשלי, פותחת בעדינות, משתדלת לא לקרוע, מתכוונת לשמור את
העטיפה. מנערת את העטיפה ולתוך כף ידי נופלת טבעת זולה כזאת,
עם אבן מוזרה במרכז. אני נועצת בך עיניים שואלות כשאתה לוקח את
הטבעת ומניח אותה על האמה. מה זה, אני שואלת מאחר ושוב אתה לא
מצליח לפענח את הבעת פני. טבעת מצבי רוח, אתה עונה. לכבוד מה
זה? אני מוסיפה לחקור. כדי שאני אוכל סוף סוף להבין אותך, אתה
עונה. פני לוהטות, קולי וידי רועדות, כל מי שעובר לידינו
ואפילו לא מכיר אותנו יכול להרגיש מה עובר עלי. ואילו אתה? אתה
צריך טבעת.
אתה לוקח את ידי ומסתכל על הטבעת. כחול, אתה אומר. נו ומה זה
אומר על המצב רוח שלי, אני שואלת בקול רועד, אולי סוף סוף
תבין. אתה מביט בי מבולבל, אצבעותיך משחקות עם הטבעת על אצבעי
ועיניך ננעצות עמוק בשלי.
"אני...לא זוכר".