[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה ענבים
/
פחד מוות

הוא יושב שם עם הפרצוף המזופת שלו, בוהה בכוס קפה שחור חצי
ריקה, מעיף חצי מבט אלי וכאילו מסתיר את החצי השני. הוא יודע
שהוא אשם, הוא מרגיש את זה בכל חלק בגופו.
יצא לי לדבר איתו כל כך הרבה פעמים והוא לא הסתכל לי בעיניים
אפילו פעם אחת. הוא מפחד מזה כמו מהמוות, והדבר שהכי מפחיד
אותו זה המוות.
הוא מסובב אלי את ראשו ומסתכל... לא אומר מילה... הוא רוצה
להגיד משהו, אני יודעת שהוא רוצה, אבל הוא לא מצליח. עד עכשיו
הוא תמיד אמר הכל- פתאום אין לו מה להגיד. פתאום נגמרו לו
המילים.אבל הוא לא צריך להגיד כלום, המבט שלו אומר הכל.המבט
שלו מסגיר אותו, מי שיסתכל טוב ידע שהוא אשם. זה לא קשה
להבחין.
הדבר הראשון שציפיתי שיעשה זה שידחיק, יעמיד פנים ששום דבר לא
קרה. הוא לא אמר כלום. אחרי זה חשבתי שאולי ינסה לפתח שיחה,
למנוע את המצב המביך של אחרי למרות שהוא בלתי נמנע. הוא לא אמר
כלום. נשאר תקוע בהבעה הריקנית שלו שמעולם לא נראתה כה ריקה.
ואז הוא קם. הולך לעבר המקרר, פותח אותו כדי לראות אם יש שם
משהו חדש וסוגר אותו באיטיות. הוא מושך זמן, אני יודעת. השקט
בחדר היה הורג אותו מזמן בכל מצב רגיל אבל עכשיו זה שונה,
עכשיו הוא אשם והוא יודע.
הוא שוב מתיישב ושולף סיגריה ומצית. אני מפסיקה להסתכל עליו.
חוסר השקט שלו מתחיל לשגע אותי והדבר האחרון שאני רוצה זה
לשאול. המבט הנלוז שלו מתחנן שאני אשכח אבל אני לא מסוגלת. "את
שופטת אותי עכשיו" הוא לוחש פתאום מתחת לאף, כאילו מנסה שאני
לא אשמע. אני עדיין שותקת, עכשיו רק מחכה למילים הבאות בפחד
מורט עצבים שהן ינעצו בי כמו אלפי סכינים. "את חושבת עלי אחרת.
אני יודע". אני קמה באיטיות מהמיטה מכוסה בשמיכה בכדי להסתיר
את גופי העירום ומתקדמת לעברו... "אל תבואי לפה", הוא מרים את
אלי את עיניו והן מתחננות למחילה, "אל תבואי לפה כי אני לא
יכול להיות לידך כרגע".
אני מתיישבת על הריצפה הקרה והוא קם אלי. מתיישב לידי, לוקח לי
בעדינות את היד ומנשק אותה. פתאום אני מרגישה דמעה קטנה
מתגלגלת על הלחי והוא, כמו צפה אותה באה, ממהר להעלים אותה.
"אני הולך" הוא אומר לי ולאט מרים את מבטו עד שעיניו נעצרות
מול עיניי. "את יודעת שאני חייב", אני טובעת בתוך עיניו
הכחולות והוא מביט בי במבט שמעולם לא ראיתי קודם. "שנינו
יודעים שזה מה שצריך לקרות עכשיו... שאני אלך ואת תתחילי מחדש,
הכל." הוא קם, לובש חולצה, מושך אותי אליו ומנשק לי את הלחי.
אני לא עוזבת לו את היד. אני יודעת שהוא אשם, אני יודעת שלא
אני צריכה להיות פה עכשיו, ויותר מהכל אני יודעת שאני אשמה.

הדלת נסגרת בשקט. רציתי לשמוע טריקה. אני מתחילה לבכות עד
שצלצול הטלפון מונע מהבכי להתגבר. בצד השני של הקו זו היא,
והיא כל כך מאושרת. אני מרגישה כל כך אשמה. העובדה ששכבתי איתו
עושה אותי בן אדם נוראי, אבל העובדה שזה היה הרגע המאושר בחיי
גורמת לי לרצות למות. והדבר שהכי מפחיד אותו זה המוות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו באמת
הכיר את אחד
מחזלנו זכרונם
לברכה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/02 16:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה ענבים

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה