[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דליה בן עמי
/
סוכן צמוד

שנת 1995.

תושבי העיר ניו-יורק היו מסוגרים בביתם עם משפחתם האוהבת,
חוגגים את חג המולד, ונהנים מהאיחוד המשפחתי המיוחד של החגים.
זה לפחות מה שראו ביל קופר ורונאלד גורדון מבעד לשמשה הקדמית
של מכונית המרצדס המשטרתית שעמדה בחניה ליד הבר המקומי. מכוסה
כמעט כולה בשלג, עמדה המכונית ליד המדרכה, כאשר רק המנוע מטרטר
חרש והמגבים מפזרים את השלג לצדדים. שני השוטרים ישבו בשקט
מקפיא בתוך המכונית וצפו, דרוכים, אל תוך הבר המואר בניסיון
לראות את הנעשה בפנים.
"לעזאזל רונאלד." אמר לבסוף ביל. "החימום כאן פשוט נוראי. אני
אומר לך, אם לא היינו עכשיו במשימה הדפוקה הזאת, כבר הייתי
פורץ לאחת הדירות האלה כדי להתחמם."
"אני יודע ביל, גם לי קר. אבל אם אתה רוצה להרוס את כל המעקב
הזה, אתה יכול להיכנס לבר. אני בטוח שכולם, ובמיוחד סקינר,
ישמחו לקבל אותך."
"לעזאזל איתך, תמיד יש לך מה לומר." אמר ביל בזעף."מה בכלל
הסיפור עם הסקינר הזה? למה הם לא יכלו לשלוח את מקמיפן וג'ונה
למשימה?"
"סקינר הוא לא עוד שודד פשוט. במשך שלוש השנים האחרונות הוא
היה מעורב בחמישה מקרי רצח ועשרה מקרי ניסיונות לרצח. זה כבר
לא משחק ילדים, ביל. הוא יודע טוב מאוד עם מי הוא מתעסק כאן."
"לא נראה לך מוזר קצת שנתפוס אותו דווקא בגלל שוד בר פשוט?
אולי זה בכלל לא הוא, ומישהו נתן לנו דיווח שקרי, איך אתה בכלל
יכול לדעת שהוא נמצא פה?" שאל, אך מיד נענה. ירייה אחת נשמעה,
ופניו של סקינר הופיעו לרגע בחלון הגדול שפנה אל הרחוב.
"שאף אחד לא יזוז, זה שוד!" קרא סקינר וירה עוד ירייה לעבר
החלון. השמשה התנפצה בקול עז.
"זה הוא, תזעיק תגבורת!" קרא רונאלד כאשר סקינר כבר התחיל
לחטוף מהאנשים ארנקים ולרוקן את קופת הבר.
"כאן ניידת 394, אני חוזר: 394. מזעיקים תגבורת לצומת אוקספורד
וושינגטון בדחיפות עליונה. זקוקים לעזרה במקרה שוד בבר של
בארני בצומת אוקספורד וושינגטון." זעק ביל לתוך הקשר.
"קיבלנו ניידת 394, שולחים תגבורת." עלה הקול הצורמני מהקשר.
"אין לנו זמן, צריך לפעול עכשיו!" קרא רונאלד. הוא לקח את
האקדח ואת המגפון. "סקינר, אתה מוקף." קרא. "מיד תגיע התגבורת
ועדיף שתצא החוצה עם הידיים למעלה כדי שכולנו נוכל לגמור עם
הקייס הזה." סקינר יצא החוצה כאשר ידיו מורמות באוויר. עשרת
ניידות משטרה הגיעו במהרה והבר של בארני הוקף תוך דקות ספורות.
רונאלד קרא לשאר הכנופיה לצאת החוצה ולא עבר הרבה זמן לפני
שביצעו את הוראותיו. "הרימו את הידיים למעלה, חבר'ה." קרא
רונאלד במגפון.
"אין בעיות..." אמר סקינר בערמומיות. הוא הניד בראשו לכנופייתו
והם הרימו את ידיהם. השוטרים המשוריינים התחילו להתקרב,
כשלפתע, זעק אחד השוטרים:
"הם מחזיקים סכינים!" כל חברי הכנופיה שלפו סכינים משרוולי
הז'קטים שלהם והעיפו אותם במיומנות היישר לעבר המכונית
המשטרתית של רונאלד וביל.
"תזהר!" קרא רונאלד אך זה היה מאוחר מדי. אחד הסכינים נתקע
היישר בכתפו של ביל והוא נפל לאדמה והחל לדמם.
"שיט!" קרא ביל בכאב. רונאלד משך אותו והם התחבאו מאחורי מכסה
המנוע של המכונית. שאר הסכינים נתקעו בדלתות המכונית ושברו את
חלונותיה. מיד לאחר מכן, פרצה הכנופיה לכיוון אחד, וסקינר רץ
לסמטה אחרת. השוטרים פתחו באש לכיוון הכנופיה, אבל הם פגעו רק
באישה אחת.
"מוניקה!" צעק סקינר. הוא עצר לרגע מריצתו, והתלבט אם כדאי לו
לחזור, אבל אז הוא המשיך הלאה.
"אני חייב לתפוס את הכנופיה, ביל." אמר רונאלד.
"רונאלד, לך על סקינר, לא תוכל  לגבור על כל הכנופיה."
"בסדר. הנה הקשר, תזעיק לך אמבולנס."
"אוקיי". רונאלד עזב את ביל עם הקשר ורץ אחרי סקינר את תוך
הסמטה החשוכה.
"סקינר, כדאי שתצא החוצה, זה עדיף לכולנו."
"הו לא, זה עדיף לך..." נשמע קולו של סקינר.
"איפה אתה?" שאל רונאלד. נשמע רעש. רונאלד הסתובב מהר וכיוון
את האקדח שלו לכיוון הרעש , אך זה היה רק חתול רחוב.
"לך זה עדיף, כדי שתוכל להשוויץ בפני המפקדים שלך. 'תראו, אני
תפסתי את הפושע הכי חזק בכל העולם התחתון של ניו-יורק,' זה מה
שתגיד להם הא? טוב, תשכח מזה. אני לא אתן לשוטר שכל החיים שלו
מלקק למפקדים שלו את התחת לתפוס אותי. אין סיכוי. למעשה, אני
חושב ש... כן. אני חושב שאתה תצא מוקדם יותר לפנסיה, מהחיים."

לפתע קפץ על רונאלד צל שחור. זה היה סקינר והוא החזיק בידו
אולר. "מוטב שתיכנע, גורדון, או שאני לא אהסס לקרוע לך את
הגרון לחתיכות. או שבעצם, אולי אתה תיכנע ובכל זאת אני אהרוג
אותך." צחק סקינר. לפתע הופיעו השוטרים בכניסה לסמטה. מרחוק
נשמעו צופרי האמבולנס.
"סקינר, תוריד את הנשק והשלך אותו לכאן." קרא אחד השוטרים.
סקינר קפץ עם רונאלד בידיו וקרב את הסכין אל צווארו.
"לי דווקא יש תכניות אחרות. למה למשל, שאתם לא תשליכו את הנשק
שלכם, אלי?" צחק. "יש לי יתרון עליכם. עכשיו קדימה, זה או
הנשק, או גורדון, ברור?" השוטרים זרקו את הנשק מידיהם, אך
פתאום הרים רונאלד את רגלו והכניס לסקינר בעיטה בפניו, שלא
הייתה מביישת אף פקד מכובד כמוהו. סקינר נפל ארצה, והסכין נהדף
לכיוון השוטרים. סקינר קם, והתחיל קרב מהלומות מול רונאלד.
לבסוף, הנחית רונאלד את המהלומה הסופית ששיתקה את סקינר לגמרי.
השוטרים רצו לתוך הסמטה ואספו את סקינר מהרצפה.
"אני כבר זקן מדי בשביל זה." אמר רונאלד לאחד השוטרים.
"כן, אדוני." חייך אליו השוטר.
"אני אתנקם בך גורדון! על זה, ועל מוניקה, אני אתנקם! תזכור את
מה שאני אומר, זה לא יהיה היום, וגם לא מחר, וגם לא בעוד שנה,
אבל אני עוד אתנקם בך!" זעק סקינר מתוך מכונית המשטרה. רונאלד
עשה כמה צעדים לכיוון פתח הסמטה, אך נפל ואיבד את הכרתו. הדבר
האחרון ששמע היה:
"הוא מתעלף, תזמינו אמבולנס! אל תדאג, מר גורדון, מיד ניקח
אותך מפה." מאז איבד את הכרתו.

הכרתו של רונאלד שבה אליו רק כאשר היה בבית החולים. בהתחלה ראה
הכל בטשטוש, והוא לא זכר דבר, אך ככל שהעולם סביבו התבהר
והפסיק להסתובב, חזר אליו גם זכרונו.
"התעוררת, נהדר." אמר הרופא.
"למה אתה צועק?" שאל רונאלד בחולשה. "מה קרה לי?"
"היה לך קרב קשה, מר גורדון. הפושע הזה, סקינר, גרם לך לאבד את
ההכרה במשך יומיים שלמים."
"וואו, זה הרבה זמן."
"ועוד איך! למזלך, או שאולי לא כל כך, סיימת עם שבר ברגל, ביד,
בשלוש מצלעותיך וזכית גם בפנס גדול בעין. בקיצור, חביבי, אתה
לא תצא מפה בזמן הקרוב." אמר הרופא.
"אני מבין. איפה ביל?"
"סליחה?" שאל הרופא והרים את עיניו מערימת ניירת וצילומים.
"השותף שלי, ביל קופר. איפה הוא?"
"אני פה שותף, רק תזיז את הווילון." רונאלד הסיט את הווילון
שהפריד בין המיטות הצידה וראה את ביל שוכב על המיטה השנייה
כשידו השמאלית עטופה בתחבושות. "הרופאים אמרו שהיה לי מזל
שהסכין לא נכנס קצת יותר ימינה, כי אז הא היה מרסק לי את הכתף
לגמרי." אמר ביל.
"אנחנו כבר זקנים מדי בשביל דברים כאלה."
"כן. אני לא חוזר למשטרה, אני אומר לך. אני אצא מפה ישר לפנסיה
וסוף סוף יהיה לי זמן לסופיה ולברוס."
"אתה צודק, גם אני חושב שסיימתי את הקריירה שלי כשוטר, זה כבר
יותר מדי. עכשיו אני יכול להתחיל את הקריירה שלי כאיש משפחה."
אמר רונאלד.

"מר גורדון ומר קופר, יש לכם אורחים." נכנסה האחות והודיעה
להם.

"אני אדבר איתך כבר אחר כך." אמר ביל והסיט בחזרה את הווילון.
"תכניסי אותם." אמר רונאלד ומאחורי הווילון הניד גם ביל בראשו.
הדלת נפתחה והמשפחות נכנסו לחדר.
"ביל, אתה חי!" קראה סופיה. בנו של ביל נעמד ליד המיטה והביט
באביו.
"הרופאים אמרו שהיה לך מזל." אמר.
"ועוד איזה מזל." הם המשיכו לדבר וביל סיפר להם את מה שקרה.

"רונאלד, אני מצפה שעכשיו תעזוב כבר את המשטרה." אמרה בתי,
אשתו של רונאלד.
"דאגנו לך, אבא. זה לא יכול להמשך כך. אתה חייב להפסיק עם זה."
אמרה גם בתו, קייט.
"אני יודע, ואני שמח להכריז שמיד כשאצא מפה, אני פורש לפנסיה.
אין לך ממה לדאוג קייטי."
"תודה אבא. אני לא יודעת מה אני אעשה אם תמשיך לעבוד."

"אני מציעה שתעזבו את החולים עכשיו. אנחנו לא רוצים לעייף אותם
יותר מדי, נכון?" אמרה האחות בטון רומז.

"את צודקת." אמרה סופיה.
"בי מותק." אמרת בתי.
הם עמדו לצאת מהחדר כאשר לרגע, רק לרגע, נפגשו מבטיהם של ברוס
וקייט. הם הביטו ובחנו אחד את השני. קייט הייתה נערה גבוהה בת
22. כמובן שברוס לא יכול היה לדעת את גילה, אך הוא יכול היה
לנחש. ברוס הבחין כי שיערה היה אמנם שחור, אך זה לא היה צבעו
האמיתי. עיניה היו חומות, אך הוא לא שם לב לכך.
קייט ראתה בברוס גבר נאה למדי, אך הוא לא משך אותה. עיניים
שחורות היו הדבר שאפיין אותו. שיערו היה שחור ותווי פניו
מודגשים ומלאי הבעה. הוא היה גבוה ממנה, אך לא בהרבה.
הם מיהרו להפנות את מבטיהם מרגע שנראה היה כנצח, אך נמשך פחות
מחצי דקה. קייט הסמיקה מעט, אך זה עבר לה במהרה.


  שנת 2000.

רונאלד ישב לשולחן האוכל וקרא את עיתון הבוקר. הארוחה העלתה
ריח נעים וחם, אך הכותרת הראשית בעיתון משכה את עיניו יותר מכל
חביתת בייקון בעולם.
"הארוחה מוכנה והיא מתקררת, רונאלד. זו לא בדיוק מחמאה בשבילי,
אתה יודע." התבדחה בתי.
"אני מודאג, בתי. תקראי את מודעת השער." בתי לקחה את העיתון
שנשא את הכותרת: 'לפני חמש שנים'.
"אלוהים אדירים!" קראה לבסוף. "אבל, איך זה יכול להיות?"
"זה יכול להיות, כי נגמרה תקופת המאסר שלו. הוא נידון ל-7
שנים, אבל קיצרו לו אותן ל-5, על התנהגות טובה, הממזר."
"אבל, למה אתה מודאג? הרי, זה קרה לפני 5 שנים." שאלה בתי,
למרות שכבר ידעה מה תהיה התשובה.
"אני מודאג, כי הוא הבטיח שהוא יתנקם. ואם אני מכיר אותו,
הנקמה לא תאחר לבוא. השאלה העיקרית עכשיו היא: במה, שקשור אלי,
הוא ינסה לפגוע?"
"מה זאת אומרת?"
"אני מתכוון שהוא יכול לפגוע ברכוש שלנו, בכבוד שלנו, או אפילו
בנו."
"בוקר, אבא!" קראה קייט בעודה יורדת במדרגות.
"בוקר, קייטי!" קייט, בת ה-27, יצאה כרגיל ללימודי המשפטים
שלה. היא לקחה את מכוניתה מהמוסך של הבית הגדול, ויצאה לכיוון
האקדמיה.

"הי טרייס." קראה קייט כאשר ראתה את חברתה טרייסי בכניסה
לבניין.
"מה העניינים?" שאלה טרייסי.
"בסדר."
"תשמעי, אני עושה מסיבת חג מולד ביום שישי בבית שלי."
"באמת?"
"טוב, זה יותר כמו מסיבת רווקים."
"על מה את מדברת?"
"עוד לא שמעת? אני מופתעת ממך. מארק הציע לי נישואים, ואני
הסכמתי לו."
"יופי לך."
"את חושבת שאבא שלך ירשה לך לבוא? כלומר, יש אפשרות להישאר כל
הלילה..."
"אולי לא לכל הלילה, אבל למה שהוא לא ירשה לי לבוא?" התפלאה
קייט.
"את יודעת, הוא היה שוטר, אחרי הכל ו..."
"ומה?"
"ויכול להיות שהוא לא יסכים שתבואי למסיבות רווקים, לא?"
"את צודקת, עכשיו כשאני חושבת על זה. אבל אל תדאגי, אני יכולה
לשכנע אותו."
"בסדר. תקשיבי, סידרתי לך שמאט יבוא איתך, אז אל תתפלאי אם
תזכי להזמנה ממנו היום אחרי השיעור השלישי..."
"תודה טרייס, אני חייבת לך."
"ובגדול. אבל היי, בשביל מה יש חברים?" באותו רגע נשמע צלצול
השעה 8:00 ושתי הבנות מיהרו פנימה לכיתה.

"אני חייבת ללכת לבקר את מגי, יש לה משהו להראות לי. משהו בקשר
למטבח החדש שלה." אמרה בתי לרונאלד.
"בסדר, אני אשאר כאן ואנבח על מי שינסה לפלוש." צחק רונאלד.
"אם זה כל כך חשוב לך, למה שלא תזמין את ביל לכאן?" שאלה,
ולקחה את המפתחות של הג'יפ.
"זה, דווקא, רעיון טוב."
"ביי מותק, ואל תתפרעו יותר מדי." היא נישקה אותו, וירדה אל
המוסך. רונאלד חיכה עד ששמע את הג'יפ מתרחק ואז לקח את הטלפון.
הוא הביט בשעון. השעה הייתה 11:30 בצהריים. ביל היה אמור להיות
בביתו עכשיו. הוא חייג את מספרו של ביל וחיכה. פתאום, שמע את
אחד החלונות נשברים. הוא רץ עם הטלפון למקור הרעש.
"מה לעזאזל..." הוא גילה אבן אליה היה מחובר פתק.
"הלו?" עלה הקול מהשפופרת. "הלו, מי זה?" אך רונאלד לא ענה.
הוא הניח את הטלפון וקרא את המכתב במהירות. "הלו, מי שם?
תשמעו, אם זה איזה תכסיס אני..."
"ביל?" ענה רונאלד.
"רונאלד?" הופתע ביל. "מה קרה לך? שעה אני כבר עומד פה וקורא
כמו אידיוט לתוך השפופרת, איפה היית?"
"ממש פה. הרגע זרקו לי מכתב לתוך הבית."
"ממי זה?"
"מסקינר, הוא השתחרר."
"כן, אני יודע. קראתי על זה בעיתון." אמר ביל. "אבל מה יש לו
איתך?" הוסיף.
"ביום ההוא, שתפסנו אותו, הוא הבטיח שהוא ינקום בי."
"מה הוא כתב לך?"
"אני לא אדבר איתך על זה בטלפון, בוא אלי." אמר רונאלד וניתק.
הוא התבונן שוב בפתק. "לעזאזל!" אמר וזרק את הפתק אל האח
הבוערת.

"הי קייט." אמר מאט לקייט בזמן שעברה דרך דלת הכיתה החוצה. הוא
נשען על משקוף הדלת.
"או, הי מאט." ענתה.
"טרייס אמרה שתהיי פה."
"נכון."
"תראי, טרייס עושה מסיבת רווקים וחשבתי ש... את יודעת, אם אבא
שלך ירשה לך... אז נוכל ללכת ביחד."
"אין בעיות, כלומר, אם אבא שלי יסכים."
"כן."
"טוב, אז נתראה במסיבה, אני מניחה."
"אולי, אני אאסוף אותך?"
"גם לצאת איתך וגם שתאסוף אותי? וואו, אתה מרחיק לכת, מאט. אבל
אני באמת לא יודעת אם אבא שלי יסכים בכלל שאני אצא למסיבה.
עדיף שאני אבוא לבדי. אבל תודה בכל אופן. אתה חמוד, אתה יודע?"
אמרה ונכנסה לכתה עם השמע הצלצול.

"מה העניין רונאלד?" שאל ביל כשרונאלד הכניס אותו לבית.
"זה העניין." הראה לו רונאלד את המכתב.
"נו, תקריא." הפציר ביל.
"הנה זה בא: היי גורדון, מה העניינים. אם אתה לא יודע מי זה
עדיין, אז החושים המפורסמים שלך נדפקו. אני לא רואה מה הטעם
בזה, אבל אני בכל זאת אומר לך מי אני. אני חברך הוותיק סקינר.
נראה ש'החופשה' הקטנה שלי נגמרה לפני הזמן, כמה חבל. ובכן,
מפני שאני זוכר הבטחות, אני תמיד משתדל גם לקיים. ובגלל שאתה
חבר כל כך טוב שלי, איך אוכל לשכוח אותך? עכשיו, יש לך 3
ניחושים לזהות את האדם שלומד משפטים במשפחה שלך. זיהית? נכון!
הבת שלך!
אופס, זה אמור להיות איום, אבל זה נשמע יותר דומה למכתבים שאני
מקבל מהדודה הסתומה שלי לחג המולד. הנה האיום: עכשיו אני הולך
רק להכניס לבת שלך את הפחד של החיים שלה, אבל בפעם הבאה, זה
יהיה 'על אמת'. תודה כלב, אני תמיד מנצח!"
"חתיכת איום. זה הכל?"
"זה הכל. בלי כתובת, בלי מספר טלפון או סלולארי, כלום לעזאזל!
כלום! וגם אי אפשר לזהות את כתב היד, כי זה מודפס."
"אז מה עושים?"
"דבר ראשון, צריך שומר ראש לקייטי. אסור לי להשאיר אותה לבד
אפילו לרגע."
"אני מכיר שומר ראש טוב."
"מי?"
"הבן שלי."
"מה?"
"כן. ברוס גמר כבר לפני שש שנים את הלימודים והוכשר ע"י
האף.בי.איי. הוא שומר ראש מצוין."
"באמת?" ביל נענע בראשו. "אז זה נהדר. מתי הוא יוכל לבוא?"
"כרגע הוא לא עובד על אף מקרה, אז אני מניח שמתי שאקרא לו."
"אני רוצה שהוא יאסוף את קייטי מהלימודים."
"בסדר, אני אודיע לו." ביל שלף טלפון סלולארי מהכיס וצלצל
לברוס.
"ברוס מדבר." נשמע הקול.
"ברוס, זה אני."
"או, הי אבא, מה קורה?"
"יש לך עבודה. אני צריך אותך באקדמיה למשפטים בשעה..."
"14:00." מיהר רונאלד לומר.
"14:00." אמר ביל לברוס.
"אין בעיות. אבל תשמע, עכשיו 12:10. יש עוד זמן. אני קופץ
לראות את המקום. איפה זה?"
"בבית של רונאלד גורדון. אתה מכיר אותו."
"רונאלד? מה איתו?"
"תבוא והוא יסביר לך." אמר ביל.
"אוקיי, ביי." סיים ברוס. ביל ניתק והכניס את המכשיר בחזרה
לכיסו.
"הוא יהיה פה עוד רבע שעה בערך, הוא כנראה היה בעיר. אני חייב
לרוץ, תפסת אותי באמצע הבישולים."
"אותך?! בסדר." התפלא רונאלד. ביל הלך לדרכו ורונאלד נשאר בחדר
האורחים.

ברוס הגיע תוך זמן קצר. הוא היה כבר בן 28 וגבה בהרבה. הוא לבש
חליפה עסקית שהלמה אותו מאוד.
"מה נשמע?" שאל.
"הכל בסדר, ובכן, כמה שבסדר יכול להיות." אמר רונאלד בדיכאון.
"אין לך ממה לדאוג, מר גורדון, רק תראה לי את החדר ואת כל
הפתחים שיש לכם בבית, כולל חלונות ומוסך." אמר ברוס
במקצועיות.
"בסדר."
הם התחילו לעלות במדרגות, לכיוון חדרה של קייט, כאשר רונאלד
מראה לברוס עוד ועוד פתחים. הבית היה גדול למדי, ולכן היו הרבה
פתחים לזכור. היו עשרות חלונות ועשרות דלתות. לבסוף הם הגיעו
לחדרה של קייט. ברוס נכנס פנימה כדי לערוך 'היכרות', כדבריו,
עם החדר החדש שלו.
"למה אתה מתכוון, החדר החדש שלך?" שאל רונאלד בחששנות.
"מר גורדון, אם אתה רוצה שאעשה את עבודתי כראוי, עלי לשמור על
האדם בצורה קיצונית. ומכך שעלי להיות עם האדם בצורה קיצונית.
אל תדאג, מר גורדון. אני עושה זאת מטעמים מקצועיים בלבד, ואין
לי שום מניע אחר." אמר ותהה האם זה באמת כך.
"בסדר." נכנע רונאלד. "אני לא יודע מה קייטי תחשוב על זה, אבל
בסדר. ואנא, קרא לי רונאלד. 'מר גורדון' היה הכינוי שלי רק
בתקופת העבודה."
"אין בעיות. עכשיו, איך אני אוכל לזהות את קייט כשתסיים את
הלימודים?"
"ובכן, היא לבשה הבוקר חולצת צמר וורודה ומכנסי ג'ינס. היא
מסתובבת בדרך כלל עם ילדה בשם טרייס, אם תשמע את השם במקרה.
צבע השיער שלה הוא בלונדיני ועיניה חומות."
"הוא היה שחור לא?" דיבר ברוס אל עצמו.
"מה?" שאל רונאלד.
"שום דבר." התעשת. "ממש שום דבר."
"טוב, השעה עכשיו היא 13:00. יש עוד שעה. הנסיעה לבית הספר
לוקחת 20 דקות. אתה יודע איפה נמצאת האקדמיה?"
"כן."
"יופי. אז אני מציע שתסתכל עוד קצת על המקום. תרגיש כמו
בבית."
"אין בעיות." ברוס יצא החוצה והתחיל להסתובב בחצר הגדולה. הוא
עבר את הדשא הסמיך שצמח בקדמת הבית, והגיע למדשאות שהיו
מאחוריו.

"מה קורה?" הפתיע אותו קול מאחוריו.
"מי אתה?" שאל ברוס בחשדנות.
"אתה יכול להירגע, חבר. אני בסך הכל הגנן."
"אהה. מה אתה עושה פה עכשיו?"
"זה לא ברור? אני עובד פה, אתה יודע, גנן. השאלה שלי היא, מי
אתה ומה אתה עושה פה?"
"אני... חבר של המשפחה. חבר וותיק, לכן לא רואים אותי פה
הרבה."
"אוקי. אז, איך קוראים לך?"
"ברוס." ברוס הושיט את ידו ולחץ את ידו של הגנן.
"סקוט." אמר.
"הי סקוט."
"אז, מה האירוע הגדול?"
"מה?"
"קדימה, אני יודע שאדם כמוך לא בא סתם אחרי מאה שנה רק כדי
לומר 'הי, מה נשמע, חייב לרוץ' נכון?"
"נכון."
"אז, מה קורה?"
"למען האמת, ממש כלום. אסור כבר לבוא לבקר חברים וותיקים?"
"זה אתה אמרת."
"תגיד לי, כמה זמן אתה כבר עובד אצל הגורדונים?"
"כמעט חמש שנים." אמר סקוט.
"ואתה, מקורב אל מר גורדון?"
"אני מקורב בגדול לכל המשפחה. הם נתנו לי עבודה הגונה ומשכורת
טובה. מה עוד אפשר לבקש?"
"טוב, תשמע, אני חייב ללכת, הבטחתי למר גורדון שכשאפגוש אותו
שוב, כבר אדע בעל פה את כל המקומות בבית הזה."
"בסדר, נתראה."
"כן." ברוס הלך משם לכיוון הבריכה. כשהגיע לבריכה, ראה שיש בה
חלק מקורה בתקרה שקופה, וחלק באטומה. מקום נאה לבלות בו אחר
צהריים של יום חם, מן הסתם.
אך ברוס לא יכול היה לעצור שם, היו לו עוד הרבה מקומות לבדוק
ועוד הרבה לשנן לעצמו. הוא המשיך הלאה לתוך הבית. לאחר הליכה
של כ-20 דקות, בדק בשעונו. השעה הייתה 13:35. הוא מיהר למצוא
את רונאלד.
"הגיע הזמן, ברוס. כדאי שתצא לאסוף את קייטי."
"כן בהחלט." אמר ברוס והמפתחות כבר קרקשו כשהוציא אותם מכיסו.
הוא יצא מהבית ונכנס למכוניתו. רונאלד עמד בכניסה וצפה במכונית
ה'שברולט' המתרחקת של ברוס. הוא ידע טוב מאוד, כי ברוס ישמור
על קייטי שלו, אך הוא עלול גם לפגוע בה בהרבה דרכים. והחופש של
סקינר היווה עוד גורם לאי השקט בנפשו.

"אז, אני אראה אותך מחר באקדמיה." אמרה קייט לטרייסי כשיצאו
מהבניין.
"אין בעיות." ענתה לה טרייסי. "ואל תשכחי לשכנע את אבא שלך.
אני מאוד רוצה שתהיי שם."
"אני אשתדל. היי, זו רק אני, או שהבחור הזה מסמן לי להתקרב
אליו?" היא הצביעה על עצמה כשואלת. ברוס הנהן בראשו.
"נו, אז למה את מחכה בדיוק, להזמנה בכתב? אני לא הייתי מפספסת
בחור כזה."
"אני מזכירה לך שאת מאורסת." אמרה קייט והלכה לכיוון ברוס.

"שלום." אמר.
"הי. מי אתה?"
"אני ברוס קופר. אבא שלך שלח אותי לאסוף אותך. את יודעת משהו
על אדם בשם 'סקינר'?"
"כן, הוא היה פושע מסוכן שאבא שלי עצר ב-95."
"נכון. אתמול הוא השתחרר מהכלא ו..." לפתע נשמע פיצוץ ועשן עלה
מאחת המכוניות שעמדו במגרש החניה. "...והרגע הוא פוצץ את
המכונית שלך." המשיך ברוס.
"אלוהים אדירים!" קראה קייט.
"את חייבת להיכנס למכונית שלי מיד, קייטי."
"תירגע קצת. בשבילך אני קייט. רק אבא שלי והארוס, אם בכלל יהיה
לי אחד, שלי יקראו לי קייטי."
"בסדר. רק תכנסי למכונית כבר." אמר ברוס בקוצר רוח ופתח את
הדלת הקדמית של המכונית.
"רק רגע אחד. למה שאני בכלל אקשיב לך? סקינר השתחרר מהכלא,
ופתאום אתה בא אלי לומר לי שאני בסכנה. רגע לפני שאני מאמינה
לך, המכונית שלי מתפוצצת, ועכשיו אני אמורה לעלות למכונית שלך.
למה שזה לא יהיה תכסיס כדי שתוכל לחטוף אותי במכונית שלך?"
"כי אני שומר הראש שלך." אמר ברוס ומשך אותה לתוך המכונית.
באזור מגרש החניה הצטופפו כבר הרבה סקרנים וברוס הרגיש לחוץ.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקה עליו קייט. "אני יכולה
לדווח למשטרה עליך."
"קייט, אבא שלך היה שוטר, והוא שלח אותי לשמור עליך, אז זה מה
שאני עושה. זה מספק?"
"בסדר, בסדר, מר 'שומר ראש'. מה העניין?"
"העניין הוא, שרק הרגע התפוצצה המכונית שלך, בזמן שאת היית
עלולה להיות בתוכה."
"בסדר. רק תיקח אותי הביתה."
"אני יודע לאן לנהוג ואני לא נהג מונית, טוב?" קייט החליטה
שהיא כבר תדבר עם אבא שלה בעניין האדם המוזר שלפני 3 דקות משך
אותה לתוך מכוניתו.
הם הגיעו הביתה וברוס החנה את המכונית שלו ליד הג'יפ. בתי חזרה
ממגי והכינה ארוחת צהריים. רונאלד צפה בטלוויזיה, אך כיבה אותה
מיד כששמע את דלת המוסך החורקת.
כבר הרבה זמן חשב על כך שצריך לתקן את הדלת. אבל מרוב דחיות,
הימים התמשכו לשבועות, לחודשים ולשנים והוא כבר היה מבוגר מדי
בשביל זה. ברוס וקייט עלו במדרגות לקומה הראשונה.
"קייטי, אני שמח שחזרת בשלום!" אמר רונאלד בהקלה.
"מי זה?" קייט הייתה עצבנית ולא היה לה כוח לברך את אביה
לשלום.
"זה ברוס, שומר הראש שלך."
"ולמה, תזכיר לי, אני צריכה שומר ראש?"
"זה בגלל סקינר. הוא השתחרר מהכלא והוא אמר שהוא יתנקם בי."
רונאלד חזר למסכת הדיכאון שבה היה שרוי כל אותו הבוקר.
"האיום היה מכוון אליך." הוסיף ברוס.
"אז?"
"בחיי, את פשוט לא מבינה, נכון?" ברוס היה עצבני, בדיוק כמוה.
הוא כעס על כך שהבחורה הבלונדינית שעמדה מולו, גובהה לא עולה
על 1.70 מ', כ-10 ס"מ נמוכה ממנו, כעסה עליו על כך שהוא שומר
הראש שלה. והוא לא הבין. הוא לא הבין מדוע זה בכלל מזיז לו.
"אני מבינה טוב מאוד, אבל למה אתה צריך להתלוות אלי לכל
מקום?"
"כי זה התפקיד של שומר ראש."
"ובכן, זה לא מוצא חן בעיני." אמרה ועלתה למעלה.
"אז תתבעי אותי!" צעק אחריה.
"התחלה נהדרת." אמר רונאלד.
"כן, בטח." רטן ברוס.
"זה אומר שקייט לא תרד לארוחת צהריים?" הציצה בתי מהמטבח.
"אני אנסה לשכנע אותה לרדת." ענה רונאלד, ועלה במדרגות לחדרה
של קייט.
"אל תדאג ברוס. קשה לקייט להתרגל לכל דבר. בסוף אתה עוד תראה
שתסתדרו." אמרה בתי.
"אני מקווה שאת צודקת." אמר ברוס בהשלמה והלך למטבח כדי לעזור
לארגן את האוכל על השולחן.

"קייטי?" קרא רונאלד ונקש על הדלת.
"מה אתה רוצה?" שאלה קייט בעצבנות.
"אני יכול להיכנס?"
"יש לי ברירה?" רונאלד נכנס לחדר הגדול וישב על המיטה הזוגית.
"מה אתה רוצה?" חזרה קייט ושאלה.
"אני רוצה שאת תהיי יותר חברותית כלפי ברוס. הוא שומר הראש
שלך, אחרי הכל."
"אתה מוכרח להזכיר את זה כל פעם שאנחנו מדברים עליו?"
"לא, אבל זו עובדה. הוא גם בנו של ביל קופר, חבר וותיק שלי, את
מכירה אותו. אני יודע שקצת קשה להסתגל לכל זה, אבל את חכמה
וחזקה. ואת יכולה להסתגל לכל דבר. כל זה רק לטובתך. במוקדם או
במאוחר תיאלצי להתמודד עם טיפוסים הרבה יותר גרועים ממנו. חשבי
על זה כמבחן."
"הוא קרא לי קייטי, אבא."
"מה?" רונאלד לא הבין.
"רק אתה קורא לי ככה, רק אתה." היא התחילה לבכות.
"הוא לא ידע, קייטי, אני בטוח שהוא לא יקרא לך כך, אם רק תאמרי
לו. ובינתיים, יש ארוחה טעימה שאמא שלך הכינה והיא מתקררת. אני
רעב, מה איתך?" הוא מחה מעיניה את הדמעות והיא חייכה אליו.
"אז בוא, נרד לאכול." אמרה בטון שונה לגמרי. "אבא?" אמרה לפני
שיצאו.
"כן?"
"טרייס עושה מסיבת חג מולד ביום שישי, מאט הזמין אותי. אני
יכולה לצאת?"
"אני לא בטוח... אבל ננסה."
"תודה אבא."
"אין בעיות." הם ירדו לאכול.

במשך כל הארוחה, וגם בזמן שאחריה, ברוס וקייט לא דיברו. רונאלד
ובתי ניסו 'להרים' שיחה.
"אז," אמר רונאלד. "נצטרך לשלוח את המכונית לתיקון, מה?"
"כן, אני אבקש מסקוט לטפל בזה." הוסיפה בתי. כשראו שאין כל
תקווה להפיח חיים בשיחה, ויתרו. ברוס ישב בשקט גמור ואכל את
הארוחה, ואחר קם ועזב את השולחן. אף אחד לא שאל לאן, וקייט,
שסיימה מעט אחריו, הלכה לכיוון החדר החשוך, בו הוצב המחשב.

"מה את עושה?" קייט נבהלה ונדרכה כולה. היא לא שמה לב שברוס
ישב לשולחן שמאחוריה. מבלי להסב את ראשה שאלה אותו:
"ומה אתה עושה?"
"מטפל באקדח שלי, למה?" קייט נדרכה עוד יותר כששמעה את המלה
'אקדח', אך עם זאת, אמרה:
"אתה רגיל להבהיל ככה אנשים מאחורה?"
"זה חשוב לשומר ראש, הבהלתי אותך?"
"זה לא מה שאמרתי."
"תשכחי מזה. עוד לא אמרת לי מה את עושה."
"אני כותבת את שיעורי הבית שלי."
"טוב."
"טוב."
"סיימתי, אם זה מעניין אותך." אמר וקם. היא לא השיבה לו והוא
פנה ליציאה מן החדר.
"לאן אתה הולך?" שאלה ומיד התחרטה.
"למה? אכפת לך?" שאל בערמומיות.
"ממש לא." התחמקה.
"אני הולך לנוח."
"איפה?" שאלה.
"בחדר שלך. אני מניח שגם זה 'ממש לא אכפת לך'."
"מה?!"
"מה ששמעת. אני הולך לנוח בחדר שלך. את רוצה שאני אומר לך את
זה לאט יותר?"
"למה בחדר שלי?"
"את יודעת מה? אולי בעצם אני אנוח כאן על הספה." אמר ונשכב על
הספה, כשפניו מופנות אל קייט.
"כל מקום הוא יותר טוב מאשר בחדר שלי." אמרה בארסיות.
"מה שתגידי."
"ורק שתדע לך, שכל העניין הזה בכלל לא מוצא חן בעיני."
"אני כבר ישן!"

אחרי ארוחת הערב, המצב הורע עוד יותר. ובמיוחד, כשקייט גילתה
שברוס צריך לישון בחדר שלה.
"אני לא מוכנה לזה!" קראה.
"היי, גם אני לא בדיוק 'נהנה' מזה."
"חשבתי שסיכמנו שאתה ישן למטה."
"קייט אני שומר ראש, לא כלב."
"מצידי אתה יכול לישון בחדר שבקצה המסדרון, או בזה שפה ליד, רק
לא בחדר שלי."
"בסדר, אבל אם יקרה לך משהו, אל תבואי אלי בתלונות, אם בכלל
תוכלי!" הוא יצא מהחדר וטרק את הדלת. קייט נשארה עומדת במרכז
החדר.
'האם הוא באמת התכוון לזה?' חשבה 'למה הוא חייב להיות כל כך
בוטה?' אבל השאלה העיקרית שלה הייתה למה כל כך אכפת לה מדעתו
עליה. אך היא התעשתה במהירות. עכשיו מה שחשוב הוא, שהיא בסכנה,
והגבר שנכנס זה עתה לחדר הצמוד לשלה, היה מופקד על בטחונה. היא
שכבה על המיטה, אבל לא הצליחה להירדם עד שעה מאוחרת מאוד
בלילה.

בבוקר המחרת הודיע לה ברוס שהוא ייקח אותה לאקדמיה. היא
הסכימה, אבל לא שמחה כלל וכלל.
"בשתיים בדיוק תחכי לי בכניסה לבניין."
"ביי." אמרה בקשיחות.
"אה..." התכונן לומר משהו לפני שיצאה מהמכונית.
"מה?"
"אם תצטרכי עזרה במשהו, הנה מספר הסלולארי שלי." הוא נתן לה
פתקית עליה היה משורבט מספר. "הוא תמיד זמין."
"אני לא תינוקת."
"היי, אני רק מנסה לעזור." התגונן.
"אז תודה לך באמת, אבל אני לא צריכה את העזרה או את ההגנה שלך.
לא כאן לפחות." היא קמה ולפני שברוס הספיק לומר עוד משהו, יצאה
מהמכונית וצעדה לכיוונה של טרייסי שחיכתה לה.

"נו?"
"נו מה?"
"נו, מי זה הבחור?"
"אה, הוא. הוא... סתם, חבר וותיק." 'כן בטח' חשבה. היא ידעה
שהיא משקרת, אבל מה עוד יכלה לומר, שהוא שומר הראש שלה? שמישהו
מאיים על חייה?
"חבר, במובן של, חבר?"
"מובן שלא! אני יוצאת עם מאט, זוכרת? הוא פשוט קפץ לביקור."
"הוא חמוד."
"אני מזכירה לך שוב, שאת מאורסת."
"אני יודעת, אבל קצת קשה להיגמל מהרגלים ישנים."
"ובכלל, הוא לא חמוד."
"לדעתי הוא נראה די מדליק במכונית הזאת, עם הז'קט הזה ומשקפי
השמש האלה. הוא מזכיר לי קצת איזה שחקן קולנוע אחד." קייט
הביטה בברוס, ובפעם הראשונה, או שהייתה זו השנייה, היא הסתכלה
עליו כזר, ולא כשומר ראשה. היא שמה לב פתאום, שלמעשה ברוס הוא
בחור נאה למדי.
"יש משהו במה שאת אומרת." אמרה כמהססת. היא יכלה לראות, גם
מבעד למשקפי השמש שהאפילו על עיניו, שהוא מביט אליהן, ושהוא
יודע שהיא מביטה אליו, בדיוק כמו שהיא ידעה זאת.
"טוב, אנחנו לא הולכות לעמוד פה כמו מפגרות כל היום ולהסתכל על
בחורים חתיכים במכוניות מדליקות וז'קטים, נכון?"
"כן... ב, בטח! שלא..."

מה בלבל אותה? קייט לא הבינה. מה קורה לה ביחסה אל ברוס? יחס
שאמור להיות ניטרלי לגמרי. היא לא יכלה, מאותו מבט, הוא כאילו
משך אותה אליו בכוח בלתי נראה. וזה הרס אותה, מבפנים. לא, היא
לא יכולה להמשך אליו. זעק אליה קול אחד. הרי הוא שומר הראש
שלה, לא איזה בחור מהאקדמיה. קול אחר אמר לה שזה לא משנה,
לעזאזל עם האקדמיה, לעזאזל עם האיומים, לעזאזל עם הכל, אם היא
רוצה אותו, שרק תנסה להשיג אותו. אך הקול השני גבר. לא, אין
סיכוי. אין סיכוי. היא זרקה, במכוון את הפתקה לתוך פח אשפה
קרוב, בצורה שברוס יראה זאת, והמשיכה לתוך האקדמיה, מבלי להביט
לאחור על שומר הראש שהיה בתוך ה'שברולט' הלבנה. זו עם השריטה
על הדלת.

ברוס צפה בהן עד שנכנסו לתוך הבניין הענקי. האם הייתה זו
טרייסי, שגרמה להם לקשר עין, כמעט. אילולא המשקפיים, היה ברוס
מסיט את ראשו ונוסע משם. מה באמת גרם לו להישאר במקומו? מדוע
לא נסע מיד אחרי שהוריד את קייט? קייט, אותה בחורה שלא הרשתה
לו לקרוא לה קייטי, אותה בחורה בלונדינית היממה אותו לגמרי.
והוא ידע שאסור שזה יקרה. לא במסגרת העבודה בכל מקרה. אבל הוא
לא יכול היה להתנגד, כמו שלא יכול היה להיכנע. הוא גם ידע
שקייט מרגישה אותו דבר. אחרת, איזו סיבה נוספת הייתה לה לעמוד
ולהתבונן בו כחולמת? הוא ראה את הדרך בה הביטה בו, והוא אומן
לזהות רגשות של אנשים, כשומר ראש.

"אני מטומטם." חזר ואמר לעצמו תוך כדי נסיעה חזרה לבית גורדון.
"אני אידיוט." שב וכעס כשעלה במדרגות. "אני דפוק." אמר שוב
כשנכנס לחדרה של קייט. הוא נשכב על המיטה הזוגית של קייט ושאף
לריאותיו את הריח המיוחד של החדר. הריח הייחודי של בושם מהול
בריח תמרוקים מן המקלחת של הקומה ההיא.
לחדר הייתה דלת משלו למקלחת, כמו שגם הייתה דלת מחוץ לחדרה של
קייט. בצורה זו, יכלו להיכנס לחדר גם דרך האמבטיה.
"מה אני עושה?" שאל את עצמו שוב ושוב בקול. "עוד מעט יבואו מר
ומרת גורדון ואם הם ימצאו אותי כאן ככה אני... אני... אני עלול
לאבד את המשרה." למרות שלא היה מוכן להודות בכך ברבים, הוא רצה
להישאר לעבוד בעיקר כדי להיות קרוב לקייט. בניגוד לרצונו, קם
מהמיטה וירד למטה. הוא לא שם לב, אך אחד מכפתורי חולצתו
הפנימיים נפל ונשאר על מיטתה של קייט.
הוא חיפש קצרות ולא עבר זמן רב עד שמצא את מבוקשו. פתק היה
מונח בקערה על השולחן במטבח.
"ברוס! בוקר טוב. נסענו לבקר את אביך. יש אוכל במקרר, אם תצטרך
משהו, פשוט תיקח. אתה מוזמן להצטרף אלינו, אם תרצה. מר ומרת
גורדון." הוא הכניס את הפתק לכיסו, והתיישב מול הטלוויזיה.
השעה הייתה רק 9:30 בבוקר, והיה עוד הרבה זמן עד השעה 14:00.
הרבה זמן שהוא לא ידע כיצד לנצל. כל השידורים היו משעממים
למוות, והתכניות הקומיות  איבדו את הבידור שבהן.
ברוס כיבה את הטלוויזיה לאחר חצי שעה ובהה במסך השחור. היו לו
4 שעות להרוג והוא היה רעב. הוא קם, יצא את הבית ונהג אל העיר.
ניו יורק הייתה עמוסה באותו יום. התחתית הייתה סואנת, כרגיל,
אך הכבישים נראו מלאים יותר מאשר בכל יום אחר, וברוס היה
עצבני.
"אני חייב להשתלט על עצמי." אמר במכונית, ותקע עוד 'ביפ' לאדם
שלפניו. הטור התקדם באטיות ונראה היה שהנתיב השני פחות עמוס
במידה ניכרת. לבסוף, חנה ברוס ליד מסעדה והזמין ארוחה עסקית.
הוא אכל ושילם. 'מה עכשיו?' שאל את עצמו בליבו. עכשיו היה רוצה
להיות עם קייט , אך דבר זה, כמובן, בלתי אפשרי. קייט לא הייתה
מסכימה לעולם להיראות בחברתו יותר מרגע אחד. 'למה היא עושה את
זה?' חשב. זה היה כמו עינוי בשבילו. אז מה אם מקצועו כלל לא
דומה לשלה? אז מה אם הוא מבוגר ממנה בשנה? אז מה, לעזאזל, אז
מה? 'אפשר לחזור לאקדמיה.' חשב. אך הוא ידע שזה יהיה מעשה
טיפשי למדי. 'אפשר לראות סרט.' זה היה רעיון יותר טוב והוא קם
והלך מהמסעדה לאחר שהשאיר טיפ ענק למלצרית ההמומה.
הוא קנה כרטיס ונכנס לאולם. הסרט היה רובו משעמם והוא כמעט
נרדם. לפחות הוא בזבז עוד שעתיים בעיר. השעה הייתה עכשיו 12:00
והוא לא ידע מה לעשות בשעתיים הבאות. הוא נכנס למכוניתו, התניע
ונסע הביתה.

"מה העניינים?" שמע קול מאחוריו.
"מי שם?" שאל ברוס בחששנות.
"תירגע, חבוב, זה רק אני, סקוט."
"אה, לרגע חשבתי ש... לא משנה. הכל בסדר איתי, מה איתך?"
"הו, אתה יודע, כרגיל. טוב, יש לי הרבה עבודה, אז, נתראה."
"כן, בטח, למה לא?" ברוס נכנס הביתה והותיר את סקוט עם
הצמחים.
הוא נכנס לחדרו וכיוון את השעון המעורר. לאחר מכן שכב על המיטה
וניסה לישון. הוא נרדם במהרה והתעורר רק עם צלצול השעון. השעה
הייתה 13:40. הוא קם ויישר את בגדיו. לאחר מכן רץ למכונית ונסע
לאקדמיה.
'איפה היא? אולי קרה לה משהו? בעצם, למה אני דואג?' קייט יכלה
להיות בכל מקום באקדמיה. לפתע, שתי ידיים הונחו על שמשת החלון
של צד הנוסע הקדמי.
"היי אתה!" ברוס מיהר לפתוח את החלון למשמע הקול.
"מה?"
"אתה ברוס, נכון?" שאלה טרייסי.
"מה קרה?" ברוס הוריד את משקפי השמש שלו ונעץ בטרייסי מבט
רציני ומבוהל.
"תשמע, מהשיעור הלפני אחרון אני לא מוצאת את קייט. בהתחלה
חשבתי שהיא רק מבריזה לשיעור אחד, אבל כשהיא נעלמה גם בשיעור
האחרון, התחלתי לדאוג. לא מתאים לה להבריז ככה מהשיעורים.
ארגנתי קבוצה והתחלנו לחפש, אבל עוד לא מצאנו אותה. אתה חייב
לעזור לנו ברוס. אתה האדם היחיד שקרוב אליה."
"מה?" ברוס היה מופתע.
"אתה חבר וותיק של קייט, לא? לפחות זה מה שהיא אמרה לי."
"ככה היא אמרה."
"כן."
"טוב. נצא מיד לחיפושים. 'כנסי פנימה." טרייסי נכנסה למכונית.
"אבל, לאן אתה חושב לנסוע? זה המקום הקרוב ביותר לכניסה."
"כבר לא." אמר ברוס ולחץ על דוושת הגז. הם נהגו  לאורך הקמפוס,
על הדשא. כל מי שהיה על הדשא בנתיבו של ברוס, קפץ הצידה מהר
והתחיל לצעוק אחרי המכונית. אבל ברוס לא התייחס אליהם. הוא עצר
את המכונית בחריקת בלמים ובסיבוב קל ליד דלתות הקמפוס, כיבה את
המנוע ושניהם יצאו מהמכונית. ברוס כיוון את האזעקה אחורה ולחץ
על הכפתור תוך כדי ריצה לבניין. האזעקה הופעלה בו ברגע שהם
נכנסו לבניין.
"זו הייתה חתיכת נהיגה, איפה למדת לעשות את זה?"
"איפה ראית את קייט לאחרונה?" שאל בלי להתייחס לשאלתה.
"בוא, זה ב... בשירותים." אמרה לו, במבוכה.
הם רצו במסדרון בלי לשים לב לשאר התלמידים. ברוס רץ כל כך מהר
עד שלא שם לב והתנגש בתלמיד. כל הספרים נפלו מידיו של התלמיד
ונחתו על הרצפה.
"היי! מה נכנס בך?" קרא אחריו הנער, אך לברוס לא היה זמן לזה.
קייט הייתה עלולה להיות בצרות. בכניסה לשירותי הבנות חיכו מארק
ומאט.
"מה קורה?" שאל מארק.
"מי אתה?" הוסיף מאט. ברוס שלף מכיס חולצתו כרטיס ביקור ואמר
בפיזור נפש:
"אני שומר הראש של קייט." בלי לומר דבר נוסף, הוא נכנס לשירותי
הבנות.
"היי, אתה לא יכול להיכנס לשם, אלה שירותי הבנות!" קראה אחריו
טרייסי, אך הוא לא ענה. הוא סימן לה לבוא והיא נכנסה אחריו.
"מה?"
"באיזה תא היא הייתה?"
"מאיפה אני יודעת?"
"נו, תנסי להיזכר."
"טוב, אני חושבת... בתא הזה." היא הצביעה על תא שירותים מסוים
והוסיפה: "אבל הוא תפוס עכשיו."
"לא הוא לא." אמר ברוס והוציא את אקדחו. הוא ירה ירייה אחת וכל
הבנות יצאו במהרה מהתאים כשהן צורחות מפחד וברחו. טרייסי חיפתה
על ראשה. "כמו עדת תרנגולות." אמר ברוס. הוא נכנס לתא שבו
הייתה קייט. "היא אמרה לך משהו?" שאל וחיפש ראיות.
"כן. היא אמרה שנתראה אחרי השיעור."
"היא אמרה את זה בצורה מוזרה כלשהי?" ברוס עדיין חיפש רמזים.
"עכשיו כשאני חושבת על זה, היא באמת נשמעה קצת מוזר. כאילו
אילצו אותה לומר את זה. לא חשבתי שזה מוזר כל כך." ברוס הניד
בראשו, ואז לפתע נגלה לעיניו רמז דק. מאחורי האסלה הייתה
שלולית דקה של דם.
"החוטף שלנו לא פגע בה." אמר. כשראה את מבטה המבוהל של טרייס
"אבל, זה דם."
"נכון, אבל הוא משקית."
"אהה."
"וזה, לא יכול להיות התא שבו היא הייתה אלא אם כן היא עשתה
איזה שהוא ניתוח." אמר. והוריד את האסלה.
"או..." ניסתה טרייס לדובב אותו.
"או שהחוטף הרים אותו כדי להסתיר משהו." הוסיף. הוא צדק
בהשערתו. "ידעתי." אמר.
"מה זה?" שאלה טרייסי. ברוס משך פיסת נייר שברור היה שאינה
נייר טואלט.
"זה מכתב."
"ממי?"
"כנראה מהחוטף." הוא לקח את הנייר והם יצאו מהשירותים.

"את בסדר טרייס?" עט עליה מארק כשיצאו.
"כן, אבל חבל שרק לברוס היה אומץ להיכנס פנימה." כעסה עליו
טרייסי.
"בואי, הבנאדם הזה מסוכן." אמר מארק והתבונן בברוס בסלידה.
"לא, לא. הוא שומר הראש של קייט. מצאנו רמז שיאמר לנו איפה
קייט." ביטלה טרייסי את מארק.
"שיאמר לי." כחכח ברוס ואמר. "פה מסתיים החלק שלכם בחקירה
הזאת. אני מודה לכם, אבל זה מסוכן מדי ומפה אני אמשיך לבד."
"אנחנו רוצים לעזור. נכון בנים?" אמרה ודחפה את מרפקיה לבטניהן
של שני הבנים.
"כ... כן, בטח!"
"כמובן!" אמרו מארק ומאט.
"לא." אמר ברוס בהחלטיות. "מפה זה עובר לפיקוחי. אני מעריך את
נכונותכם לעזור, אבל אני לא יכול לסכן אתכם לשווא." אמר ופנה
משם.
מכוניתו דהרה בכביש כאשר ברוס נהג אל המלון בו התגורר. הוא
נכנס לחדרו ופתח את המחשב הנייד שלו. 'אולי באינטרנט יהיה לי
מזל.' חשב. הוא הניח את המכתב על השידה והחל לתקתק על המקלדת.
על המסך הופיעו כל מיני רשימות של אנשים. ברוס ידע בדיוק מה
הוא מחפש. הוא כיוון את העכבר אל המושג 'ארכיון משטרתי', ואז
כיוון אל השם 'סקינר'. על המסך הופיעה הלוחית: "הצג סיסמא".
"לעזאזל! חשבתי שהאישור שלי למידע מוגבל מכסה גם את זה." קרא
ברוס. הוא ניסה כל מיני צירופים כגון: 'קרקל', 'צלקת' ואחרים,
אך בכל פעם הופיעה הכתובית: "סיסמא שגויה". "תחשוב, ברוס,
תחשוב!" כעס על עצמו. לבסוף, כשכבר היה ממש מיואש, הדפיס: 'אני
אידיוט'. למרבה הפליאה, דווקא אז הופיעה הכתובית: "סיסמא
מאושרת". "יופי!" קרא. הוא עיין בתיק המשטרתי של סקינר וחיפש
את מקום המעצר שלו. בסופו של דבר גילה שהמקום האחרון שבו נתפס
היה בבר בצומת אוקספורד וושינגטון. הוא המשיך לקרוא ומצא,
שלאחר ששוחרר, ובמשך תקופת התנאי שלו, נצפה נכנס לבר כמה פעמים
לטווחי זמן שלא לשתייה בלבד, כנראה. הוא לקח את הז'קט שלו ונהג
לצומת אוקספורד וושינגטון. כשהגיע למקום, מצא מעין 'חורבה'.
הבניין היה רעוע, והיה זקוק לשיפוצים כה רבים, עד שעדיף היה
כבר להרוס את הכל ולבנות מחדש, אך הוא עדיין פעל ונשא את השלט:
"הבר של בארני."
"המקום הזה כבר ראה ימים טובים יותר." אמר ברוס לעצמו ונכנס
פנימה.
בתוך הבר ישבו כמה בחורים מפוקפקים שהביטו בו בפליאה. ברוס היה
היחיד בכל הבר שלבש חליפה עסקית. הוא התקרב לדלפק ואמר לברמן:
"כוס בירה בבקשה, בלי קצפת."
"אתה בטוח?" שאל הברמן בחשדנות.
"בהחלט."
"בוא אחרי." אמר הברמן לברוס המופתע, והוביל אותו אחריו. "לא
ידעתי שהאדון מצפה לאורח." ברוס הלך אחרי הברמן והם נכנסו למה
שנראה היה כמו המזווה מבחוץ, אך מבפנים היה דירה מלאה. "אם זה
בעניין הבחורה, אז היא בחדר השני." אמר הברמן והלך.
"היה לי כלב." אמר ברוס והלך לכיוון החדר השני. כשפתח את הדלת,
מצא את קייט קשורה לכיסא. "ושמו היה בינגו." הוא רץ אל קייט
ושיחרר אותה. "היי, היי קייט." קרא ברוס בשמה, אך היא הייתה
ישנונית.
"מה? תן לי לישון עוד קצת." ביקשה ממנו.
"אי אפשר." אמר והעיר אותה. "מה קרה?" שאל.
"מישהו במסכה, בשירותים, הוא הכריח אותי לומר לטרייס שהכל
בסדר." אמרה וכבר הייתה יותר ערנית. "אחר כך, הוא הימם אותי עם
איזשהו גז."
"גז מרדים." אישר ברוס.
"מה אתה עושה פה?" שאלה.
"באתי להוציא אותך מפה."
"איך מצאת את המקום?" שאלה בפיזור נפש.
"האינטרנט יכול לפתור כמעט הכל."
"אז בוא, נלך."
"טוב." הוא הרים אותה באיטיות והיא נתמכה בו. היא עוד הייתה
ישנונית ועייפה למדי. הם יצאו מהדירה הקטנה אל מרחב הבר
בזריזות. ברוס אמר לברמן: "תאמר לאדון שאני כבל לקחתי את
הנערה."
"בסדר אדוני."
"בואי, נצא מהחור הזה." אמר ברוס לקייט והם יצאו מהבר.

כשהיו במכונית, קייט כבר הייתה ערנית לגמרי.
"סקינר יכעס כשהוא יגלה שנעלמת." אמר ברוס תוך כדי נהיגה. הוא
התכוון לומר עוד משהו, אך פתאום שם לב שקייט בוכה. "מה קרה?"
"לא חשבתי שזה יכול לקרות." היא משכה באפה.
"אל תבכי."
"אין לך מושג כמה פחדתי."
"הכל יהיה בסדר עכשיו."
"לא. לא הכל יהיה בסדר. כלום לא יהיה בסדר עד שסקינר ישב
מאחורי הסורגים." בכתה.
"תירגעי, הכל יהיה בסדר. אנחנו לא יכולים לחזור הביתה כשאת
בוכה כך." אמר לה. "תפסיקי לבכות." היא משכה באפה עוד כמה
פעמים, ופרצים חדשים של דמעות החלו לבקוע מבין עיניה מדי פעם.
"אני בסדר."
"הנה, קחי את זה." אמר ונתן לה מטפחת. היא ניגבה את הדמעות
והחזיקה את המטפחת בידה.
"אני בסדר." אמרה שוב. "מה עכשיו?"
"צריך לכסות את כל הסיפור."
"מה?!"
"אסור שידעו על מה שקרה היום. זה יכניס את כולם לפאניקה וזה
בדיוק מה שסקינר רוצה. חוץ מזה, אם אני עולה לך על העצבים, מה
תאמרי אם יהיו כאן עוד 20 כמוני?" היא חייכה מעט, אך שאלה
אותו:
"אבל, איך? מה נאמר להורים שלי? לחברים שלי?"
"להורים שלך נאמר שזה היה סתם איום סרק ושבילינו את היום בעיר.
בקשר לחברים שלך, את תאמרי להם במסיבה שזו הייתה סתם מתיחה של
'החבר הוותיק' שלך."
"אז שמעת את זה..."
"לחברה שלך יש פה גדול. תוודאי שהשמועה הזו תהייה על השפתיים
של כל התלמידים בבית הספר שלך." הם הגיעו הביתה. השעה הייתה
כבר 20:00.

"נחזור על זה עוד פעם. להורים שלך נאמר ש..."
"זה היה סתם איום סרק ושבילינו את היום בעיר."
"יפה, ולחברים שלך תאמרי ש..."
"שזו הייתה מתיחה שלך."
"יופי, נהדר." הם חזרו על כל התכנית במוסך. עם השמע אזעקת
המכונית, רצו מר ומרת גורדון אל המוסך.
"איפה הייתם?!" שאג רונאלד. "כמעט מתנו מדאגה." הוסיף.
"היינו בעיר." אמרו שניהם יחד.
"מה עשיתם שם?" שאל רונאלד.
"ברוס היה נחמד ולקח אותי לאכול במסעדה."
"נו?" שאלה בתי.
"נו מה?" החזירה לה קייט.
"נו ומה אחר כך? לא ייתכן שביליתם שש שעות רק באכילה."
"ובכן, הלכנו לסרט, ואז נשארנו לעוד אחד ו..."
"ואז הסתובבנו קצת." המשיך ברוס במהירות.
"כן, הסתובבנו." הסכימה קייט. ברוס הביט בקייט. היא לא חששה,
לא הייתה נרגשת. היא פשוט שיקרה. פשוט אמרה את מה שהחליטו
בצורה הטבעית ביותר שיכלה לומר. הוא העריך, לא, העריץ אותה בשל
כך.
"טוב, בזמן שהייתם בעיר, אנחנו קיבלנו עוד איום. הפעם סקינר
כתב לנו שקייטי נמצאת אצלו." אמר רונאלד.
"זה בטח היה סתם איום סרק, כי אתה רואה, מר גורדון, שקייט
הייתה איתי כל הזמן."
"טוב. עכשיו, אני רוצה ששניכם תעלו למעלה, תתקלחו ותרדו למטה
לאכול. זה ברור?" רונאלד היה מאוד סמכותי.
"כן אבא."
"מר גורדון." אמר ברוס והתכונן לעלות אחרי קייט.
"ברוס."
"כן מר גורדון?"
"בוא רגע." ברוס חזר ונעמד מול רונאלד. "תשמע, אתה עושה את
העבודה שלך מצוין."
"אני שמח לשמוע את זה."
"כן." רונאלד העביר את ידו על סנטרו. "ובכן, אני רק רוצה
להבהיר לך דבר אחד. אני לא רוצה שיקרו כאן טעויות."
"מר גורדון?"
"אני ראיתי את הדרך שבה הבטת כרגע בקייט, אתה די שקוף, אתה
יודע. אתה הבטת בה כמו שועל מורעב. תזכור את מה שהבטחת לי
אתמול. אתה הבטחת לי שהיחסים שלך עם קייטי יהיו מקצועיים בלבד.
עכשיו, אני לא רוצה שתחשוב שאני מאיים עליך, אבל אני רוצה
שהיחסים האלה יישארו מקצועיים. ולא, אני חושש שאאלץ לפטר אותך.
אני מקווה שאתה מבין אותי. אני עושה זאת רק מדאגה לקייטי."
"כן, מר גורדון."
"יופי. זה טוב שאנחנו מבינים אחד את השני. ועכשיו." אמר רונאלד
בטון שונה. "אני העברתי את המיטה שלך לחדרה של קייטי. מהיום
והלאה, אתה תישן בחדרה על מנת שתהיה לה את ההגנה המרבית,
בסדר?"
"כן אדוני."
"יופי." ברוס החל לעלות במדרגות. "ותזכור, יחסים מקצועיים
בלבד." אמר אחריו רונאלד ואחר הוסיף בקול, כאילו בכוונה: "טוב,
לי יש עץ חג מולד להעמיד, ואני לא מתכוון לחכות יותר."

ממעלה המדרגות, במקום נסתר ממי שמביט מלמטה, עמדה קייט והקשיבה
לכל השיחה בין אביה לברוס. כאשר ראתה שברוס מתחיל לעלות, מיד
נכנסה לתוך החדר. ברוס נכנס גם הוא לתוך החדר.
"זה, היה קרוב." אמרה קייט כשנכנס.
"כן. זה באמת היה... היי, רק רגע! חשבתי שאת לא מדברת איתי."
חייך.
"אני באמת לא מדברת איתך, במצב נורמאלי. אבל עכשיו לא היית
מגדיר את המצב כ-'נורמאלי', נכון?"
"תגידי לי את."
"טוב, עכשיו תעוף מפה, כי אני נכנסת להתקלח." התבדחה.
"מה גורם לך לחשוב שאת  ראשונה?" אמר ברוס והביט לעבר המקלחת
במבט זדוני.
"אתה לא..." אבל ברוס רץ לעבר המקלחת. "מנוול!" היא רצה אחריו,
השיגה אותו ונכנסה ראשונה.
"היי, תפתחי את הדלת. נו באמת!" קרא אחריה.
"מצטערת, אבוד לך." אמרה לו מעבר לדלת.
"טוב, טוב. ניצחת, בסדר?"
"אין בעיות." אמרה והמים החלו לזרום.
'זה,' חשב, 'נקרא התחלה חדשה, וטובה...' הוא נשכב על המיטה
שהוצבה בחדרה של קייט עם מבט שבע רצון וחיכה עד שסיימה.

"סיימתי." קראה. היא יצאה מחדר האמבטיה לבושה בחולצה ארוכה
ומכנסי ג'ינס. "איך אני נראית?" ברוס התבלבל לרגע, ואז התעשת.
"בסדר, אני מניח. מה זה משנה איך את נראית בעיני אחרים? העיקר
הוא מה שאת מרגישה."
"כן בטח!" השחילה אליו מבט מלוכסן.
"מה, לא?"
"היום, המראה החיצוני חשוב לא פחות מהפנימי. אתה אמור לדעת את
זה. אתה בסך הכל מבוגר ממני בשנה."
"שמת לב?" הפעם היה זה תורה של קייט להתבלבל, אך גם היא התעשתה
מיד.
"כן, רואים עליך, אני צודקת?"
"בעיני זה נראה בסדר גמור." אמר. הוא נכנס להתקלח והיא ירדה
למטה.

"ברוס ירד עוד רגע." אמרה להוריה. "בחיי, ביום שישי תהיה
המסיבה הכי טובה בחיים שלי." אמרה.
"הו זה." רונאלד שם לב כשעלה נושא המסיבה. "אני חושש שלא אוכל
להרשות לך לצאת ביום שישי הקרוב." אמר לה.
"למה?!"
"אני לא מוכן לקחת אף סיכון."
"אני כבר לא תינוקת אבא!" קראה.
"את יודעת מה, תוכלי לצאת למסיבה, בתנאי שברוס ילווה אותך."
"לא אבא!"
"למה לא?"
"הבטחתי למאט שאני אצא איתו. מה אני אומר לו?"
"אני לא יודע. אבל אם את רוצה לצאת למסיבה, זה יהיה אך ורק
בלוית ברוס."
"מה קורה?" שאל ברוס.
"כלום. קייטי רוצה לומר לך משהו." אמר רונאלד.
"מה יש קייט?"
"ברוס, ביום שישי יש מסיבה אצל טרייס. אני רוצה ללכת ואני
צריכה שאתה תלווה אותי לשם. כלומר, אם אתה רוצה." קייט כבר
הייתה מיואשת. היא ראתה את הסיכויים שלה לצאת הולכים וקטנים.
"זה בסדר מצידי." אמר ברוס בפשטות.
"כלומר, אתה מסכים?" קייט הרימה את ראשה בהפתעה.
"כן."
"יופי. אני רק אודיע לטרייס שגם אתה בא." קייט רצה אל הטלפון
וחייגה אל טרייסי.

"אתם, כולכם, חבורה של מטומטמים חסרי תועלת!" זעק סקינר והניף
כסא באוויר. "ובמיוחד אתה." הוא פנה אל הברמן. "אמרתי לך
בפירוש שאף אחד לא לוקח את הבחורה, נכון?"
"כככ, כן, אדוני." ענה הברמן.
"אז למה הבחורה לא יושבת על הכסא כמו שהייתה אמורה להיות?"
"הוא אמר את הסיסמא, אדוני, הייתי חייב לתת לו להיכנס."
"זה היה בפוקס! אתה אמור לדעת להבחין בדברים כאלה!" הוא קרב
אליו והוציא סכין מתקפלת מכיס הז'קט שלו. "הייתי צריך לשסע לך
את הגרון עד עכשיו." אמר בשקט. "אבל אתה נראה לי בחור טוב ולכן
אני חושב שמגיעה לך עוד הזדמנות, נכון?" הברמן הנהן קלות.
"ומצד שני, אולי לא." הברמן המפוחד בלע רוק. "בון-קרשר, טפל
בו." אחד הבריונים קם ולקח את הברמן החוצה, לאחורי הבר. הברמן
צעק:
"לא, לא בבקשה אני לא..." אך לפני שהספיק לסיים את דבריו,
נשמעה ירייה, והברמן נפל בו במקום על רצפת הבטון.
"אה, מה עכשיו, בוס?"
"אני לא יודע. אולי הדגים רעבים. פשוט תזרקו אותו בים." אמר
סקינר והלך לחדר השני.

"קייט, את בסדר!"
"כן. זו הייתה סתם מתיחה של ברוס. אני חושבת שכבר הכרתם."
"ועוד איך. אז את רוצה לומר לי שכל העניין עם השומר ראש היה
סתם מתיחה?"
"הכל."
"הוא יכול להיות במאי סרטים ככה." צחקה טרייסי בהקלה.
"נכון. טוב, עזבי את זה עכשיו. הסיבה האמיתית שהתקשרתי היא
שברוס צריך לבוא אתי למסיבה. מה את אומרת?"
"אני לא יודעת, קייט. את בכלל אמורה לצאת עם מאט, מה נראה לך
שהוא יגיד?"
"אני לא חייבת לבלות את כל הערב עם אותו בן זוג. אל תדאגי,
כולם עושים את זה."
"אם זה בסדר מצידו של מאט, אז זה בסדר גם מצידי."
"הוא יסתדר. אז נתראה כבר."
"כן, בסדר." הן ניתקו.
"הכל מסודר!" הודיעה קייט.
"מצוין." אמר אביה.
הזמן עבר מהר וללא תקלות מיום רביעי עד יום שישי. לפחות כלפי
ברוס היה כך. היחסים החדשים שקייט טיפחה לעצמה לה כלפיו, מצאו
חן בעיניו יותר מהקודמים. ועל אף שחשש מרונאלד, לא נראה היה
שהדבר מעיק עליו יתר על המידה. הוא חווה את היומיים הבאים
בשלווה. וגם בקייט אכן השתנה משהו. לפתע שמה לב שברוס כן
מתייחס אליה ברצינות. 'אולי גם הוא מרגיש משהו כלפיי?' חשבה
לעצמה. 'לא, לא יכול להיות. הוא כבר מבוגר ממני בשנה, ולכן
יכול להיות שהוא כבר הכיר מישהי אחרת, אולי הוא אפילו נשוי.'
מחשבה זו עוררה בה חלחלה. 'מדוע?' מדוע זה שינה לה משהו? זה לא
היה אמור לומר לה דבר, אך זה כן אמר. אם הוא נשוי, אז אין לה
אף סיכוי איתו. 'איזה שטויות אני ממציאה, הוא ידיד, לא איזה
רווק שרק מחכה לאישה הנכונה... או שכן?' היא הייתה מבולבלת,
בזה הייתה בטוחה. היא קיוותה בכל ליבה שאולי, רק אולי, הוא
מרגיש כמוה, לפחות במשהו מסוים. כל שעה שבה לא הייתה בקרבתו
הפכה לעינוי. היא הפכה לרגישה בכל הנוגע לברוס וניסתה לגרום
לאחרים לחשוב שהיא ממש לא מחבבת אותו. אבל כל השאר שמו לב שהיא
מתנתקת מהם. הם ידעו שהיא מאוהבת בברוס. אביה שם לב לכך
במיוחד, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא הרי הזהיר את ברוס, אבל לא
הייתה זו אשמתו של ברוס, כי אם שלו. הוא היה זה ששכר את
שירותיו. והוא ידע שפיטורו של ברוס לא יעצור את זה.
גם מאט ידע שקייט מאוהבת בברוס. והוא כעס על כך. הגיע מתחרה
לתחום שלו, והוא לא היה מוכן לוותר על קייט בקלות. בערב המסיבה
עלה המתח בצורה דרסטית.
"מה כדאי ללבוש?" שאלה קייט את ברוס. "את השמלה האדומה עם
השרוולים? השמלה השחורה עם ה-V? או אולי בכלל מיני וחולצה
לבנה?"
"בחיי, כל מה שאני הייתי צריך לעשות היה לשלוף חליפה מהארון
ואת מסתובבת בכל החדר ומוציאה שמלות."
"אתה צודק. אולי בעצם כדאי לי ללבוש מכנסיים..."
"בסדר, מספיק זה מספיק." ברוס קם ממיטתו. "אני הולך לבחור
עכשיו, באקראי, שמלה אחת מתוך החנות בגדים הזאת, אוקי?"
"נשמע הוגן." ברוס עצם את עיניו והעביר את אצבעו מעל לשמלות
שהיו מונחות על מיטתה של קייט. כשפקח את עיניו, גילה שהצביע על
השמלה השחורה, האחת עם מחשוף ה-V העמוק, יחסית.
"יופי של בחירה. אתה בטוח שלא הצצת?" אמרה לו.
"כן." הוא צפה בה בעודה נכנסת למקלחת, להתלבש. 'זה הולך להיות
ערב מסובך.' חזה.

מאט ידע שהוא מאחר למסיבה, אך הוא עמד וחיכה עם מכוניתו ליד
הסמטה.
"היי, ילד!" קרא לפתע מישהו מתוך הסמטה. "יש לך מצת?"
"יש לך סיגריה?" ענה מאט בשאלה.
"בוא." מאט נכנס לתוך הסמטה.
"מה יש לך בשבילי?"
"תגיד לי אתה. אתה זה שקבע איתי, נכון?"
"אני רוצה משהו שיעזור לי ביחסים שלי עם החברה שלי. אתה מבין,
יש היום מסיבה ויש לי הרגשה שהיא מתנתקת ממני ו..."
"אל תאמר עוד מילה." הפסיק אותו האדם. "אני יודע בדיוק מה אתה
צריך, קח." הוא נתן למאט חבילה קטנה . "שניים מהכדורים שיש פה
בכל פעם, ולא תהייה לך בעיה בכלל, למשך 4 שעות בכל אופן."
"נהדר. מה זה החומר הזה?"
"הו, אתה יודע, בעיקר צמחים משכרי חושים. אבל רוקח טוב אף פעם
לא מגלה את סודו." התחמק האדם.
"יופי, נפלא."
"כן, אבל דברים כאלה לא באים בחינם, אתה יודע." מאט הוציא את
ארנקו.
"תראה, יש עלי 100 דולר, זה יספיק?"
"נראה לי שכן. דרך אגב, מי הבחורה?"
"מישהי בשם קייט גורדון."
"הבת של המפקח?"
"הוא היה פעם מפקח, או פקד, נראה לי."
"אל תסתבך בצרות, ילד."
"טוב, אני חייב לזוז, המסיבה כבר התחילה ואני מאחר."
"אז תמהר, אתה לא רוצה לעכב את הבחורה, נכון? היה נעים לעשות
איתך עסקים." מאט יצא מהסמטה ונהג לכיוון ביתה של טרייסי כאשר
ארנקו פחות נפוח ובכיסו החבילה הקטנה. "הוא אפילו לא שם לב."
אמר האדם בסמטה. הוא הוריד את הברדס שכיסה את ראשו ועוד שלושה
בחורים יצאו מהסמטה אחריו.
"נהדר, קונרד, עכשיו סוף סוף אוכל לנקום בגורדון." אמר סקינר.

"זו תהיה מסיבת חג המולד הטובה ביותר!" אמרה קייט כשהיא וברוס
נכנסו לתוך הבית הרועש של טרייסי.
"ממש כמו בדיסקוטק..." אמר ברוס, פחות נלהב.
"היי, קייט, ברוס." קראה טרייסי.
"טרייס, מה קורה?"
"הכל בסדר. בובי, בוא הנה." כלב הלברדור של טרייסי קפץ על
ברוס. ברוס הוריד אותו ממנו בעדינות, וטרייסי לקחה אותו מהם.
"אני מצטערת, בדרך כלל הוא לא נקשר לזרים, אבל אתה משהו
מיוחד."
"כן." אמר ברוס וחייך.
"טוב, אני אראה אתכם יותר מאוחר. בי." אמרה והלכה לדבר עם
מישהו אחר.
"או, הנה מאט. לא אכפת לך אם... כלומר, קבעתי עם מאט ו..."
"הו לא, ממש לא אכפת לי. אני פשוט אנסה להשתלב, את יודעת, אחד
מהחבר'ה... או מה שלא יהיה."
"אוקי, נתראה."
"כן." הוא הביט בה עד שנעלמה מאחורי קבוצה של נערים. "הו,
לעזאזל, למה אמרתי את זה?" כעס על עצמו.
"עם מי אתה מדבר?" שאלה אותו אחת הבנות.
"עם אף אחד."
"עכשיו אני רואה! ידעתי שאני מזהה אותך!"
"אני יודע, הרבה אנשים חושבים שמהצד הזה אני נראה כמו טום
קרוז."
"לא." צחקה. "אתה ברוס, נכון?" הוא הנהן בראשו. "אני מכירה
אותך. כל בית הספר מדבר עליך."
"קצת קשה לי להעלות בראשי תמונה של בניין האקדמיה פותח את
הדלתות ומדבר עלי." היא הביטה בו במבט מלוכסן. "סתם. מה כבר
'לכלכו' עלי?"
"טוב, אמרו שנכנסת לשירותי הבנות. אתה יודע, 'מר שומר ראש גדול
ומפחיד'? שמעתי את הסיפור. כולם אומרים שאתה עובד בשביל
קייט."

"הנה את." אמר מאט לקייט. "חיכיתי לך כבר הרבה זמן." הוא ישב
על כסא גבוה ליד הדלפק. "תגידי, את נראית כמו בחורה מעניינת
למדי. חשבת פעם לעבור לבית משלך? את יודעת, את כבר בת 27
ועדיין חיה עם ההורים שלך, לא בא לך על מקום שאף אחד לא יכול
להתעסק לך בעניינים?" שאל.
"למען האמת, הייתי מתה למקום כזה, אבל אתה מכיר את אבא שלי.
מאז שהוא פרש מהמשטרה, הוא כל הזמן מנסה להגן עלי. הוא לא
מסכים שאני אעזוב את הבית."
"חבל. היינו יכולים לבלות במקום פרטי, אבל תמיד יש את הבית
שלי."
"אתה מנסה להתחיל איתי?"
"זה לא ברור?"
"למען האמת, אתה די מצליח."
"רוצה לרקוד?"
"בשמחה." אמרה קייט. הם נכנסו לרחבת הריקודים והתחילו לרקוד.

"זו סתם הגזמה." אמר ברוס לנערה. "האבות שלנו עבדו יחד, נכון,
אבל זה לא אומר שאני כבר בשירותה כשהיא תקרא לי."
"אני מבינה. חלק באמת אומרים שזו הייתה סתם מתיחה. בדבר אחד
שהם אמרו אני בטוחה. זה הרגיז הרבה בנים מבית הספר."
"מה?"
"ברוס, כל הבנות חושבות עליך. אתה הנושא החם ביותר בקפיטריה.
כולם בבית הספר מודים שהם לא יכולים להתחרות בך. כולם חוץ
ממאט. הוא הבן הכי עקשן בעולם."
"באמת, מה?"
"ועוד איך. אתה לא רוצה לדעת על מה חושבות הבנות מהכיתה שלי
לגביך."
"או..." ברוס קלט את המסר.
"בכל אופן, מה באמת עשית בשירותים של הבנות? אני יודעת רק
שהייתה ירייה ושזה היה קשור לקייט."
"איך את יודעת?"
"השמועה עברה בין כולם, אבל המפיצה שלה היא טרייס."
"אהה. טוב, כדאי שאני אתחיל מההתחלה, נכון?"
"נו, נשמע." ברוס היה חייב עכשיו להפעיל את מוחו מהר. הוא היה
צריך להמציא בזמן קצר את השקר הכי גדול של חייו.
"כשההורים שלנו עבדו יחד, אנחנו היינו באים איתם לעיתים קרובות
לעבודה. קייט תמיד הייתה נטפלת אליי."
"אני מבינה למה." אמרה לפתע כחולמת.
"אל תבני על זה. פעם הייתי חנון לא נורמאלי. בכל אופן, היא
הייתה קופצת עלי מאחורי דלתות ומבהילה אותי, לפעמים הייתה
זורקת פצצות סירחון לתוך שירותי הבנים וכאלה דברים. ואני אף
פעם לא יכולתי לנסות אפילו להחזיר לה, בגלל אבא שלי, שצידד בה
ואמר שאני יותר מבוגר ממנה וצריך להתגבר על זה.
יום אחד נשבר לי ואמרתי לעצמי: 'מבוגר או לא מבוגר, אני חייב
לנקום.' אבל בכל פעם שרק ניסיתי, היא תמיד ידעה איפה אני מסתתר
ומסתיר דברים והיא הייתה משתמשת בזה נגדי. פעם היא פוצצה עלי
את אחת מפצצות הסירחון שלי."
"אוי אלוהים."
"כן, הסרחתי איזה שבוע בגלל זה."
"קייט שלנו? אם מישהו אחר היה מספר לי את זה, לא הייתי מאמינה
לו." 'גם אני לא.' חשב ברוס. "אז מה היה העניין עם השירותים
ושומר הראש?"
"אז זהו. ביום שני אמרתי לעצמי: 'היום אני נוסע להפתיע את
קייט.' ונסעתי."
"נו, מה קרה?"
"ברגע שהיא פתחה את הדלת וראתה אותי, היא לא הכירה אותי, אבל
אחרי שהוכחתי לה שאני הוא אותו ברוס, היא התעלפה במקום."
"עכשיו, זה נשמע יותר כמו קייט שלנו."
"כן. אחרי שהיא התעוררה, היא שכנעה אותי להישאר עוד קצת זמן.
אז אמרתי לעצמי שאם כבר לנקום בה, אז עד הסוף. ולכן כל הקטע עם
השירותים."
"וואו. הלוואי שמישהו היה עושה משהו כזה בשבילי."
"באמת? את לא יודעת איך היא צרחה עלי אחר כך. היא נבהלה כל
כך..." הם ישבו ודיברו עוד זמן מה.

קייט ראתה הכל מהצד בזמן שרקדה עם מאט.
"משהו לא בסדר?" שאל אותה.
"מה?" שאלה בפיזור נפש.
"את נראית מוטרדת קצת."
"לא, לא, אני בסדר."
"את בטוחה? את נראית לי קצת חיוורת."
"כן, אל תדאג."

הבחורה עזבה את השולחן וברוס נשאר לבדו. הוא קלט את קייט שכבר
הסבה את תשומת ליבה ממנו.

מאט לקח אותה לדלפק המשקאות והציע לה משהו לשתות.
"רק יין אדום." ביקשה.
"מפחדת להשתכר?" שאל מאט בערמומיות.
"תזכור שאבא לי היה שוטר." הצדיקה קייט את עצמה.
"היי קייט, מאט, מה קורה?" ניגש אליהם מארק.
"הכל בסדר, מסיבה נהדרת." קייט סובבה את מבטה אל מארק בדיוק
למשך הזמן שלקח למאט להשחיל שני כדורים למשקה שלה, ולזמן שלקח
לברוס לשים לב לזה.
"כן, אני יודע. זאת מסיבת סוף חג המולד הטובה ביותר."
"נכון, וגם מסיבת רווקים טובה." הוסיף מאט. הם צחקו מעט ומארק
עזב אותם. ברוס, לעומתו, עמד במרחק של כמה צעדים מקייט. "את לא
רוצה לשתות?" שאל אותה מאט.
"כן, בטח." ענתה היא לקחה לידה את הכוס ועמדה לשתות ממנה.
"שלום לכולכם!" קרא ברוס והניח את הכוס מידה של קייט.
"שלום... ברוס." אמר מאט בסלידה ברורה.
"הי ברוס." אמרה קייט בטון נחמד. "עזוב אותי בשקט." סיננה
לעברו.
"למה? תראו איזו מסיבה נחמדה! למעשה, למה לא נרקוד קייט?"
"אני לא יודעת, לא ממש מתחשק לי לרקוד."
"למה, תראי איזה שיר נפלא!" אמר בקול. "בואי לרקוד עכשיו."
הוסיף בשקט. היא קמה ובמבט של חוסר אונים הביטה במאט. הם נכנסו
לרחבת הריקודים ורקדו לצלילי המוזיקה. ברקע התנגן ריקוד סלואו
צמוד, ומשום מה קייט לא הרגישה נוח לרקוד דווקא עם ברוס.
"מה אתה רוצה?"
"אני לא יכול לומר לך עכשיו."
"למה?" הוא לא ענה. "לעזאזל איתך." סיננה. היא הרגישה חנוקה
מעצם היותה צמודה כל כך לברוס. למרות שהיה זה מה שחלמה עליו,
כעת הרגישה שזה הדבר האחרון עלי אדמות אותו היא רוצה לעשות.
"ובכן, זה נותן טון חדש לביטוי 'סוכן צמוד'." אמרה בנימה יותר
ידידותית. "מה קורה עכשיו?" היא ניסתה להישמע נחמדה.
"אני לא יכול לומר לך כאן. מבחינתי עכשיו זה ריקוד לגמרי רגיל
שאני הזמנתי אותך לרקוד בו."
"אוף." רטנה. היא הייתה הראשונה שהתנתקה מבן זוגה כאשר הסתיים
הריקוד. הוא החזיר אותה לדלפק המשקאות, שם עדיין ישב מאט וחיכה
לקייט.
"קייט." אמר. "חומד, עוד לא שתית את השתייה שלך."
"אופס!" אמר ברוס ודחף 'בלי כוונה' את הכוס. הכוס נפלה ונשברה,
אבל אף אחד מהנוכחים לא שם לב לזה בגלל המוזיקה. המשקה כמובן
התפזר על הרצפה. "אוי, תראו מה עשיתי." אמר.
"מה קרה לך?" שאל אותו מאט.
"כלום, מה קרה לך?"
"לי לא קרה כלום. אני לא הפלתי הרגע כוס מלאה ביין. למעשה, אני
לא התנהגתי כמו אידיוט כל הערב הזה." קרא לעבר ברוס.

בינתיים, התקרב הכלב בובי, והתחיל ללקק את היין מהרצפה.
"זוז, בובי, תן לי לנגב את זה." אמרה טרייסי והזיזה אותו משם.

"בואי, קייט, אני לא חושב שאת צריכה להקשיב לזיבולי שכל
שכאלה." אמר והפנה אותה ליציאה.
"אבל, אני לא רוצה ללכת." אמרה וניסתה להישאר במקום. ברוס אחז
בידה קלות, אבל לא הרפה. "עזוב אותי, ברוס." אמרה, אך הוא לא
עזב.
"קייט אמרה שתשחרר אותה." קרא אחריו מאט.
"קייט יכולה לומר מה שהיא רוצה, זה לא יעזור, היא באה איתי."
"הו, סלח לי, אדון מושלם. אני רק מנסה להגן על הדייט שלי ממך."
אמר מאט ורץ מאחורי ברוס בכוונה להכניס לו אגרוף מאחור. אבל
ברוס תפס בידו את ידו של מאט והסתובב. הוא הרפה, תוך כדי כך,
מידה של קייט, וזו רצה הצידה.
"אתה יודע מה, מאט? רק פחדנים תוקפים מאחור." מאט שיחרר את ידו
מלפיתתו של ברוס.
"אולי, אבל רק טיפשים חוטפים מקדימה." הוא התכונן לנסות להכניס
לברוס עוד אגרוף , אלא שגם הפעם ברוס התחמק ממנו. הוא זז הצידה
והאגרוף של מאט פגע באוויר. הקהל החל להתלחש.
"זה מה שאתה אמרת." ענה לו ברוס והכניס לו ימנית בבטן. מאט
התקפל בכאבים וכל הנוכחים התקבצו סביבו.
"איך יכולת?!" קראה קייט.
"בואי." אמר ברוס. "אסביר לך בדרך הביתה."
"השתגעת? אני לא עוזבת ככה את מאט!"
"זה בסדר, הוא חזק, הוא יסתדר. וחוץ מזה, יש כאן מספיק קהל כדי
לספק את הדאגה שלך, וכדי לנפח את האגו שלו." הוא תפס בזרועה
ומשך אותה החוצה. היא נכנסה לתוך מכוניתו של ברוס ללא רצון
ושתקה במשך כל הנסיעה הארוכה הביתה.

"אוי לא! תראו את בובי!" קראה טרייסי בפחד, כאשר הכלב שלה
התמוטט על רחבת הריקודים. אחד הנערים רץ אליו ובדק את הדופק
שלו. מאט כבר ישב להתאושש על כסא בסלון. הנער הניד בראשו.
"הוא מת, זה בטוח." אמר.
"הוא היה בסדר גמור." התמרמרה טרייסי.
"תזעיקו משטרה, כלב לא מת ככה סתם." קראה אחת הנערות. מישהו
צלצל לקו החירום של המשטרה, ודיווח על מה שקרה.
תוך כמה דקות, הגיעה מכונית משטרה, ומעבדה ניידת. הם ניתחו
דגימת דם של הכלב המת.
"מה יש לנו כאן, סמית'?" שאל הפקד, כאשר הגיע 10 דקות אחר כך.
"כלב מת, יכול להיות ניסיון לרצח."
"מה, בשביל זה מזעיקים אותי? מי כבר חושב לרצוח כלב?"
"ייתכן שהכוונה הייתה לרצוח אדם, אדוני."
"ספר לי משהו שאני לא יודע, סמית'."
"טוב, מהחקירות שעשינו לנוכחים, מסתבר שהכלב שתה יין שנשפך על
הרצפה. יש לנו שמות של ארבעה אנשים שהיו באזור הזה. מאט דילן,
מארק גרינווד, קייט גורדון וברוס קופר."
"רגע אחד, אמרת קייט גורדון וברוס קופר?"
"כן אדוני, יש בעיה איתם?"
"הם הילדים של רונאלד גורדון וביל קופר."
"אדוני?"
"אל תאמר לי שאתה לא מכיר את רונאלד וביל, הם אגדה! הם תפסו את
סקינר כשאני עוד הייתי רק שוטר זוטר."
"טוב, הם לא נמצאים פה עכשיו, הם עזבו."
"יש חשודים?"
"יש לנו חשוד עיקרי. מאט דילן. הוא היה הכי קרוב לאזור במשך
הכי הרבה זמן."
"הוא נמצא כאן?"
"כן, הוא בחדר השני." הפקד צעד לעבר הסלון.
"אז אתה מאט דילן, נכון?" הפקד הושיט את ידו כדי לקבל דיווח
מאחד השוטרים. מאט הנהן בראשו.
"אתה יכול לתת לי מעט מידע, כמו, מה עשתה כמות גדולה מאוד של
סטריכנין בכוס יין?"
"אני לא יודע על זה כלום." אמר מאט.
"מר דילן, אני מבין את מצבך. אבל אם יש לך מה לומר לנו, כדאי
שתעשה זאת בדרך הקלה ולא בקשה."
"אני באמת לא יודע על זה כלום."
"מר דילן, אתה לומד משפטים, נכון?" שאל הפקד.
"כן אדוני."
"יפה. אם כך, אתה צריך לדעת, שהסתרת מידע בנושא זה, היא עבירה
פלילית." מאט הנהן שוב בראשו.
"אני..." התחיל, אבל הפקד קטע אותו.
"עכשיו, לפני שתאמר משהו, אני רוצה לומר לך שכל מה שתאמר יכול,
וגם ישמש כעדות, אם יהיה צורך. מה רצית לומר?"
"אני לא ידעתי שזה כזה גרוע."
"אז אתה מודה שאתה הכנסת את החומר לכוס?"
"אין לי ברירה אחרת אלא להודות, אבל לא ידעתי שזה סטר...
סטרכ... הרעל הזה." אמר.
"בסדר. בשביל מה זה היה מיועד?"
"אתה מבין, היו לי בעיות עם החברה שלי, ו..."
"וחשבת שהדרך הטובה ביותר לפתור את זה היא לסמם אותה כדי שתהיה
לך שליטה מלאה עליה?"
"כן. האיש ההוא בסמטה לא היה מוכן לגלות לי ממה זה עשוי. הוא
טען שרוקח טוב לעולם לא מגלה את סודות החומרים שלו."
"הוא כנראה גם לא מגלה סודות אחרים על עצמו." מלמל הפקד. "אמרת
שהוא היה בסמטה?"
"כן."
"אז אין הרבה סיכויים למצוא אותו כבר. נערי, אני אאלץ לקחת
אותך למעצר."
"אבל אני לא ידעתי שזה רעל." פתח מאט.
"מר דילן, זה לא משנה אם זה היה רעל או מריחואנה, או תרופת
סבתא! העובדה היא שאתה רכשת סמים, וגם אם לא ידעת מה זה בדיוק,
החוק מחשיב את זה כשותפות לפשע. אתה בא איתנו." מאט קם על
רגליו והניח לשוטר שעמד בחדר לשים עליו אזיקים. "בוא" אמר הפקד
ומאט השתרך אחריו. "סמית', פזר את שאר האורחים בבקשה. שילכו
כבר לישון." אמר הפקד ופיהק. השוטר יצא מהחדר אחרי הפקד ומאט
ואמר:
"קדימה חבר'ה, ההצגה נגמרה. אין מה לראות, לכו הביתה." הקהל,
שחיכה במתח בערך חצי שעה, החל להתפזר, אבל מארק נשאר עם טרייסי
לארח לה לחברה. טרייסי הייתה שבורה ממה שקרה במסיבה הזו, ומארק
לא רצה להשאיר אותה לבדה במצב הזה.
"אני אהיה בסדר." אמרה לו טרייסי, אבל הוא לא עזב.
"אני מעדיף להישאר כאן עד שההורים שלך יחזרו." אמר.
"אני צריכה להתקשר לקייט."
"זה יוכל לחכות לבוקר, לכי לישון עכשיו."

ובינתיים, חצי שעה לפני התקרית אצל טרייסי, ברוס וקייט הגיעו
הביתה. כשלבסוף הגיעו, קייט כבר לא ידעה מה עוד לומר. הם גילו
שהוריה של קייט לא היו בבית בערב, הם יצאו למסעדה לארוחת ערב
שקטה. קייט עלתה מיד לחדרה, וברוס רץ אחריה.
"מה חשבת שאתה עושה?!" שאלה כששמעה את הדלת נסגרת.
"הוצאתי אותך מהחור ההוא." אמר ברוס וניסה להסביר. "את
מבינה..."
"מבינה מה? אני מבינה, שהרגע הוצאת אותי ממסיבה נהדרת, הבכת
אותי לפני כל החברים שלי, והכי גרוע, הפכת את רחבת הריקודים
לזירת אגרוף! אתה הורס כל דבר שאתה נוגע בו, ברוס!"
"זו לא הייתה הכוונה שלי, אם רק תקשיבי-"
"לא אני לא אקשיב! עשית לי מספיק בלאגן בחיים!" היא התכוננה
לסטור לברוס, אך הוא, מתוך אינסטינקט להגן על עצמו, לפת את
זרועה בחוזקה והיא התכווצה מכאב. "אך! תעזוב אותי! מה קרה
לך?"
"אלוהים אדירים!" אמר ברוס ועזב את זרועה.
"מה קרה לך? אתה השתגעת? אתה שומר הראש שלי, זוכר? לא הפסיכי
ההוא שמנסה להרוג אותי."
"זה לא זה."
"אז מה זה?"
"אם אני תפסתי אותך בתפיסה החלשה ביותר שלי, והיא הכאיבה
לך..."
"היי, היא לא הכאיבה לי."
"הו, כן? אז למה צעקת?"
"כי..."
"כי זה כאב לך. בכל אופן, אם כך היה, אני לא רוצה לחשוב מה
יקרה אם, ואני חוזר, אם, המשוגע הזה יתפוס אותך שוב."
"אני לא רוצה לשמוע את זה."
"אבל זאת האמת, קייטי."
"אל תקרא לי כך!" אמרה והסתובבה ממנו.
"קייט."
"אני לא שומעת!"
"את כן שומעת." הוא הלך אחריה. היא התחילה לרוץ לצידו השני של
החדר, לכיוון המקלחת, ממנה הייתה דרך למסדרון. היא נכנסה
למקלחת וסגרה את הדלת היישר בפניו של ברוס. ברוס לא איבד
עשתונות ויצא מהחדר עצמו. הוא תפס אותה ביציאה מהמקלחת. הפעם
אחז בידה בעדינות.
"עזוב אותי, ברוס." ניסתה להשתחרר ממנו, אך הוא לא עזב אותה.
"לא שמעת אותי? אמרתי לך ש-" אך לפני שהספיקה להמשיך, סובב
אותה ברוס כלפיו ונישק אותה בחוזקה. קייט התנגדה, בהתחלה, אך
היא הרגישה שהיא נמסה בידיו וכבר לא יכלה להתנגד. הוא היה חזק
מדי. היא ידעה שהיא לא יכולה סתם כך להיכנע לו, אבל כל התשוקה
שחשה אליו השתחררה בנשיקה זו. כאשר ניסתה להדוף אותו ממנה בידה
החופשית, רק התהדקה אחיזתו בה וסביבה. היא חשה כי כל כוחה
מתנקז בשפתיה ועוזב את ידיה ושאר גופה. לבסוף, כשברוס עזב
אותה, נותרה עומדת, ולא ידעה אם לסטור לברוס או לנשקו שוב.
ברגע זה הוא ניפץ את כל החומות: אלו שביניהם ואת חומות ההגנה
שלה. היא כעת הייתה פתוחה בפניו, ואפילו שלבשה עליה בגדים,
התחרטה כעת שלא לבשה משהו ארוך ושהמחשוף אינו קצר יותר. היא
הרגישה כה עירומה מולו, והרגשה זו הציקה לה. הוא ידע. הוא ידע
שהיא אוהבת אותו, וכעת יכול היה לנצל זאת לטובתו, או לרעתה.
היא לא טרחה לנגב את פיה, משום שמיד אחר כך, התנשקו שוב. הפעם,
לא הייתה זו נשיקה של רדוף תשוקה אחד, אלא של שני צעירים
להוטים.
ברוס בקושי איפק את עצמו. מאחורי החזות האדישה והאחראית הסתתר
בכל זאת אדם בעל תשוקות עזות. תשוקות שלא יכול היה להסתיר, לא
כעת.
הוא חפר בשיערה, שהיה אסוף, והוציא את הסיכה שהרימה אותו מעלה.
שיערה גלש מטה והוא החליק אותו בידיו. קייט לא התנגדה. לא היה
ביכולתה להתנגד. בברוס היה משהו שונה. שונה ממה שהיה במאט ובכל
בחור קודם שנישקה. לא היה לה ספק שברוס הוא האדם המתאים לה.
ברוס יהיה האדם היחיד שיינשא לה. אך למרות תשוקתה, את זה לא
אמרה לו.
"אנחנו חייבים להפסיק עם זה... ברוס." אמרה. "אם ההורים שלי
יבואו... ויראו אותנו ככה... אתה... תפוטר."
"וזה ישנה לך?" שאל ברוס, משוגע מתשוקה. היא לא ענתה. "זה ישנה
לך?" חזר ושאל.
"כ...כן." לחשה.
"ידעתי את זה." לחש על אזנה.
"מה?" היא עזבה אותו באחת.
"אני ידעתי שזה כן משנה לך אם אני אעזוב או לא."
"איך ידעת?"
"היי, את ראית טוב כמוני מה קרה פה עכשיו, לא?"
"אתה מתכוון לומר, שזו הייתה סתם הצגה?" שאלה, פגועה וכועסת.
"לא בדיוק, מה זה משנה?" היא הסיטה את ידיו, שהיו חפונות
בשיערה.
"אתה מנוול, ברוס." צעקה עליו. היא נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת
בפניו. "אתה מנוול!" צעקה מבפנים. היא הרגישה בדמעות צורבות
בעיניה. איך, בשם אלוהים, יכלה אפילו לחשוב שברוס רציני. הוא
התל בה, והיא נפלה ברשתו. היא הרגישה כל כך מנוצלת.
ברוס מצידו באמת הרגיש כמנוול. הוא התקרב לדלת חדרה של קייט
ואמר:
"קייט, לא התכוונתי..."
"תעזוב אותי בשקט, נבלה!" הייתה התשובה. 'זה מגיע לי.' חשב.
הוא ירד למטה, כתב משהו על דף ומיהר למעלה, אל המקלחת. הוא
קיפל את הדף, ועזב את הבית.

הטלפון צלצל. קייט מיהרה להרים את הטלפון. השעה הייתה 9:00
בבוקר.
"הלו?" אמרה בקול ישנוני.
"קייט? זו טרייסי."
"הי טרייס, מה העיר אותך כל כך מוקדם?"
"לא ישנתי כל הלילה."
"מה קרה? זה קשור למסיבה?"
"קייט, הכוס שברוס שבר. היא הייתה שלך?"
"כן. למה?" טרייסי התחילה לבכות. "מה קרה טרייס?"
"בובי ליקק את היין מהרצפה ו... הוא מת, קייט. הוא מת תוך פחות
מ-5 דקות." המילים נעתקו מפיה של קייט.
"ברוס." אמרה לבסוף.
"מה?" שאלה טרייסי.
"כלום, אני נורא מצטערת, טרייס."
"המשטרה עצרה את מאט, הוא הכניס פנימה את הרעל. קייט, היית
עלולה למות כאן." היא המשיכה לבכות. "היה לך מזל שהכוס נשברה
לברוס. הלוואי שלבובי היה מזל כזה."
"את תהיי בסדר?" שאלה קייט.
"מארק משגיח עלי, תשמעי, אני לא יכולה יותר, אני חייבת לנתק."
אמרה.
"בסדר, אל תעשי שטויות." אמרה קייט וניתקה. היא קמה לאיטה
מהמיטה. לפתע, נפל משהו על הרצפה. זה היה הכפתור מחולצתו של
ברוס. קייט הרימה אותו וניסתה להיזכר מאיפה הגיע. לבסוף הניחה
אותו על השולחן ליד מיטתה ונכנסה למקלחת. היא מצאה את מכתבו של
ברוס. הוא כתב:
"קייט היקרה. בזמן שתקראי את המכתב הזה, כבר לא אהיה בביתכם.
אני מצטער על כל מה שקרה אתמול בערב. הלוואי שהעניינים היו
מתנהלים אחרת. לא התכוונתי למלה ממה שאמרתי בסוף השיחה אתמול.
אני נמצא בעיר, למקרה שתזדקקי לי. אני בטוח שעכשיו את לא רוצה
אפילו לשמוע ממני, אבל אני מתחנן בפניך: אם יש בעיה, ולו הקטנה
ביותר, תבואי אלי. שיחת טלפון גם תספיק, אבל אני משתוקק לראות
אותך. בעוד שבוע לא אהיה בעיר. אני חייב לנסוע לשיקאגו למשימה
חדשה. לכן אני כל כך מתחנן בפניך שתבואי לראות אותי.
אני אוהב אותך, קייט, ושום דבר שבעולם לא יוכל לשנות את זה.
אני יכול רק לקוות שגם את מרגישה כמוני." ברוס השאיר בתחתית
הדף את שם המלון, כתובתו, ומספר הטלפון. קייט דחפה את המכתב
בכיס מכנסיה. היא ירדה למטה.
"אבא? אמא? אתם כאן?" שאלה בעודה במדרגות, אך אף אחד לא ענה
לה. כשהגיעה למטבח, ראתה לפתע טיפות של דם על הרצפה. "מה בשם
אלוהים..." קראה ועקבה אחרי טיפות הדם. הן הובילו אותה אל
הסלון. במסך הטלוויזיה הייתה תקועה סכין עם פיסת נייר שקצוותיה
היו אדומים מדם. טיפות דם אחרות הובילו אל הכניסה. קייט לקחה
את הפתק וקראה אותו.
"שלום לך, העלמה קייט." כך היה כתוב. "חשבנו שחברים וותיקים
כמו אביך ואני, חייבים להיפגש אחרי כל כך הרבה זמן. אז החלטנו
לערוך 'ביקור בית' קצר אצלכם. הוריך כל כך התעקשו, אז לקחנו
אותם איתנו. הם מאוד נהנים פה, בינתיים. אם את רוצה להצטרף, את
מוזמנת. אנחנו נהיה בבר של בארני. את כבר יודעת איפה זה. כדאי
לך לבוא, אנחנו עושים כאן כיף חיים!" קייט נפלה באיטיות אל
הרצפה, כשגבה מופנה אל הקיר.
"אני לא מסוגלת יותר..." בכתה. "מה אני יכולה עוד לעשות?" לפתע
נפקחו עיניה. "ברוס! כמובן. הוא חייב לעזור לי!" היא חייגה אל
מספר הטלפון שהשאיר לה ברוס במכתבו.

"כאן מלון 'הבית הלבן', מה אוכל לעשות למענכם?"
"אני צריכה לדבר עם ברוס."
"אני מצטערת, אבל אנחנו צריכים שם פרטי ושם משפחה. מספר החדר
גם יעזור."
"שמו הפרטי הוא ברוס ושם משפחתו הוא קופר. אין לי את מספר החדר
שלו."
"בסדר, נבדוק ברשימת הנוכחים, המתיני רגע בבקשה..." המרכזנית
הניחה את הטלפון ובדקה ברשימת הנוכחים. "גברתי, האדם שביקשת
יצא העירה לפני 20 דקות והוא ישוב רק בעוד שעתיים. האם אוכל
לקחת הודעה עבורו?"
"לא תודה. אבל את יכולה לתת לי את מספר הסלולארי שלו?"
"אני מצטערת, אבל כל מספרי הטלפון הסלולאריים של הנוכחים במלון
חסויים.
"טוב, תודה שוב."
"אני שמחה שיכולנו לעזור ויום טוב." היא ניתקה את הטלפון,
וחשבה, איפה יכול להימצא מספר הסלולארי של ברוס.
"רגע, לאבא היה את מספר הטלפון שלו, איפה הוא שם אותו?" היא
רצה וחיפשה בכל רחבי הבית. תוך זמן מה, מצאה את מספרו בסלסלה
שהייתה על שולחן האוכל. "יופי!" היא חייגה בידיים רועדות את
המספר והמתינה.
"ברוס מדבר." ברוס היה במכוניתו ונהג ברחוב הראשי.
"אני צריכה את העזרה שלך."
"מה... קייט?!" הוא עצר את המכונית מיד, והמכונית שמאחוריו
כמעט התנגשה בו.
"כן זו אני. אני צריכה את העזרה שלך, דחוף."
"מה קרה?"
"זה סקינר, הוא מחזיק את ההורים שלי. אתה חייב לעזור לי,
ברוס." בכתה. ברוס מיהר להתחיל לנסוע שוב, כאשר המכונית
מאחוריו צפרה.
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, נמצא אותם."
"מה לעשות?"
"הנה מה שאני רוצה שאת תעשי. תיקחי את המכונית שלך ותיסעי
למלון שלי, אני חושב שהשארתי לך את הכתובת, נכון?" קייט הביטה
רגע במכתב ואחר אמרה:
"כן, השארת אותה."
"יופי. ניפגש שם בעוד חצי שעה, ו... תהיי זהירה, טוב?"
"טוב." הם ניתקו וקייט יצאה העירה.

היא הגיעה למלון תוך 20 דקות וחיכתה בלובי.
ברוס סובב את מכוניתו, ונסע חזרה למלון. תוך חצי שעה, היה
במלון, וחיפש את קייט.
"את בסדר?" שאל כשמצא אותה בסוף. היא ישבה על כורסא בלובי
ונראתה חלשה למדי. היא קמה וחיבקה אותו. ברוס הופתע מהשינוי
הפתאומי.
"אני מצטערת." אמרה. "טרייס התקשרה אלי הבוקר. הכלב שלה, בובי,
הוא שתה את היין שלי ו... ומת. אני כל כך מצטערת שכעסתי עליך.
אני כל כך דואגת להורים שלי, הו ברוס."
"ששש... אני כאן עכשיו, אין לך ממה לדאוג. הכל יהיה בסדר
עכשיו. ששש..." עודד אותה והעביר את ידו הלוך ושוב על גבה. "את
חייבת להירגע עכשיו, כי אנחנו צריכים למצוא את ההורים שלך."
"כן, אתה צודק." היא התעשתה והביטה בו.
"בואי. איפה סקינר אמר שהוא יפגוש אותך?"
"בבר של בארני."
"אז בואי, נלך לשם." הם יצאו מהמלון, ופנו אל הבר של בארני
בצומת אוקספורד וושינגטון. כשהגיעו, נכנסו מיד לתוך הבר ופנו
אל הברמן.
"מה תרצו?" שאל הברמן.
"אתה חדש כאן?" שאל ברוס.
"כן, התחלתי לעבוד כאן לפני 4 ימים."
"אהה. מה קרה לברמן הקודם?"
"אני לא ממש יודע, הוא החליט לקחת את מה שהיה לו ולפתוח בר
במקום אחר."
"הבנתי."
"נו, מה אפשר להגיש לכם?"
"מה דעתך על קצת חומר על אדם בשם סקינר?" שאל ברוס.
"אני לא יודע הרבה, מי רוצה לדעת?" שאל הברמן בחששנות.
"אני רוצה לדעת." אמרה קייט.
"את קייט?"
"כן."
"הוא אמר שהוא יהיה במזח מספר 3. תהיו שם מהר, את אתם רוצים
לראות את השבויים."
"עוד נחזור לפה." אמר ברוס והם יצאו החוצה.
"לאן עכשיו?" שאלה קייט.
"נוסעים למזח 3." ענה מבלי להביט בה. הם נכנסו למכונית ונסעו
לכיוון הים.
הם עברו על פני מזחים מס' 1 ו-2, וכשהגיעו לבסוף למזח 3, גילו
שהוא מזח המיועד להעלאת ופריקת משאות.
"כמה טיפוסי." אמר ברוס.
"הוא צפה ביותר מדי טלוויזיה." הוסיפה קייט. הרבה קונטיינרים
היו מונחים על הבטון, מחכים להעמסה על ספינה זו או אחרת.
"ברוכים הבאים." נשמע הקול מהרמקול מעליהם. הם הרימו את עיניהם
למעלה, כאילו ציפו לראות את סקינר בעצמו. זה היה בוקר אפרורי
עם הרבה עננים וערפל שרק התחיל להתפזר. "ברוכים הבאים לממלכה
שלי." חזר סקינר. "אתם מבינים, מפה אני רואה הכל, שומע הכל,
יודע הכל. אני יכול לראות כבר עכשיו, ברוס, שאתה עומד להוציא
את האקדח שלך מכיס החולצה." קייט הפנתה את מבטה אל ברוס. הוא
אכן עמד להוציא את אקדחו. "מוטב שתזרוק אותו. אנחנו לא רוצים
להבין אתכם לא נכון. אתם אלה שבאו להציל את מר ומרת גורדון
הנחמדים, אז לא נרצה שהתקוות שלנו למשא ומתן, איך נאמר זאת,
יטבעו בים." זה היה רמז עבה למדי וברוס הבין מיד את כוונתו.
"מה אתה מתכוון לעשות בהם?" שאל אף על פי כן בקול רם.
"אין צורך לצעוק, מר קופר. למיטב ידיעתי, השמיעה שלי מצוינת.
במיוחד עם כל מכשירי הציתות שיש כאן. אנחנו הולכים לשחק משחק.
אני החבאתי את ההורים שלך, קייט, בכל מיני מקומות. אם אתם
רוצים למצוא אותם, תצטרכו לחפש. אבל זה לא יהיה קל. יש הרבה
'מוקשים' בשדה. הצבתי גם אנשים שלי בכל מיני מקומות. אם מישהו
מכם ייתפס, הייתי מציע לשני לבוא מהר לקדמת המזח, שם נעשה הצגה
עם הדגיגים. בהצלחה, תזדקקו לה."
ברוס הביט הנה והנה. מסביב היו הרבה קונטיינרים, חלקם מלאים
וחלקם ריקים.
"את תלכי בכיוון הזה," אמר והצביע ימינה, "ואני אלך שמאלה."
היא הנהנה והוא פנה שמאלה. למשך זמן קצר עמדה והביטה בברוס, אך
מיד המשיכה ימינה. שניהם נצמדו לקונטיינרים כדי שאנשיו של
סקינר לא יראו אותם. למרות שרוב המשא הועבר עתה במטוסים, עדיין
הרבה משא היה כבד מדי, או גדול מדי, והועבר על ספינות. קייט
נצמדה בחוזקה אל הקונטיינרים ואף השתדלה ללכת שפופה.

"בון קרשר, רוקר, אתם תלכו על ה'סיסי' שלנו, קייט, מובן?" אמר
סקינר במכשיר הקשר.
"כן בוס." ענה בון קרשר.
"חיובי בוס." נשמע גם קולו של רוקר.
"רוקר, אתה הכי קרוב אליה. תפנה שמאלה." הוא ראה את דמותו של
רוקר נעה שמאלה בין הקונטיינרים. "עכשיו תפנה שוב שמאלה ותמשיך
ישר. בהמשך אתה תפגוש אותה. אתה כבר יודע מה לעשות." הוא ראה
את רוקר מניף את ידו ומרים את אגודלו בהסכמה. "בון קרשר, אתה
תלווה אותם מאחורה. אף אחד מכם לא יורה, זה ברור?" שניהם ענו
חיובית והתקדמו לעברה של קייט.

ברוס הלך שמאלה ופנה כמה פניות.
"אולי אפשר לטפס על אחד מהקונטיינרים האלה." אמר. הוא ניסה
לטפס על אחד מהקונטיינרים, ואף הצליח. משעלה, נקודת תצפיתו
הייתה טובה יותר והוא יכול היה לראות את קצה המזח. ברוס ירד
מהקונטיינר והמשיך ללכת לכיוון המזח הקדמי.


קייט המשיכה ישר ומסלול פגישתה עם רוקר היה כעת בלתי נמנע.
רוקר עמד בצד ההצטלבות, כך שקייט לא יכלה לראותו. היא עברה עוד
קונטיינר, ועוד אחד, עד שלפתע, משום מקום, עט עליה רוקר. הוא
הניח את ידו האחת על פיה, ובידו שנייה השתמש כדי לכוון אקדח
ארוך-טווח לרקתה.
"מלה אחת," אמר, "ואת כבר יודעת מה יקרה." ברגע שקייט הרגישה
את המתכת הקרה נוגעת בראשה, עיניה הביעו אימה חסרת שליטה. רוקר
לקח את קייט קדימה. כעת היו כבר בקדמת המזח, אפשר היה להושיט
יד ולגעת במים, והסירות היו במרחק קפיצה. דרך מילוט טובה, מן
הסתם.
קשורים למנוף, כשרגליהם בקושי נוגעות בקרקע ומוכנים להרמה, היו
רונאלד ובתי. שניהם היו חבורים מרגל ועד ראש, אבל הם היו
בהכרה. רונאלד כבר הוציא ממזמן סכין וניסה לחתוך את החבלים
שקשרו אותם. למזלו הרב, אף אחד עוד לא גילה זאת.

רוקר הרים את אקדחו לשמיים וירה.
"ברוס!" קראה קייט, כשהשתחררה מאחיזתו של רוקר. ברוס נדרך
כולו. הוא כבר היה קרוב מרחק של קונטיינרים ספורים מקמת המזח,
והוא הקשיב לאזור ממנו באה הירייה, והלך קדימה. הוא כמעט התפרץ
קדימה, והיה לו מזל שנעצר לפני שהבחינו בו אנשיו של סקינר. הוא
צעד אחורה והביט על הנעשה. רוקר ירה באוויר עוד פעם ולאחר מכן,
הביט בקייט. בו ברגע, הבין ברוס מה מתכוון רוקר לעשות. הוא החל
לרוץ לכיוונה של קייט.
"ברוס!" קראה, אך זה היה מאוחר מדי. ברוס עמד כך שחצי גופו
הימני הגן על חצי גופה השמאלי של קייט, המקום אליו היה הכדור
מכוון. הוא חטף את הכדור במקום קייט.
באותו רגע, ניצל רונאלד את ההזדמנות, הוא קרע את שאריות החבל
הדקות שנשארו ממה שכבר חתך, הכה את שני האנשים ששמרו עליו ועל
בתי ורץ לכיוון רוקר. בון קרשר ניסה לעצור אותו ופתח עליו באש.
אבל רונאלד, בזריזות משטרתית, התגלגל על פני הבטון של המזח,
ובעט ברגליו של בון קרשר. זה נפל וירה כמה יריות באוויר. רוקר
התכונן לירות בקייט שוב, לאחר שהתעשת, אך הוא אחר את המועד.
רונאלד הכה אותו עם אקדחו של בון קרשר, ורוקר נפל, מחוסר הכרה,
לרגלי המזח.
ברוס כמעט שנפל והפיל את קייט למים, אך קייט הרימה אותו ממנה
והשכיבה אותו על הרצפה.
"הטלפון שלי... אמבולנס..." אמר. קייט הוציאה את הטלפון מכיסו
של ברוס וחייגה לשירותי האמבולנס ולמשטרה. תוך זמן קצר, הגיעו
כמה ניידות משטרה והקיפו את האזור, ואמבולנס נכנס לאזור קדמת
המזח. סקינר ניסה לברוח, אבל לאחר שנורה באזור הרגליים, נפל
והשוטרים תפסו אותו. הם גם תפסו את כל אנשיו ואלה הסגירו גם את
אלו שלא היו באותו יום במזח. החובשים ירדו ונתנו לברוס טיפול
שטח. שירותי התקשורת כבר הגיעו למקום והמשטרה נאלצה לחסום את
האזור כולו.
החובשים הכניסו את ברוס וקייט לתוך האמבולנס ונסעו לבית
החולים. את רונאלד ובתי הכניסו לתוך מכונית משטרה והסיעו גם
אותם לבית החולים להתאוששות.
"קייט."
"אני כאן ברוס." ענתה לו קייט באמבולנס.
"אם אני לא אצא מזה בחיים, אני רק רוצה שתדעי כמה שאני אוהב
אותך."
"אני יודעת, ברוס."
"אני רוצה שתאמרי לי משהו."
"הכל, ברוס."
"אני רוצה שתאמרי לי שגם את אוהבת אותי."
"ברוס, אני... אני לא יכולה..."
"אני יודע שאת יכולה, קייטי."
"לא, אני לא יכולה, אתה זוכר מה אבא שלי אמר לך?"
"לעזאזל עם מה שאמר!" הוא נאנח מכאב. "את לא מבינה, זה רק את
ואני בעניין הזה. בבקשה קייטי, אני חייב לשמוע אותך אומרת את
זה, אני חייב."
"ברוס אני... אני... הו לעזאזל ברוס, אני אוהבת אותך." היא
הרכינה את ראשה ובכתה. "אל תמות, לא עכשיו." בכתה.
"תודה קייט." אמר ברוס ואיבד את הכרתו.

קייט מצאה את עצמה בשעה מאוחרת בבית החולים. רק אז הבינה שהיא
התעלפה באמבולנס.
"מה?" היא קמה וירדה מהמיטה. היא יצאה לאיטה מהחדר. "אני חייבת
לדעת איפה ברוס קופר נמצא." אמרה לאחת האחיות.
"מר ברוס קופר אינו במצב כשיר לקבלת אורחים ברגע זה."
"איפה החדר שלו?" האחות הצביעה על חדר אחד מיני רבים. קייט
ניגשה אליו והתיישבה על הכסא ליד הדלת. שעות חיכתה ליד החדר.
רופאים ואחיות נכנסו ויצאו ממנו לעיתים.
"נוכל לדעת אם הוא יהיה בסדר רק מחר. שינוי לטובה או לרעה יקרה
הלילה. אם הוא ישרוד את הלילה הזה, סיכוייו לחיות יגדלו." ענה
לה הרופא כששאלה לשלומו של ברוס.
"מצבו לא ישתפר רק מעצם כך שתעמדי פה ותחכי." אמרו האחיות.
"את מותשת, לכי הביתה." הפצירו הרופאים.
"בואי קייטי, הוראות הרופא היו שנחזור הביתה." ניסו הוריה
לשכנעה. אך קייט נשארה יושבת מול החדר ולא התיקה את עיניה
מהדלת. בסופו של לילה ארוך ומפרך, ושעות שנמשכו כנצח, נפתחה
הדלת לרווחה והאחות אמרה:
"הוא יהיה בסדר. את יכולה להיכנס, הוא מוכן לקבל אורחים
עכשיו." קייט קמה מיד מהכסא עליו נמנמה, ונכנסה לחדר. ברוס שכב
במיטה ועיניו היו עצומות.
"ברוס?" שאלה קייט בעדינות. הוא פקח את עיניו.
"אני ער. וואו, את נראית מותשת." אמר.
"מה פתאום." אמרה.
"אל תשקרי. אני יכול לזהות שקרים." היא צחקקה.
"מה שעשית היה... מאוד אצילי, ומסוכן."
"הכל היה חלק מהתפקיד."
"לא ממש נראה לי." חייכה. הוא השיב לה חיוך. "אתה בטח לא
תאמין, אבל אני מודה לך על זה, על הכל."
"אולי. אבל אני מאמין במשהו ששמעתי באמבולנס, אם לא סבלתי
מהזיות." חייך. היא הרכינה את ראשה.
"איך ידעת?" שאלה.
"את זוכרת את כל הפעמים ההן שאמרת לי לא לקרוא לך קייטי?"
"כן."
"את זוכרת איך קראתי לך באמבולנס?"
"כן. קראת לי... קייטי." את המלה האחרונה הגתה באיטיות. "אבל
בכל זאת, ומה היה אם הייתי כועסת עליך?"
"זה היה סיכון שהייתי חייב לקחת. הייתי מוכרח לנסות. וחוץ מזה,
במצבי, את היית כועסת עלי?"
"מנוול." הוא הרים את ידו השמאלית וליטף את לחייה.
"אני אוהב אותך קייט. מהפעם הראשונה שבה הבטתי בך, ידעתי זאת.
זה היה ממש כאן, בבית החולים הזה, בחדר הזה. את רואה את התמונה
של הסוס? תעמדי רגע מולה." קייט נעמדה מול התמונה בקרבת הדלת.
"כאן עמדת בדיוק כשראיתי אותך לראשונה. מאז ידעתי שרק אותך אני
אוכל לאהוב. ואז, באותו יום שטרייס גרמה לך להביט ישר לתוך
העיניים שלי, אז ידעתי שגם את מרגישה כך." היא ניגשה אליו,
רכנה מעליו, ונישקה אותו בפיו.
"אתה ממזר." לחשה. "אבל אתה הממזר שלי." הם צחקו ואז היא נפרדה
ממנו וחזרה לביתה.

תוך חודש חזר גם ברוס. קייט קידמה את פניו בחיבוק גדול ונשיקה
ארוכה, לעיני כולם. אז מה, שיחשבו מה שבא להם.
"יש לנו תחושה שהייתה לכם 'חפרפרת' בבית." אמר הפקד.
"אני מוכן להתערב עם כולכם שזה סקוט." אמר ברוס.
"דווקא סקוט?" שאלה בתי. "אבל הוא בסך הכל הגנן."
"אדוני הפקד, ההשערה שלי היא שהוא היה המודיע של סקינר מחוץ
לכלא. הוא הודה בפני שהתחיל לעבוד כאן לפני כ-5 שנים. בתור
שומר ראש, עברתי הכשרה מיוחדת אצל האף.בי.איי ואומנתי לזהות
'חפרפרות'. אני אומר לכם שהאיש הזה הוא החפרפרת שלכם." אמר
ברוס.
"אז, איפה הסקוט הזה עכשיו?" שאל הפקד.
"הוא בטח נמצא בגינה האחורית עכשיו." ענה רונאלד. הפקד סימן
לשוטרים והם יצאו והביאו את סקוט. סקוט, או בשמו האמיתי:
קונרד, היה רכיכה אמיתית והודה מיד באשמה.
"אני מודה לכם מאוד, ואני מקווה שלא תשמעו עוד מסקינר או
מאנשיו." אמר הפקד ונכנס למכונית. הניידת נסעה ולקחה איתה את
קונרד.

ברוס לקח את קייט לחדר הברכה.
"אני שמחה שכל זה נגמר." אמרה קייט.
"אני דווקא לא."
"למה?"
"כי זה אומר שמהבחינה של אביך, אין לי עוד מה לעשות פה. אין לי
אף סיבה להישאר."
"אולי דווקא יש." אמרה קייט.
"את מתכוונת...? כן?"
"בכל ליבי."
"אני מת עליך." אמר וחיבק אותה בחוזקה.
"זה כמעט קרה באמת." אמרה לו. הם צחקו ופנו בחזרה להודיע לכולם
על החלטתם. לאחר חודש נוסף, נערכו הנישואים, וקייט עברה לגור
עם ברוס בשיקאגו.

  לאחר 10 שנים.

"זו ארוחת החג הטעימה ביותר, בתי." אמר ברוס לאחר ארוחת חג
המולד בביתם של רונאלד ובתי.
"תפסיק ברוס. אתה אומר את זה אחרי כל ארוחה שאתה אוכל כאן."
"מה שנכון, נכון." אמר רונאלד.
"אתה תשתוק ותבוא לעזור לי במטבח." ירתה לעברו בתי. הם צחקו
ונכנסו למטבח.
"אמא, אבא! בן ואני סיימנו לקשט את העץ." קרא בנם של קייט
וברוס מהסלון ונכנס בריצה לחדר האוכל.
"יופי, שון. אז למה שלא תשחקו קצת עד שאבא ואני נבוא לעזור לכם
לתלות את הגרביים על האח?"
"בסדר אמא." אמר שון והלך לסלון.
"הוא דומה לי." אמר ברוס.
"נכון." ענתה לו קייט. היא התחילה להוריד מהשולחן, אבל הוא תפס
בזרועה ומשכה אליו. "הו." אמרה בהפתעה.
"קייטי, כבר אמרתי לך שאת הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים?"
"בערך מליון פעמים." ענתה וחייכה אליו.
"אז זו הפעם המיליון ואחת." הוא הצמיד אותה אליו עוד יותר
ונישק אותה ארוכות. היא חיבקה אותו, וביחד הם צעדו לסלון
מאושרים. הם ידעו שזה יהיה חג מולד נהדר.

"ברוס." אמרה לפתע קייט.
"כן?"
"עשיתי את הבדיקות האלה, אתה יודע, ו... אני בהריון, מותק."
"מה?!" קרא ברוס ותוך זמן קצר נשמעה חבטה על הרצפה.
"ברוס... ברוס... תפסיק עם זה כבר, ברוס. טוב, זה היה מצחיק
מאוד בפעם הראשונה, צחקנו קצת גם בשנייה, אבל זה כבר לא מצחיק,
ברוס, נו בחייך. שון, תקרא לסבתא שלך." אמרה קייט לשון.
"סבתא! אבא התעלף, עוד פעם!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האף הוא האיבר
היחידי בגוף
שהוא גם זכרי
וגם נקבי


ואם 'תם לא
מאמינים, תסתכלו
במראה


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/02 15:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דליה בן עמי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה