יום בהיר בחוץ, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ממש כמו
בסיפורים. רוח נעימה נושבת בפני, יושבת בחוץ בתוך השק"ש הצבאי
של אבא שהיה פעם בכלל של צבי רפפורט... ממ.. מעניין מי זה צבי
רפפורט, איש צבא חשוב שכנראה ויתר על שק"שו האיכותי יש לומר.
המון אנשים מסביבי עוטים עצמם שקי שינה, שוכבים עם עיניים
עצומות ופיות פעורים, אני מוקפת במאות "מתים"... חלקם חברי
הטובים ביותר, חלקם אהובי... "ליאור" קריאתו של עידו קטעה את
מחשבותיי, "בואי" הוא המשיך "לאן?" שאלתי "בואי, הולכים לצחצח
שיניים" הוא הכריז "מי זה הולכים?". שוב שאלתי. " אני ואת" הוא
ענה עם חיוך על שפתיו, "טוב", קמתי, עברה בי צמרמורת מסויימת,
השלתי מעלי את שק השינה והלכתי לקחת את מברשת השיניים שהיית
קבורה איפשהו בתיק העמוס. לקח לי משהו כמו עשר דקות למצוא אותה
ועידו לא האיץ בי אף לא פעם אחת, דבר שמאוד הפתיע אותי כי עידו
בד"כ חסר סבלנות במיוחד כלפי... אני חושבת. לבסוף מצאתי את
מבוקשי - מברשת השיניים המדוברת. ניגשתי אל עידו ויצאנו לנו
למסע לחיפוש נקודה מתאימה לצחצח בה שיניים. לא היינו בררניים,
מצאנו לנו נקודה עם מים והתחלנו. עידו שטף את המברשת שלו וגם
אני ואז שם משחה... "שיט!!!" אמרתי, "מה יש?", הוא שאל, "שכחתי
את המשחת שיניים שלי חכה שניה..." "תגידי לי מה את דפוקה קחי
משלי" אמר "תודה" צחקתי נבוכה. עידו החל לצחצח את שיניו
הלבנות, אני שמתי את המשחה על המברשת ושמתי אותה בפה. פתאום
קלטתי שהוא עומד מולי, מצחצח בכל הכוח את פיו ומביט בי, כמו
מצפה ממני לצחצח את שיניי בצורה הכי טובה שקיימת, כמו הורה.
עידו שהיה בעבר בחיר ליבי, הוא אפילו לא יודע זאת. לא יכולתי,
לא יכולתי לתת לו לראות אותי במצב כזה כשקצף לבן יוצא לי מהפה
בצורה כל כך דוחה. אין סיכוי הסתובבתי, הוא בעט לי בתחת
"תסתובבי" (עם דגשים חזקים בב"תים) הוא אמר בפה מלא קצף, אבל
אני לא יכולה...



באותו הרגע בידיוק הבנתי כמה צחצוח שיניים הוא דבר אינטימי
ואישי.