יש לי מנהג כזה, להשכיב את נועם לישון בלילה כשאני שוכב לידו,
מסכמים את יומו, מתפנקים מעט, ואז, כשהוא נרדם, אני חומק
ממיטתו.

"לילה טוב נועם שלי מתוק".
"לילה טוב אבא".
"אבא"?
"כן נועם שלי".
"בבוקר, כשאני קם, ורואה את התמונה של סבא על הפסנתר, אני נורא
מתגעגע אליו אני נורא עצוב, קשה לי בלעדיו".
"בוודאי נועם שלי חמוד, גם לי קשה, אפילו יותר ממך, הוא היה
אבא שלי, אתה מבין..."
"כן אבל הוא עכשיו בגן עדן, הוא מחכה לך שם בכניסה".
"בוודאי. כשאני אמות הוא יחכה לי שם ונהיה ביחד".
"אבל אבא, אני לא רוצה שתמות. אם תמות גם אני אמות אני לא אוכל
לחיות בלעדיך".
"בוודאי שתוכל נועם שלי. הנה אתה רואה, אבא שלי מת ואני חי,
זוכר אותו וכואב, אבל חי ושלם, זו דרכו של עולם".
"וכשאני אמות אתה תחכה לי שם?"
"וודאי, לא אלך לשום מקום עד שתבוא".
"טוב אז אני אמות שנה אחריך!".
"חס וחלילה נועם מתוק. אני אחכה לך את כל חייך עד שתבוא. אתה
לא צריך לקצר אותם בגללי...".
"בטוח אבא?"
"כן נועם, מבטיח לך".
"לילה טוב מתוק שלי, מחר צריך לקום מוקדם ועכשיו כבר נורא
מאוחר".
"לילה טוב אבא".

           
החושך כיסה את הדמעות שזלגו מעיני ונספגו בכרית.
נועם כבר ישן ואני חמקתי מהמיטה בעדינות, היישר לחדר הכביסה.