בשנת עשרים לספירת המוסר, חי איש צעיר כבן שלושים ושלושה,
במדבר, סביבו היה רק חול וחול. ולאיש הזה היה כמעט הכל.
כסף היה לו מספיק למחיה וגם למותרות. אוכל היה לו מכל טוב.
נשים היו לו עשרה, ובנים היו לו כפליים. חכם ויודע דבר היה
האיש,
שמו היה מתר.

מתר ישב על הכיסא המפואר, וחשב על יום האתמול ועל המחר.
חשב, העמיק וחתר בעמקי דעתו, ושאל את עצמו, מה אין לו?
מה הוא עדיין לא עשה? מה כבר לא ראה?
אישה התקרבה, ובחיקו היא ישבה.
"על מה חשבת?" שאלה.
"אישתי השניה, מה עוד לא נעשה?" שאל בתשובה.
"על מה אתה מדבר? אני לא יורדת לסוף דעתך!" ענתה.
"אני חושב, מה לא עשיתי, את מה לא ראיתי. אני רוצה אתגר, אני
רוצה לדעת לראות, אני רוצה להגשים לי ולכן נשותיי את החלומות."
הסביר מתר, בזמן חשב מה טוב ונהדר.
"בעלי היקר, אנחנו חיים במדבר, ומים רואים אנו רק במנזר,
מתקלחים כל יומיים, ושותים כוס או שתיים ביום אחד. " הסבירה.
"הפעם אישה אני המבולבל." אמר מתר, בניסיון להבין את הנאמר.
"בעלי הנהדר, בים היית? באוקינוס שטת? מעולם בסירה לא היית!"
"את צודקת, אישה אבל את גם כן טיפשה, הרי אנו במדבר, ואין ים
או אוקיינוס במרחק כה אדיר, לעולם לא אראה את הים הכביר."ענה
מתר, עצוב על שהוא גר במדבר.
"עשה כרצונך בעלי המוזר, כל רעיון בשבילך מכוער!" אמרה והלכה
אישתו השניה.
ומתר החליט, אישתי צדקה, אני אשוט לי בים, אוקינוס או אגם, אני
בסירה אבלה יומיים ואהיה האדם שעשה הכל, בינתיים.

חלומו של מתר לא הוגשם, לשוט בסירה למשך יומיים, לא הוגשם כבר
למעלה משנתים.
ובינתיים הוא תכנן ופעל כדי להסיג את חלומו.
הוא שכח את נשותיו, משרתיו וחבריו,
הוא שכח את כספו, את חובותיו.
מתר לבסוף היה מוכן, גם אם בארמון היה בלגן, הייתה לו סירה
שאיתה הוא ישוט, באוקינוס, בים או באגם!
הוא עלה אם שני משרתים על כרכרה ויצא לדרך.
המטרה:לשוט בסירה.
הם נסעו ימים ולילות, רבו השלימו עשו הכל.
ובדיוק כאשר נמאס להם לחכות, הם הגיעו לים הגדול.
שני המשרתים הורידו את הסירה, שמו אותה בים, ומתר עלה.
קפצו אז השניים ולים נכנסו.
כעבור דקה או שניים שלושתם טבעו, ומתו.
כשאתם נכנסים למים, תוודאו שאתם יודעים לשחות.