תרגם: גיא דגן (עם יעל אופק)

מכרתי את הגליון הראשון של המגזין  ליברטי. הופיעו בו
זכרונותיו של ג'ורג' מ. כהן , חלק א', ותחרות כתיבת חמשירים,
שהפרס לזוכה בה היה סכום כסף עצום. האם היה חמשת אלפים דולר,
חמישים אלף או חמש מאות אלף? בכל מקרה, היה בכך די והותר לגרום
לי לחשוב רגע אודות אותה הגברת מפרת'.

ובכן, כמובן שאני ער לעובדה, שאנשים רבים אינם זוכרים כלל את
הגליון הראשון של המגזין ליברטי, אם בכלל יזכרו את השני.
ואיך יוכלו הם? המגזין ראה אור כאשר מלאו לי לא יותר מאחת עשרה
או שתים עשרה שנים, או שלוש עשרה או ארבע עשרה, האם מכרתי אותו
, או שמא קניתי אותו? האם הרווחתי שניים וחצי סנט, או שמא
בזבזתי חמישה? זכרוני בוגד בי, ולמרות שזה לא חמור כמו בנק
שבוגד בך, זה מספיק גרוע, משום שאני נמצא "בעסקי" הזכרון.
וכשהזכרון בוגד בי, אני בצרות. אני חייב או להמציא, או לבצע
מחקר. אני מסוגל להמציא ברמת הטוב עד בינוני, כשכל הזמן הזה
אני מרגיש כמו שקרן נוראי, אבל אני לא מסוגל לבצע מחקר שישווה
בערכו אף לפקק של בקבוק. אני תמיד שוכח מה אני מחפש ויוצא בסוף
עם איזה שישה או שבעה דברים אחרים שאין לי בהם כל שימוש. כלל
לא אכפת לי להמציא, כאשר יש בזה אמת "אסתטית" כלשהי, כפי
שאומרים אצלינו במקצוע: "לשדמות",כך שמעתי סופר אומר, אבל אני
לא ערב לא לכתיב ולא לתצורה. אם כן, "מאד דומה" תהיינה המילים
בהן אצטרך להשתמש, כי אני גם יכול לאיית אותן, וגם מאמין שאני
מבין מה הן אומרות.

ג'ורג' מ. כהן היה אדם שיצא לי להעריץ אפילו יותר מבנג'מין
פרנקלין, שהיה , פשוט, מהאנשים שעיצבו את חיי, כמו, כמובן,
ובאופן שונה לגמרי, ג'ורג' מ. כהן. ידעתי שבן (פרנקלין) העיף
עפיפון והסתכן בהתחשמלות כדי להמציא את החשמל, וידעתי שכתב גם
סיפור ילדים בשם "האוטוביוגרפיה של-" , אבל מה שאהבתי אצלו זה
הצורה הנינוחה שבה הפך לאדם דגול. לבסוף, שלחו אותו כשגריר
לפריז, והוא "הקסים את הצרפתים", מילותיהם שלהם.

וכך , בעקבות אותו גליון ראשון של המגזין ליברטי, הייתי
להוט לגלות כיצד החל ג'ורג' מ. כהן את חייו, כי ג'ורג',
היאנקי-דודל-דנדי, היה אז עוד חי ובועט. חשבתי שיהיה זה מעניין
לגלות את סוד ההצלחה שלו, במקרה ויום אחד יצטלבו דרכינו. לא
היה כל סיכוי לדבר שכזה עם בן פרנקלין, כמובן.

האם היה זה בשנת 1924? אם כן, בן כבר היה מת זמן מה קודם לכן,
וג'ורג' מ. בודאי לא היה בן יותר משלושים. או שמא ארבעים?
שלושים או ארבעים, הוא בפירוש היה בשיא תהילתו, כתב מחזות, שר,
רקד, והיה כל כולו אמריקאי לתפארת, שנולד ביום העצמאות של
ארצות הברית של אמריקה. עשו עליו סרט, אבל אני תיארתי לעצמי
שהם עשו את זה רק בשביל הכסף, אז אף פעם לא הלכתי לראות אותו.

העולם היה אחר אז, בין אם זה היה ב-1924 או כמה שנים קודם
לכן, או כמה אחר כך. הוא היה פשוט אחר. לא שהיה בהכרח טוב
יותר, וכל הסיכויים שהיה יותר גרוע, אך לנער אמריקאי ניתנה אז,
באותם ימים, הזדמנות בזכות עצמו, בלי כל גב כלכלי, כמו
שאומרים. כל שהיה צריך זה רצון, שכל ומרץ, וככה היה נפלא אז
להיות אמריקאי, להיות קטין, להיות לא מוכר, ולדעת שהאתגר נמצא
אי שם, יומם וליל, רק ממתין שאתקל בו.

לעורך המגזין ליברטי היתה מדיניות מוצלחת, למרות ששכחתי מה
בדיוק היתה. בשם המשהו, התכוון מישהו להיות נער אמריקאי
ולעשות כסף. קינאתי בו, למרות שלא ידעתי את שמו. היה זה הוא
שעמד מאחורי כל זה, והיה בכניסתו של המגזין שלו אל תוך חיי
משהו די חשוב. לאחר שעות העבודה, בדקתי את המגזין מתחילתו ועד
סופו, כדי לברר איך יצא לאור, ואחר כך קראתי את ההקדשה מפרי
עטו של ג'ורג' מ. כהן, שהיתה מרתקת עבורי, משום שהיה אדם
סוחף, בטוח בעצמו ומוכשר. הוא נולד מאחורי הקלעים, וברגע שיכול
היה ללכת, יצא משם והדהים את כולם בלשיר ולרקוד ולספר בדיחות.

תמונותיהם של ג'ורג', אחותו היפהפיה והוריו הנאים היוו מקור
להשראה, אך באותם ימים לא היה התיאטרון הקטע שלי, לכן אם רציתי
להכנס לעסקי ההון והתהילה עבור עצמי, דרך דפי המגזין ליברטי,
יצטרך זה להיות דרך ניצחון בתחרות החמשירים, ליצור משהו מתוך
זה, שאכן היתה גם היתה גברת צעירה בפרת', אם אמנם זה מה שזה
היה, כפי שכנראה לא, למרות שהיה זה בהחלט הדבר המקביל לזה.

הצרה היתה, שלא היה לי מושג קלוש על חמשירים, אך במגזין
ליברטי פורסמה סקירה הסטורית קצרה שלהם, איך נוצרו לראשונה
במקום ושמו לימריק (באנגלית: חמשיר.- המתרגם), וכמו כן פרסם
המגזין שלוש או ארבע דוגמאות לחמשירים מושלמים. אלה היו
מחוכמים, מבריקים, מדוייקים וחכמים. מישהו מאיפשהו ניסה לעשות
משהו וכתוצאה קרה הבלתי צפוי מראש.  היה זה קצת כמו סיפור חיי
עד אותו רגע, והגיע הזמן לשינוי. במקום להיות בעצמי נושא
לחמשיר, רציתי להיות מחברו של אחד כזה, רציתי להיות גדול יוצרי
החמשירים של כל הזמנים, מכיוון שזה אומר שאז אזכה בתחרות, אזכה
בכסף, ואנשים יאמרו 'הנה הולך ובא הנער האמריקאי שחיבר את
החמשיר'.

למרות כל זאת, לא הצלחתי לחשוב על שורה שנייה. מספרים שבפרת'
היתה גברת; מי היא היתה או מה רצתה, לא היה לי צל של מושג.

ובכל זאת , זכרתי את זה. היתה לי השורה הראשונה, שסופקה על
ידי המגזין, וכל שהייתי צריך עכשיו, זה שורה שנייה, שתהיה
יוצאת דופן כל כך, עד שכל שאר השורות בחמשיר תתיישבנה במקומן
ותשמענה ככליל השלמות. המילים שהתחרזו עם גברת היו 'מוכרת',
'מאושרת', 'כוורת', 'מוחסרת', 'צמרת', 'חזרת'- כולן מלים
שימושיות מאד. אכן היתה גם היתה צמרת, והיתה גם אדרת, היו גם
חזרת וכוורת וכל האחרות. אם כן, כל שנותר היה לי לעשות, זה
לערבב אותן יחד ולהטילן כמו קוביות משחק, בטבעיות. בשימוש
במוחי המודע, אותו מוח שכוחו היה אמור לעמוד באתגר שכזה, נחלתי
מעט מאד הצלחה. "מספרים שבפרת' היתה גברת/ שרצתה לעלות לצמרת",
לדוגמה, פשוט לא עובד.

אז ישנתי על זה, או יותר נכון, זה ישן עלי. הגברת מפרת'
הופיעה כאן, שם ובכל מקום, אך החמשיר נותר בלתי גמור, והקצתי
כשבליבי הידיעה שהשתתפתי בקרב ולא ניצחתי.

אותו גליון ראשון של הליברטי המשיך ממני לאחי, גם הוא גילה
עניין בתחרות החמשירים, ולאחר מכן לאחיותיי, כך ,שעוד בטרם
צאתו של גליון שני למגזין שקדו הכל במשפחתי על המלאכה,
בנסיונות לזכות בהון ותהילה כחורזי חמשירים. לא היינו מוצלחים
בזה, ככלות הכל. לא זכור לי מי הרים ידיים ראשון, אך ברור לי
שלא היה זה אני. אני חושב שזה היה אחי, שתמיד היה ציני לגבי
תחרויות בכלל, ולגבי תאוריות בדבר כמה קל להגיע לתהילת עולם.
הוא אמר, שזה פשוט אינו קורה בן לילה. אדם בשנת השלוש עשרה
לחייו, לפי אמונתו, לא ייתכן שיוזמן לוושינגטון לייעץ לנשיא
הארדינג בנושא רפורמות בחינוך, יותר מאשר בן שש עשרה, ושכונתנו
מלאה בני שש עשרה די רבים, שידעו דבר או שניים על רפורמות
בחינוך: לנפנף כמה מורים שנשארו אדיוטים גם לאחר חינוך רב
ביותר. זה היה העקרון הבסיסי של השכונה בנושא רפורמות בחינוך.

הבחנתי, לצערי, בבוז של אחי לתחרות כתיבת החמשירים, וגמרתי
אומר בדעתי להיות אחר. החלטתי לדבוק בגישת הלא-לוותר-יות,
משום ששמעתי שכל מי שהצליח במשהו אי פעם היתה לו
הלא-לוותר-יות. הבנתי עמוקות, שאם להם היתה- אז גם לי הולכת
להיות. כל ערב בשובי הביתה מהעבודה, בדקתי את שאר המתחרים,
כשאני מגלה, כעבור שתיים-שלוש בדיקות כאלה, שכולם הרימו ידיים.
כמו כן גיליתי, שדבקותי במטרה, או הלא-לוותר-יות שלי, נתפשה
כמטרד. מישהו אמר, ' לעזאזל עם הגברת הזאת מפרת'. פה  זה
פרזנו' . היה בכך לא יותר מהנפת דגל לבן, כניעה, מפלה, השפלה.
אני הייתי מאושש ונחוש יותר מתמיד לנצח בתחרות.

היה עוד זמן, תאריך היעד היה מרוחק עשרה או אחד עשר ימים,
והייתי סמוך ובטוח, כי עוד הרבה לפני שעת החצות היעודה ביום
האחרון להגשה יהיה החמשיר שלי כתוב יפה ומסודר, בדרכו למגזין
ליברטי ב-איפה שזה לא היה. אני לא מאמין שזה היה בניו יורק,
גם לא בשיקגו, אני פשוט לא זוכר היכן זה היה, אבל זה היה
היכנשהו. ולאותו מקום ניתן היה לשלוח בדואר רכבות ותוך שישה או
שבעה ימים היה מגיע הדואר ליעדו. לא היה דואר אויר באותם
ימים.

אחר צהריים אחד, נותקה שרשרת האופניים שלי תוך כדי נסיעה
מהירה, ועפתי מעל הכידון, ואל המדרכה. תמיד קרה לאופניים שלי
משהו. הם היו ישנים ונוטים להתפרק, אבל אף פעם לא אמרו לי 'כבר
לא עושים אותם כמו פעם'. הרדיוסים של הגלגלים תמיד התרופפו,
וגם שהיה ברשותי מפתח רדיוסים כמו לכל שליח בעל חשיבה פרקטית,
בכל פעם שחיזקתי שניים רופפים, נוכח הייתי לדעת שהחישוק איבד
מאיזונו. היה צורך להיות מומחה אפילו בדבר כזה.

הנחיתה היתה על ראשי, שהיה לפחות טיפה מוגן על ידי כובע
הדוורים הכחול, או לפחות היה אמור להיות מוגן, אלמלא עף זה
מראשי, ממש רגע לפני שפגע במדרכה, בדיוק כשהצטרכתי לו יותר
מתמיד. היתה זו טלטלה רצינית למדי, אבל, כמו תמיד, קיוויתי
שאיש לא ראה, משום שתיעבתי תאונות, וסלדתי מגילויי עזרה
ונחמדות.

ברגע שראשי פגע במדרכה הופיע לי כל החמשיר הזוכה בראש,
בשלמותו. ונדהמתי ממבריקותו ונכונותו, מפשטותו והכרחיותו, ומן
העובדה שנדרשה תאונה טפשית כדי שיופיע. הייתי כבר מוכן ומזומן
להפקיד אותו בזכרוני, ממש רגע לפני ששכחתיו, כשאז נגשה אלי
גברת מבוגרת מפרזנו ושאלה, כפי שאם או סבתא היתה שואלת, 'האם
אתה בסדר?' 'כן , גבירתי, זה שום דבר, תודה,' אני אומר
במהירות, כדי שתהייה מרוצה ותמשיך בדרכה. אך לא, היא רצתה
לפטפט. 'אתה בטוח? הנה הנח לי לעזור לך לקום'.

ובכן רק אז הבחנתי שעודני שכוב על גבי, לכן קפצתי על רגליי,
הרמתי את האופניים השכובים והתחלתי מסיר את השרשרת, שהסתבכה
בגלגל השיניים.

לא היתה לי כל אפשרות לברוח ממנה, או לחליפין, להרחיק אותה
מעליי. היא המשיכה לפטפט ולפטפט, וכמובן ,שהחינוך אותו קיבלתי
חייב אותי לענות בנימוס על כל שאלה ושאלה.

לבסוף הצלחתי להתרחק עם אופניי. זה היה הרגע להפקיד את החמשיר
בזכרוני, אך כל שעלה בידי לזכור היה שוב המשפט הראשון. הדבר
אבד ואיננו.

הייתי עדיין זועם כולי כשבאתי הביתה, עד שאחי לא יכול היה שלא
לשים לב לכך.

'מה יש לך?'
'השרשרת הארורה נשברה שוב'

לא רציתי לספר לו על החמשיר, משום שחששתי שלא יאמין לי, וכל
אח צעיר שונא שלא מאמינים לו. היה לי את כל החמשיר ממש אחרי
שנפלתי, והוא היה החמשיר המנצח. היה לי אותו, ואז באה אותה
הגברת הנחמדה והזקנה מפרזנו, והשכיחה אותו ממני. אחי בדק את
ראשי ואמר לי שיש לי שם חבורה. אמרתי לו, שאני יודע גם יודע
שיש לי שם חבורה. זו לא נראתה לו סיבה לכעוס, ולאט לאט הלך
וריצה אותי, עד שהתוודיתי על הכל. נדהמתי מכך שהוא לא לא האמין
לי. ההפך, הוא היה בטוח שאכן, היה לי את החמשיר הזוכה, ושזה
אבד לי.

'מה שצריך לעשות', אמר, 'זה להחזיר אותו.'
'איך?'
'באותה דרך'
'לדהור ולשבור את השרשרת ולצנוח על ראשי? שום בעיה.'
'כך הוא בא לך, ככה גם תחזיר אותו. אם אתה רוצה בדבר ממש, אתה
חייב להיות מוכן לשלם את המחיר.'

'זאת היתה תאונה', אמרתי,  'אני לא מתכוון לעשות תאונה בכוונה.
אני לא חושב שזה אפשרי, קודם כל, ואפילו אם זה כן היה אפשרי,
ואפילו היתה לי תאונה נוספת, איך אוכל לדעת איזה מן חמשיר ייצא
לי ממנה? יכול להיות שהוא בכלל לא יהיה החמשיר הזוכה.'

'איך שאתה  רוצה', אמר אחי.

עכשיו, לרגע לא קלטתי שהוא משתעשע, והמשכתי לחשוב על הצעתו.
לאחר ארוחת הערב יצאנו לחצר האחורית, שם חנו אופנינו.הבטתי
בשלי, השרשרת שוב כחדשה, מתוקנת בידי פרנק מתקן האופניים
הפורטוגזי, שממנו קנינו את האופניים שלנו, יד שנייה, ואחרי רגע
כבר עליתי על האופניים מאד בזהירות ובאיטיות, ורכבתי החוצה
למגרש הריק שהיה סמוך לגינתנו, ואל המדרכה של סן בניטו, ואז אל
המדרכה של רחוב 'מ', והתחלתי דוהר. אחי רץ אחריי, כשהוא צועק"
'בשם אלוהים, רק צחקתי, אל תעשה זאת, אתה תהרוג את עצמך'.
ובכן, העניין הוא, שלא באמת התכוונתי לעשות זאת, רק התכוונתי
לדהור, הכי מהר שאני יכול, מתוך מן מבחן גורל שכזה. השרשרת
היתה חזקה, ובפירוש לא חישבה להתנתק- אלא אם כן הגורל יבקשני
לבצע התרסקות נוספת, להחזיר את החמשיר הזוכה האבוד, ולצעוד
היישר אל ההון והתהילה. שמעתי את אחי. זכרון הסיבה שבגללה היה
לי הרבה מהלא-לוותר-יות שב אלי, והחלטתי שכן, אעשה ככל יכולתי
כדי לשבור את השרשרת, אחרי הכל.  

דהרתי לאורך שלושה גושי בניינים עד שדרות ונטורה ללא הצלחה;
השרשרת היתה חזקה מתמיד. אחי רכב על אופניו, ואמר: ' תקשיב
עכשיו, אם אתה באמת ובתמים חושב שזו הדרך למצוא את החמשיר
האבוד, אעשה אני כל שביכלתי לעזור לך.'
'איך?'
'אני אחזיק אותך בגובה שני רגלים מעל המדרכה- זה די והותר-
ואעזוב אותך. זה יותר בטח ככה.'

שבנו לרכוב כבר ברחוב מ., לכן רכבנו במעלה הרחוב, עד מבשלת
ריינר, מן טירה בווארית אדומת לבנים שעמדה במפגש פסי הרכבת
ודרכים  פרטיות. רכבנו סביב מבשלת השיכר, שהיתה סגורה כעת,
ושוחחנו על הבעיה. לאחר זמן מה ירדנו מהאופניים, והתיישבנו על
המדרגות כדי לשוחח על התהליך בפירוט יתר, וכדי לבדוק שאין איש
בסביבה.

השטח היה נקי, התהליך הוסכם, כשבדיוק אז הופיעו אדי אימיריאן
וג'וני סוני, כשהם מקפיצים כדור טניס ישן. אחי ואני הוזמנו
למשחק כדור יד ליד קיר המבשלה. ניצחנו 18- 21 ואז כבר היה
חשוך, אבל אדי וג'וני רצו משחק גומלין, אז שיחקנו בחושך
וניצחנו 12- 21 .

כשבאנו הביתה, ישבו אתנו הנערים על מדרגות המרפסת הקדמית שלנו
ושוחחנו על בית הספר. נראה כאילו לעולם לא ירצו ללכת הביתה,
ואז לפתע הם כן רצו, ואחי אמר " ובכן, אולי באמת?"

'האספלט בשדירות סן בניטו אינו קשה דיו', אמרתי.
'רוצה לנסות את המדרכה?'
'היא קשה יותר מזו שנחתתי עליה'
'מה שתגיד.'

ובכן שנינו התעייפנו, אבל נראה לי שאם היה אי פעם מקרה מובהק
של לא-לוותר-יות, היה זה אז, ואני אמרתי במהירות: " בוא ננסה
אותה".

אחי אחז אותי בקרבת הברכיים, בערך בגובה שתי רגלים מעל המדרכה
והיה מוכן ומזומן להפיל אותי על ראשי, כשאז יצאה אמי למרפסת
הקדמית ובידה קנקן ת'אן על מגש.

'אוי', אמר אחי.

ובכן , היה זה עכשיו או לעולם לא, ולכן אמרתי 'עזוב'. הייתי
מוכן ומזומן לקבל שוב את החמשיר הזוכה, אבל אחי לא עזב.

'למה אתה מחזיק את אחיך בצורה כזו?', שאלה אמי.

'זה רק תרגיל' אמר אחי, 'אנחנו עושים  תורות'. הוא הוריד
אותי, ואני אחזתי בו בדיוק באותו האופן בו אחז קודם בי. לרגע
חשבתי אני להפיל אותו, בלי תכנית, אבל נמלכתי בדעתי, ולא עשיתי
זאת.

'בואו תשתו ת'אן', אמרה אמי.

הורדתי אותו והלכנו למרפסת ושתינו כל אחד שתי כוסות גדולות של
המשקה העצום ביותר עלי אדמות. שימו שני גביעים של יוגורט
בקנקן, הוספו ארבע- חמש כוסות מים קרים, ערבבו ושתו.

ובכן, המשקה היה עצום, משום שהוא עזר לך לחוש כמה חי אתה,
וכמה היתה זו זכות יתר לחיות. אחת מאחיותיי פצחה בנגינת
דרדנלה על הפסנתר, והשאר החלו לשיר. אחי ואני הקשבנו והיבטנו
סביבנו, ואז אל השמיים, שהיו מלאי כוכבים. היה זה מעט מטופש,
איכשהו, לגור ככה בבית כזה, לא בית של ממש, כמה קרשים וקצת
טפטים, ואנחנו, בתוך שכונה שלימה של כאלה, אבל מה כבר יכולת
לעשות? הת'אן היה עצום. האוויר היה מלא במשהו שגרם לך לחוש
שאתה חי, והשמיים נראו ממש כמו משהו, שהוא טוב כמעט כמו כסף
בבנק.

זמן די קצר אחרי זה, יצאו אחיותינו למרפסת. ישבנו כולנו סביב
ודיברנו וסיפרנו בדיחות וצחקנו. אהבתי את זה, אבל הרגשתי כל
הזמן שאני מאבד את הלא-לוותר-יות שלי, ושזה היה הדבר היחידי
שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד. לאחר כשעה נכנסנו פנימה לנעול
את הבית לקראת הלילה.

אחי הפיל אותי על מיטתי , כשראשי ראשון, אבל כל שקרה הוא,
שקיפצתי חזרה. החמשיר הזוכה לא שב. ואז הפלתי אני אותו, וכל מה
שזה גרם לו, זה לקפץ בחזרה.

השתמשתי בשכלי המודע כמיטב יכלתי, שלחתי את החמשיר, ונכשלתי.

קראתי על כל פסע בחייו של ג'ורג' מ. כהן, וקינאתי בו, קראתי
גם את החמשיר הזוכה. לא יצא משהו.

כמעט ארבעים שנה אחרי כן, יצא לי להגיע לפרת', שנמצאת בחוף
המערבי של אוסטרליה. היא נראתה לי מקום די נחמד, משהו קצת דומה
לפרזנו. שם ראיתי את הגברת הצעירה שבפרת' במו עיניי. ראיתי
אותה שש מאות - שבע מאות פעם , לומר את האמת. דיברתי אתה שש-
שבע פעמים, היא ענתה לי במבטא אוסטרלי נחמד. לא היה בה שום דבר
שיתאים לחמשיר.

היא היתה סתם בחורה נחמדה.

ב1939 פגשתי את ג'ורג' מ. כהן במשרד של תיאטרון ניו-יורקי.
הוא היה נעים ואדיב, עם שמץ עצבות בעיניו.

המגזין  ליברטי החליף ידיים פעמים אחדות, ואחר כך השיב נשמתו
לבורא.

שכחתי זה מכבר הכל אודות חמשירים. גם אודות הלא-לוותר-יות.

החלטתי שלמה-לא-לוותר-יות גם היא פילוסופיה שימושית למדי,
במיוחד עבור סופר.