לפעמים, נראה לי, שמה שנכתב במקור כמניפסט ביקורתי - פלצני, על
אורח חייהם של אנשים, דרך נקודת מבטו של אמן מתוסכל ורעב, הופך
לעיתים קרובות מידי למציאות פשוטה, אפורה ואף דוקרת חדות
לתיזכורת, בשבילי.
הענין הוא בזה שכל הפשטות בו (בענין עצמו), מטריפה את דעתו של
אדם. לדוגמא, תארו לעצמכם את אותו אמן, עם כל שק התיסכולים
הכבד שלו מונח על כתפו, עם רעבו הצורב ומציק בבטנו, ועם מצחו
הרם, חרוש הדאגות והרהורים בנושאים העומדים ברומו של עולם,
וכולו עוטה מסכה עבה של חשיבות עצמית מנופחת. את אותו האמן
בדיוק, הולך בפארק ליד ביתו מחפש "מוזה" - מצב רוח שבו אפשר
להתרכז, ואף לא להתרכז כלל, ועדיין לכתוב, ולצייר, ולנגן,
ופשוט ליצור מעמקי נפשך ההומה קולות, משהו פרטי, אישי, שכשנולד
ויוצא החוצה לעולם,כמו תינוק שמשמיע בכי ראשון, הופך זה
ל"יצירת אומנות"! הולך ומחפש, כשלפתע נוחתת על ראשו חבילה רכה,
חמימה, לבנה-אפורה ובעיקר מסעירה את נפשו הרגישה של האמן,
שמתרגש מפני שמעולם לא קיבל מתנה כזו מציפור בחייו.
כעבור רגע פקק המחשבות בראשו של האמן משתחרר, וכל המחשבות
העגומות על בושה וניקיון וכל רגשות הנחיתות העצמית וההשפלה
הפומבית, נעלמות כלא היו, ומפנות מקום למחשבה שאולי המתנה היא
בעצם סימן גורלי מוזר שמנחה אותו. מראה לו מה בדיוק עליו
ליצור, ומה היא האומנות הגדולה והניבחרת שלו. אותו אמן לא חושב
לנקות עצמו אף לא לרגע אחד, רץ זה לביתו ומתחיל את "עבודת
חייו". ותוך פריטה על המיתר, שירבוט העט על הנייר, או משיכת
המכחול על הבד המתוח, מרגיש הוא פתוח (האמן גיבורנו), ופוצח
בסריפטיז ארוך תוך כדי עבודה, כשלבסוף נישאר הוא ערום לגמרי,
רק הוא (מזיע ממאמץ הלידה), היצירה, והחבילה החמה ...  
האנלוגיה המתמיהה של אותה חבילה למן סימן גורלי, היא העושה את
האמן (בהגדרה העצמית כמובן) בעיני עצמו , ולעיתים מזדמנות גם
נחותים ממנו, קנאים, ליוצר.
יוצר אמיתי הוא אינו זה שיושב בבית וכותב למגרה או מקשקש
ציורים במחברת. יוצר "אמיתי" לדעתי האישית (אני מקווה שזה
בינתיים ברור)  הוא זה שמפרסם יצירות בשלטי חוצות. הוא לא זה
שמנסה, הוא האיש שמצליח לגרות את מוחם הקטן של המבקרים. ובין
אם זו ביקורת גדולה או מצומצמת, רעה או מניחה את הדעת, יצירתו
משכה את תשומת לבם, הם פינו מזמנם ולקחו רגע כדי לעצור הכל
ולהביט, לנתח, אולי לנסות להבין ואולי להבין ואולי גם, וזה לא
רע בכלל, להעמיד פנים כאילו שהבינו.
אורגזמה, קטארזיס של אחרי שהסתיימה לה משימה קשה ומפרכת. עכשיו
תנוח, לא יותר מידי, אין צורך בהפסקה ארוכה. למעשה הפסקה ארוכה
היא אסורה.    
ברגע  שהעברת הלאה את המסר, ביצעת את שליחותך המולדת, הגורלית.
התינוק שיצא  ממך, היצירה, איננה שלך עוד. עליך להתנתק לחלוטין
ממנה ולהמשיך לטייל, בחיפוש אחר היצירה הבאה. ההגשמה הפרטית
שלך.

                                   
ההווה -

ההוויה. הקיום. רבבות אנשים כמונו הופכים הרבה בשאלה - איך
יצאנו (בני האדם) מושלמים כל כך. לעניות דעתי התשובה היא בעצם
מאד פשוטה.
אנחנו מושלמים ומופלאים ומדהימים - בעיני עצמנו. מה שקורה זה
שאנחנו, בגירסה הראשונית, הלא ערוכה והבלתי מצונזרת, ההפך
המוחלט ממושלמים, נוראיים אפילו. רעים, ברברים, חסרי מוסר,
וחסרי חוש ערך לרכוש, כבוד האדם, פרטיות, רגשות, רחמים, אהבה,
קינאה ואני יכול להמשיך עד בלי סוף.
עם הזמן, הגילגולים ואחרי אינסוף גירסאות של עצמנו, הצלחנו
לשפר את המודל הראשוני שלנו לידי משהו שסוף סוף ניתן לקרוא לו
אנושי, בהנחה ש"אנושי" זה הגדרה של אדם טוב ביסודו.
פעם חשבתי שהאהבה והשינאה הם רגשות מולדים שירשנו עוד מהגירסה
הראשונה שלנו, אבל היום אני כבר מבין שהאבולוציה יצרה גם את
זה.
התהליך התחיל מהאהבה לעצמנו עד שהצלחנו גם לאהוב אחרים, אבל
כמעט רק בן אדם אחד נוסף מעצמנו. הדבקנו על זה תוית :
מונוגומיה.
אני יכול להמר בלי לפחד על זה שבגילגול הבא או אחד אחריו נלמד
גם איך לאהוב יותר מאדם אחד אחר.
הווה. בשנים האחרונות אני שואל את עצמי רבות, מהו הווה ?  
הווה זה רגע שקשה ואולי אפילו בלתי אפשרי לתפוס בעין אנושית,
כיוון שהוא עובר מהר מדי. לפעמים זה מאכזב.
האם ההוה הוא בעצם משוואה מתמטית שמרכיביה הם העבר שאנחנו
זוכרים, ומנציחים לנצח בתמונות סטילס שחור - לבן, צבע או קיטעי
וידאו בלי קול, והעתיד שאנחנו בונים לעצמינו ומנסים לנחש אותו
בדרכים משונות.
משהו בסגנון : אתמול + התכנון של יום המחר + כך וכך גורמים לא
צפויים, מכל זה לחסר ספונטניות, ולבסוף לחלק מהסכום הכולל את
מספר השעות ביממה (24), והתוצאה שווה ל: הווה.
בשעות הקטנות האלו של הלילה. השעות החצופות, המסתוריות
והמתגרות האלו של הלילה. התנשמות ואני. סליחה ! גם ינשופים
ועטלפים ערים עכשיו.
והירח דולק כמו מנורת פלורסנט שמקובעת אי שם בתיקרת כדור
הארץ.
מכוניות נוסעות שם רחוק. מדי פעם אני יכול לראות את אורות פנסי
הערפל שלהם. בשעות האלה, לבד, אפשר לחשוב על כל מה שרוצים.
בלילה רצות בראש כל מיני אנקדוטות מוזרות.
מכוניות, עצמים דוממים. אף פעם לא משתעממים, או עצובים,או
עייפים.
כן, זמן לחשוב זה באמת מותרות בימינו.
אפשר לחשוב בזמן קסום כזה על מה הייתם רוצים לעשות באותו הרגע
במקום לשבת ולחשוב. אפשר לחשוב את מי הייתם רוצים לזיין עד
מוות עכשיו באמצע הכלום הזה. ומי הייתם רוצים סתם שיארח לכם
לחברה. אפשר לחשוב שאולי הדתיים צודקים ואולי באמת יש אלוהים
שם למעלה, אבל בסוף
כשיגמר הזמן ויחזור "ההגיון", תשליכו את המחשבה הזאת ואת
האחרות לאחור בביטול. תחשבו לעצמכם שאלו היו סתם מחשבות ריקות
שנבעו מזמן עודף של חשיבה. זמן יקר שהתבזבז. תחשבו שבפעם הבאה
אולי יהיה כדאי יותר לחשוב על איך לעשות כסף ולהסתדר טוב יותר
בחיים.
הרי בסופו של דבר עושים כסף  כדי שיהיה קל יותר בחיים, כדי שלא
נצטרך לעבוד כל היום, וכדי שיהיה לנו יותר זמן לעצמנו. זמן טוב
לחשיבה. שיפשוף התאים האפורים. כמו כל דבר טוב, את הזמן הזה
אנחנו מעריכים יותר רק אחרי שהוא אזל, נגמר, נעצר. מת ...
בסך הכל אם באמת נחשוב על זה לעומק, 'זמן' זה מושג מופשט ורחב
של האדם בלבד. שהוא המציא. שהוא חשב עליו ...  
ואצלנו בתודעה הוא רץ לו במהירות שוברת שיאים (הזמן),ומתנגש
בעצמים שמונחים לו בדרך ולא נעצר עד שיגיע הסוף שלנו.
וכל הארץ רועשת. העם מתפלג אבל כולם רוצים את אותו הדבר.
תוקפים מזוית שונה בכל פעם. כל אחד חושב שהוא יודע מה חסר.
אופטימיות דרגה 0, לחיים אחרים. אנשי הפיג'מות, אחרי הם
רודפים, לא לחלום יותר בלילה, לא לחלום על תיקווה, הגענו לגבול
האחרון, סוף מערכה שלישית.
יוצאים לבמה, משתחווים, חוזרים לחיים. חולמים על חיים אחרים,
בכוכב אחר, בלי שליטים ודמוקרטיה. לתקוע יתד באדמה, להכריז על
הגבול שלך.
רק שתדעו שפה אסור, להסתובב עם מסכות. אין חשש, פה אין דאגה,
העולם שלי וגם שלך. פה אין סימליות או גב לפנים, הכל ישיר,
בדיווח מהיר.
לא אתן לכם לשכוח את העולם הישן, לא אתן לכם מנוח -
לא זה לא עולם מושלם. זה גם לא בדיוק עולם של  אשליות , זה
יותר עולם של סמלים, ושל שליטה.
זה יותר עולם של חיות.