השעה הייתה כמעט אחת עשרה. לפתע נשמע צלצול בביתה של מאיה.
"מאיה, רועי מחכה לך למטה". נשמע קולה של אמה מחדר הסלון.
מאיה נכנסה ללחץ, היא לא הייתה מוכנה ושוב לא שמה לב לשעון.
לאחר מספר שניות נשמע שוב הצלצול.
"מאיה קדימה. הוא מחכה לך, מה קורה לך?" אמה של מאיה שוב
הפצירה בה.
"תגידי לו שאני יורדת". צעקה מאיה לאמה מחדרה.
מאיה לבשה את בגדיה והחלה לרדת במדרגות לכיוון הסלון ומשם יצאה
בסערה מהדלת לעבר חברה.
"יופי מאיה, שוב נאחר, למה את אף פעם לא יכולה להגיע בזמן?!".
היו אלה תלונותיו הממושכות של חברה רועי.
"מתוק, אני מצטערת אבל אתה יודע איך אני, לוקח לי שנה
להתארגן."
רועי ומאיה יצאו כבר כמעט 7 חודשיים והיו בין הזוגות היפים
ביותר בכל הבית ספר.
שניהם היו בני אותו גיל ועשו כמעט הכל יחד. מאיה הייתה ילדה
מאוד יפה, שער שחור ארוך כמו הלילה עיניים ירוקות ומטופחת.
רועי היה גם הוא ילד יפה. שער שחור קוצים ועיניים חומות.
"טוב, אני סולח לך למרות ששוב נאחר והפעם זה למסיבה של חברה
שלך!
מה היא תגיד?"
"מה היא יכולה להגיד? תאמין לי שהיא לא תגיד כלום!"
"טוב, שיהיה. ילאה תתפסי קצב. אני לא רוצה לאחר בהרבה."

כשמאיה ורועי הגיעו למסיבה כבר כולם היו שם והמסיבה כבר החלה.
כרגיל כשהגיעו כול המבטים הופנו אליהם. רועי ממש לא אהב את זה
ותמיד רצה שכל אחד יכנס לחוד כשמגעים למקום משותף, אך הפעם
מאיה לא וויתרה לו. היא אהבה את כל צומת הלב! אך מיד לאחר
הכניסה הם התפצלו לדרכיהם. הוא להסתובב עם חבריו והיא עם
חבריה.

"מאיה, בואי מהר משמעים את השיר שלך!". הקול הגיע מלמעלה,
מהגג, מאיה רצה מהר. היא ידעה בדיוק מי זאת קוראת לה ואיזה
שיר.
"יעלי מה קורה? איזה מזל שבאתי בדיוק לשיר שלי."
"כן, למה הפעם אחרת? מה התירוץ הפעם".
"עזבי שטויות בואי נרקוד!"

אהבתה הגדולה ביותר של מאיה הייתה ריקודים. לא חשוב אם זה
בשעות הפנאי או במסיבה. בכל דיסקוטק טוב היא הייתה נמצאת.
לעומת זאת, רועי לא התלהב מכל הריקודים האלה.
למסיבות היא הייתה מתלבשת נועז וכל בן שהיה בסביבה היה מביט
אליה. היא ידעה לרקוד באופן מדהים ותמיד גנבה את ההצגה. תמיד
שמאיה הייתה מתחילה לרקוד רועי היה נעלם מהסביבה.
"יעל את קולטת שהחופש הגדול מתחיל עוד 20 יום, אני פשוט לא
מאמינה על זה! ואחרי זה לא לומדים יותר!"
"כן, אני גם חושבת על זה כל הזמן. תגידי מאיה איפה רועי. שוב
נעלם?"
"כן, כנראה. כמו תמיד. כבר התרגלתי לזה!"
"כדי שתביאי אותו עוד מעט יתחיל הסלו וכל הריקודים האלה וכמו
שאני מכירה אותך כדאי שהוא ישמור אלייך."
"כן אני ילך לחפש אותו".
מאיה התחילה לחפש אותו בכל מקום. אבל כרגיל לא מצאה אותו. שניה
לפני שעמדה להפסיק את החיפושים היא ראתה אותו יושב בחדר קטן
בפינת הבית עם כמה חברים.
"שלום לכם ח'ברה. אם לא אכפת לכם אני ייקח את הבחור שלי לכמה
ריקודים. פשוט דורשים אותו על הרחבה."
"מאיה את יודעת שאת יכולה לקחת אותו בכל מצב. אנחנו לא נהיה
אלה שנפריד בין זוג אוהבים." כול חבריו החלו לצחוק ורועי קצת
האדים. הוא לא אהב שמדברים אליו כך. רועי מאיר היה מאז ומעולם
הילד היפה שלא מדבר הרבה אבל רואים אליו הכל, אך מאז שהחל לצאת
עם מאיה הדברים השתנו.
"מתוקה לאן את לוקחת אותי?" התלונן רועי. "אל תדאג אני לא יפגע
בך, אני רוצה לרקוד קצת אם חבר שלי, זה כזה נורא?"
"לא מתוקה אני מצטער, בואי נעלה לרקוד."
כשהם עלו התחילו כבר הריקודים השקטים והם הצטרפו באמצע. כשהם
רקדו יחד הם היו מושלמים. כאילו גוף אחד נע על רחבת הריקודים
וכל השאר לא חשובים כלל.
"מאיה, בואי נלך קצת הצידה, תראי איך כולם מסתכלים."
"רועי מה אכפת לך? שיצאו להם העיניים אני לא יזוז בגללם אפילו
מטר."

השעה הייתה כבר 4 לפנות בוקר והיחידים שנשארו היו החברים
הקרובים.
מאיה כמובן נשארה אך רועי כבר פרש לפני זמן רב. הוא ידע שיש לו
הרבה דברים למחרת ולא יכל להסכים להישאר ער עד כל כך מאוחר.
לעומת זאת מי שכן נשאר היה רון. רון כהן היה הידיד הכי טוב של
מאיה. הוא היה כמו חברה בשבילה ולפני שרועי נכנס לתמונה הוא
היה איש סודה. הוא היה גבוה וחסון בעל עיניים כחולות ושער
חום.
"אז מה יפה, את צריכה טרמפ הביתה?". "ואלה כן, זה יהיה נחמד
ביותר, ייתן לנו קצת זמן להתעדכן. שנים שלא דיברנו!"
"כן, את צודקת, אבל את יודעת שזה לא באשמתי."
"כן, כן, כן, אני הרעה. בגלל רועי אנחנו כבר לא מדברים. אבל
אתה יודע שאני לא עושה את זה בכוונה זה פשוט יצא ככה." אני
מקווה שאתה מבין!"
"בטח שאני מבין מאיה, זה היה בצחוק. יש לך חבר עכשיו והוא בראש
שלך"
"אז יפיוף, מה אתך?" "ואלה, לא יודע, חיים. מנסה להעביר את
הזמן. אני מתגייס עוד מעט." "איזה באסה זה, גם רועי מתגייס עוד
מעט. אני כל כך לא רוצה שהוא יתגייס אתה לא יודע כמה."
"ומה אתך? החלטת בסוף מה את רוצה לעשות?"
"תראה, אתה יודע שבגלל התאונה וכל הפגיעות שהיו לי אני לא
חייבת. ואני גם לא חושבת שאני רוצה." "ובצדק, גם אני לא הייתי
מתגייס. אם זה תלוי בי אני נוסע עכשיו לניו יורק!"

שמאיה הייתה בת 13 היא עברה תאונת דרכים קשה. היא ואביה נסעו
במכונית ונהג שיכור התנגש בהם. אביה של מאיה נפטר עקב זה
ולמאיה היו פציעות רבות.
כיום למאיה אין שום זיכרון גופני מהתאונה אך הצלקות האמיתיות
נשארו אצלה בתוך הגוף, בלב, בנשמה.
" כן גם אני הייתי נוסעת, אבל אני לא ישאיר פה את רועי לבד.
אני לא מסתדרת שניה בלעדיו." "את מסתדרת מצוין עכשיו".
"אתה יודע שאתה זה משהו מיוחד, אתה, אתה זה כמו נשמה תאומה
כזאת. אתה יודע הכל אלי אבל בחיים לא יכול להיות בינינו משהו
כי אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב". "אם את אומרת אני
יאלץ להסכים אתך, למרות שאת יודעת מה אני מרגיש כלפייך." "רון
אל תתחיל אם זה, טוב לשנינו ככה תאמין לי."
"טוב הגענו, אפשר לקבל נשיקת לילה טוב מהנשמה התאומה שלי?"
"כן נשיקה קטנה". שניהם הסתכלו אחד על השניה ונתנו נשיקה על
הפה, נשיקה קטנה.
"לילה טוב."
בין מאיה ורון תמיד היה משיכה מסוימת. הם מכירים אחד את השני
עוד ממתי שהיו ילדים קטנים, ההורים של שניהם הם חברים טובים.
מאז שרועי נכנס לתמונה המצב השתנה, אך תמיד שמאיה ורועי היו
רבים היו כולם יודעים שהריבים שלהם נגעו לרון. רועי היה שונה
כל כך מרון והם כלל לא הסתדרו.

למחר בבוקר, יום ראשון, מאיה לא התעוררה בזמן ללימודים. היא
הגיעה רק בשעה 11 לבית הספר.
   "בוקר טוב יפה שלי, רק עכשיו התעוררת?" "כן רועי, יו איך
כואב לי הראש."
"מעניין למה, מתי חזרת אתמול?" " בסביבות 4 אני חושבת". "ב- 4?
טוב שלא נסחפת, אני מקווה שלא חזרת לבד הביתה!" "לא , לא חזרתי
לבד, רון גם נשאר אז הוא החזיר אותי." "כמובן איך יכולתי לשכוח
את רון, הגיבור שמציל אותך כל פעם." "אוי, רועי אל תתחיל אם זה
אל הבוקר! כואב לי הראש ואין לי כוח לדבר על השטויות האלה. אם
אתה ממשיך אם זה אז אני הולכת."
"לא בואי, בואי. אני מצטער אבל את יודעת איך אני מרגיש עם כל
זה"
"אתה צריך להפסיק לקנא. כנראה שעוד לא הבנת כמה שאני אוהבת
אותך!"
" טוב, אני ינסה. אבל הוא לא עוזר לי. כל פעם שהוא מחבק אותך
או שאתם מדברים אני רואה את העיניים שלו, הם פשוט מבריקות!"
"נו באמת, רועי עכשיו אתה מגזים! נראה לי שפשוט ראית יותר מדי
סרטי אהבה ואגדות." "טוב, שיהיה, בואי נלך יש לנו שיעור
ספורט."
"יעל, מה המצב?" "הכל טוב מאיה מה אתך?"
"בסדר, חיים. את לא יודעת מה היה אתמול. אחרי שהלכנו ממך חזרתי
עם רון. הוא התחיל להגיד כל מיני דברים מוזרים וכל זה"
"למה הכוונה דברים מוזרים?" "נו את יודעת, המילים שלו, כאילו
אנחנו זוג או משהו כזה." "טוב, תמיד אמרתי לך, רון מאוהב בך
עוד מגיל 5 אני חושבת." "מה פתאום, זה ממש שטויות, אנחנו פשוט
ידידים טובים וזהו."
"מאיה, יעל, מה אתן חושבות שאתן עושות?" זה היה קולה הצורם של
המורה לספורט שיפרה. יעל ומאיה חייכו , כבר לא היה אכפת להן.
הן ידעו שעוד כמה ימים הם לא יצטרכו לראות את פניה של שיפרה
שוב.
"טוב אם אתן חושבות שתוכלו לשבת פה ולדבר במקום לעבוד, כדי
שתתחילו לזוז מהר החוצה. קדימה, קדימה, לצאת מהאולם שלי!"
שתי הבנות יצאו החוצה והמשיכו בשיחה שלהן.
"בקיצור, אני אומרת לך, רון אוהב אותך נקודה!" "אני לא חושבת,
אבל לא חשוב, כי זה לא סוף הסיפור. היום הגעתי ב11 וישר שהגעתי
רועי התחיל לבכות לי על זה שאני ורון יחד כל הזמן ובלה, בלה,
בלה." "וכמובן שהוא צודק, בלי להעליב."
"לא נכון, בכל מקרה, אחרי זה הוא אמר לי שמתי שרון מדבר איתי
יש לו ניצוץ בעיניים. אני אומרת לך הילד הזה ראה יותר מדי סרטי
אגדות".
"מאיה, אני יכולה להגיד לך משהו בכנות?"
"כן, דברי".
"אני חושבת שאת לא מעריכה נכון את רועי ואת רון. רועי לא
מטומטם. הוא רואה דברים שאפילו את לא רואה. ורון, אל רון אין
מה לגיד שלא נאמר. הוא בן אדם מקסים ואני חושבת שאת קצת משחקת
בו. למרות שאת לא מרגישה ככה."
"ואוו, הרגת אותי, עשית אותי ממש מפגרת ומכשפה. טוב אם את
חושבת ככה, אין לי מה להגיד לך, אני צריכה ללכת." "נו מאיה, אל
תהיה ילדה קטנה. רק אמרתי מה שאני חושבת."
מאיה הלכה בכעס, ולא הפנתה את מבטה לעבר יעל.
לאחר הבית ספר הלכה מאיה לביתה וחשבת על כל מה שקרה.
היא החליטה להתנהג כמו בוגרת והרימה את הטלפון והתקשרה כדי
להתנצל על ההתנהגות שלה בבית הספר.
" היי, מה נשמע?" "הכל בסדר מאיה, אבל לא הבנתי אותך היום."
"אני יודעת שהייתי מגעילה, תסלחי לי. אני חייבת לדבר אתך, קשה
לי עם כל מה שקרה. במיוחד עם מה שאמרת."
"את יודעת שאני פה תמיד בשבילך. את רוצה שאני יבוא עלייך או את
אלי?"
לא יודעת, אני יבוא אלייך, אוקי?"  טוב, אני מחכה לך, ביי."
מאיה הלכה במהירות לעבר ביתה של יעל, היא הייתה צריכה לדבר
אייתה בדחיפות!
היא הרגישה כאילו היא לא הכירה את עצמה. לאחר מה שיעל אמרה היא
הרגישה צבועה ומגעילה והייתה חייבת לפרוק על מישהו את כאבה.
"יעל הגעתי בהירות המרבית. תאמיני לי אני לא יודעת מה לעשות
אחרי מה שאמרת לי היום." "מאיה אני מתנצלת. לא התכוונתי לפגוע
בך, או לעשות משהו כזה. אבל גם אני לא מרגישה טוב ממה שקרה,
עשיתי את זה לא רק בשבילך."
"למה הכוונה? אז בשביל מה?"
" אני לא יודעת איך להגיד את זה"
"פשוט תגידי, את יודעת שאני יהיה שם תמיד בשבילך."
"אני יודעת, טוב אני יגיד וזהו! האמת היא שיש לי רגשות כלפי
רון ועד שתחליטי מה את רוצה ותשחררי אותו לגמרי אני לא עושה
עם זה כלום"
"באמת? את ורון?, אף פעם לא חשבתי על זה! תראי, רון לא שלי
והוא יכול לעשות מה שבראש שלו."
"אני יודעת שהוא לא שלך, אבל אני בטוחה שאת יודעת שהוא אוהב
אותך ותמיד יחכה לך, אני רק מבקשת שאם את לא רוצה אותו תסבירי
לו את זה, בשבילי..."
"טוב חמודה, אני אוהבת את רועי, ועכשיו שאני יודעת שיש לך
רגשות כלפיו אני לא יפגע בזה. אני ידבר אתו עוד היום!"
"טוב תודה, אז את בסדר?"
"כן אני יהיה בסדר, טוב אני יזוז כדי לדבר אתו."
מאיה הייתה בשוק אחרי מה שיעל ספרה לה, אך ליד יעל היא לא
הראתה זאת. כעט היא הייתה נחושה לסדר את העיניים. היא הלכה
לביתה אך באמצע הדרך שינתה את הכיוון לעבר ביתו של רון. היא לא
ידעה עם הוא בבית או לא אך היא הייתה חייבת לדבר אתו על מה
שקורה.
היא עמדה מתחת לבית של רון, עמדה אך לא יכלה להמשיך לעלות
לביתו. היא ידעה שאחרי השיחה החברות שלהם לא תחזור להיות כמו
שהייתה לעולם.
לאחר מספר שניות היא חזרה לעצמה והחליטה שלמען חברתה, יעל,
וחברה, רועי, היא חייבת לדבר עם רון. היא עלתה במדרגות ודפקה
בדלת ביתו של רון.
"מאיה, מה את עושה פה? את בוכה? קרה משהו? בואי תכנסי"
"רון, אני חייבת לדבר אתך על משהו. שמעתי משהו מחברה שלי ואני
חייבת לברר את זה!"
"רגע זה קשור אלי?" "כן, זה מאוד קשור אלייך".
"נו אז דברי, את יודעת שאני יענה לך על הכל." "אוקי, אז דיברתי
עם החברה הזאת והיא אמרה לי" "נו מה היא אמרה? אני כבר במתח."
"רון אתה יודע שאני אוהבת אותך כמו אח נכון?" "כן אני יודע."
"טוב, אז השאלה שלי היא איך אתה אוהב אותי?" "מאיה, אני לא
מבין אותך"
" זאת שאלה פשוטה, ותגיד לי את כל האמת, אתה אוהב אותי יותר
מאשר אהבה של ידידים?" "ואו, מאיה, מאיפה הבאת את השאלה הזאת?"
"רון פשוט תענה, אני חייבת לדעת!" " כן, אני אוהב אותך, אני לא
יודע מאיפה שמעת את זה אבל אני מניח שזה טוב ששמעת את זה" "אוי
רון, אתה לא יכול לאהוב אותי לא כדי לך. יש מישהי משגעת שאוהבת
אותך אתה חייב לוותר אלי!" " אבל חמודה אני אוהב מישהי משגעת
כבר, אני פשוט אוהב אותך!"
"אבל רון אתה לא יכול לאהוב אותי, אתה יודע שיש לי חבר!" " אני
יודע, בגלל זה לא אמרת כלום, ואני גם לא יפריע לך." " אז תמשיך
לאהוב אותי ללא סיבה?"
"כן אני יחכה! אני אוהב אותך וזהו. אני מרגיש שאנחנו חושבים
אותו דבר מרגישים אותו דבר ובקיצור כמו שאת בעצמך אמרת, נשמות
תאומות" "רון, אמרתי את זה בתור ידידים, לא התכוונתי שתחשוב
שיש בנינו משהו." "אל תדאגי את לא יעשה שום דבר רע." "רון אתה
חייב להפסיק את זה אני אוהבת את רועי!"
"מאיה, את לא אוהבת אותו, את רק חושבת ככה. תאמני לי אנחנו
צריכים להיות יחד"
"רון, אני כן אוהבת אותו, אני יודעת שאתה לא רוצה לשמוע את זה
אבל ככה זה"
היא החלה לבכות.
"מאיה, אל תבכי. את בטוחה בזה? כי אני בטוח שאני אוהב אותך"
"כן, אני בטוחה." "אני לא יודע מה להגיד לך, אני לא יפסיק
לוותר." "אם זה ככה אז אולי עדיף שלא ניפגש יותר." "מאיה, אל
תגידי את זה." " אני חייבת למען יעל ולמען רועי וכמובן
שלמעני." "יעל? מה יעל קשורה לזה?" "יש לה רגשות כלפייך." "מה
יעל? לא יכול להיות?" "כן, זאת היא."
"בכל מקרה זה לא חשוב אני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עלייך."

"אתה חייב. אם לא אני מעדיפה שלא ניפגש שוב." "מאיה, תחשבי מה
את אומרת פה, שלא נראה אחד את השני יותר! את בטוחה שתוכלי
לעמוד בזה" "אני לא רוצה שזה יקרה אבל אתה גורם לי לעשות זאת."
"לא מאיה אני לא ייתן לך לזרוק את זה ככה. אני יודע שיש בינינו
משהו טוב. משהו שיכול להצליח."
היא הסתכלה עליו, הוא הסתכל אליה. היא נישקה אותו והוא נישק
אותה, נשיקה מלאת רגש ודמעות. ופתאום, היא רצה מביתו. מבלי
להגיד שלום ומבלי לומר מילה. היא נתנה לו נשיקה, שניהם ידעו
שזו הנשיקה היחידה שהם יכולים לתת, נשיקת פרידה. הדלת נטרקה,
רון הבין שמאיה יצאה מהדלת הוא הסתכל אליה מהחלון היא הסתכלה
עליו ואז החלה לרוץ, דמעות ירדו מעיני שניהם.
למחרת בבוקר שוב מאיה לא התעוררת בזמן והגיעה רק ב10 לבית
הספר.
בשער חיכתה לה יעל.
"יעל, למי את מחכה כאן?"
"אה, סתם בדיוק הגעתי וראיתי אותך אז החלטתי לחכות."
שתיהן ידעו שיעל משקרת והיא רק רוצה לדעת מה קרה אתמול.
"אז מה קורה? למה את הגעת עכשיו?" "אה, אני, אני סתם לא
התעוררתי."
"אה טוב סבבה." "מאיה, נו ספרי לי מה קרה אתמול?" חיוך התנוסס
על פניה של יעל. "בואי נגיד שאת יכולה לנסות את מזלך, הוא לא
יחשוב אלי שוב." "נראה לי שקרה משהו, ספרי לי, את לא ניראת
שמחה בשבילי."
"אני מאוד שמחה. תלכי אליו ותדברו. זה יותר לא קשור אלי".
"טוב, אבל תדעי לך שאני מאוד מודה לך, הנה הוא, יו איזה חתיך
הוא. בואי ניגש לדבר אתו." "לא תלכי את, אני צריכה לחפש את
רועי." "טוב ביי."
יעל הסתובבה במהירות לעבר כיוונו של רון והחלה ללכת אליו, מאיה
הסתכלה על שניהם, על הדיבורים שלהם ואיך שיעל מסתכל בעיניו.
היא ידעה שהיא עשתה את המעשה הנכון אך עדיין היה לה קשה, לא
ללכת אליו לא להגיד שלום.
"מאיה, מאיה, אני קורא לך כבר שעה למה את לא עונה לי?" "מה?
אוי רועי אני מצטערת. לא שמתי לב, שקעתי במחשבות." "זה בסדר,
אני רק מקווה שזה עלי כל המחשבות האלה!" "כן, כן, כמובן אלא על
מי?" רועי התקרב אליה ונישק אותה.
היא נישקה אותו וכשפתחה את עיניה ראתה מרחוק את רון, עומד
ומדבר עם יעל. יעל גם הייתה יפה. היה לה שער בלונדיני ועיניים
כחולו. היא ראתה אותם יחד וידעה שעשתה את הדבר הנכון.
היא התעלמה מכך והמשיכה בשיחתה עם רועי.


עברו ימים ושבועות ואף חודשים. החופש הגדול הגיע וגם עבר.
מאיה ורועי היו כבר 10 חודשיים. יעל ורון הפכו להיות חברים, אך
מאיה ורון לא דיברו. אף אחד לא ידע מה הסיבה לזה. כולם ידעו
שקרה משהו אך אף אחד לא הצליח לגלות מה בדיוק קרה.
כולם החלו להתגייס לצבא. רועי היה ביחידה קרבית, יעל הייתה
בדרום וכבר לא היה לה קשר עם מאיה, ורון, איה לא ידעה מה עם
רון, היא רק שמעה שגם הוא ביחידה קרבית. מאיה לא התגייסה לצבא,
בצבא החליטו שהם לא צריכים את שרותיה ושמבחינה גופנית אחרי
התאונה הקשה שהייתה לה היא לא יכולה להתגייס.
"מאיה, יש לך טלפון תעני." אחותה של מאיה צעקה לה.
"הלו, מי זה?" "מאיה, את כבר לא מזהה את חבר שלך? זה ממש בושה"

"רועי, בדיוק חשבתי עליך, איפה אתה? תגיד לי שאתה בבית."
"כן מתוקה אני בבית, שחררו אותי. בא לי להשתגע היום, אני
משוחרר עד מחרותים, בואי נייצא למסיבה היום או נעשה משהו
פרוע." "ועל מה חשבת בדיוק שאתה אומר פרוע?" "לא יודע, מה שאת
רוצה, אני שלך." "טוב, אז אני יקפוץ אלייך עוד מעט אוקי?" "טוב
אני מחכה לך."
מאיה התלבשה במהירות והחלה ליסוע לעבר ביתו של רועי. היא כל כך
שמחה שהוא חזר הביתה. כל פעם שרועי היה בצבא היא הייתה יושבת
ליד הטלפון ודואגת, מחכה לטלפון שיודיע לה שהכל בסדר.
"רועי, יו איך התגעגעתי אלייך." קפצה מאיה על רועי וחיבקה
אותו.
"גם אני אלייך יפיפייה, מה קורה ? ספרי לי משהו חדש? השתנה
בלעדי?"
"לא כלום לא השתנה, הכל אותו חרא, אני יושבת בבית ודואגת לך
ואתה בצבא, כל כך חסר לי." " אוי, איזה חמודה. את יודעת שגם
אני מתגעגע אלייך."
"אז מה קורה שם?" "אני מקווה שלא יותר מידי מסוכן!" "לא הכל די
שקט עכשיו, אבל עזבי צבא...התגעגעתי אלייך. מה נעשה היום."
"לא יודעת, מה אתה רוצה? יש משהו מיוחד?"" שמעתי שיש מסיבה
מטריפה באילת בחוף הדקל, רוצה ללכת?" "עד לאילת לסוע ולחזור?
התחרפנת?" "נו אז נישאר לישון שם לילה אחד...נו בואי יהיה כיף"
"יש לי שאלה, ממתי אתה אוהב כל כך מסיבות?" "אני, מאז שאני
בצבא אני אומר לך השתנתי, אני לא אותו ילד תמים וקטן. ידידה
שלי מהצבא אמרה שיהיה שם אחלה, את רוצה?" "טוב, אם אתה רוצה
אין לי בעיה." לפתע נשמע צלצול טלפון ברקע, זה היה הפלאפון של
מאיה.
"הלו?"
"מאיה, זאת את?"
"כן מאיה מדברת, מי זה?"
"זאת אמא של רון."
"נירה? מה שמע?" קרה משהו?"
"כן, רון נפגע, בצבא, הוא בבית חולים."
"מה? אני לא מאמינה, מה קרה?"
"אני יסביר לך הכל, אבל הוא מבקש שתבואי. את יכולה?"
"כן אני יגיע, באיזה בית חולים?"
מאיה ורינה, אמו של רון, המשיכו לדבר והיא הסבירה לה הכל. מאיה
הייתה מזועזעת, היא לא ידעה מאיפה זה נפל אליה. היא סגרה את
הפלאפון והתיישבה על המיטה.


"מאיה את בסדר? את רוצה לשתות משהו?" "לא, רועי, אני בסדר."
"מה קרה? מי זאת הייתה?" "זאת, זאת הייתה אמא של רון." "אמא של
רון? מה היא רצתה ממך?" "זה בקשר לרון, הוא נפגע, בצבא." "אני
לא מבין מה קרה, תירגעי ותספרי לי" "אמא של רון אמרה שרון נפגע
בצבא, אני לא יודעת ממה ואיך, אבל הוא ביקש שאני יבוא. אני
חייבת ללכת לשם." "עכשיו? אבל מאיה, אנחנו צריכים ללכת. אנחנו
לא נספיק." " זה לא חשוב עכשיו, אני הולכת עליו, ביי."
"רגע, מאיה. את רוצה שאני יבוא אתך?" "לא, אני צריכה לעשות את
זה לבד."
"טוב, אם ככה את רוצה. אבל אני נוסע, אני לא יחכה פה ולא יעשה
כלום בגלל רון."
מאיה כבר לא הקשיבה לו, היא המשיכה ללכת, יצאה מביתו של רועי
ונסעה לעבר בית החולים. מאיה לא אהבה את בתי החולים. מאז שעברה
את התאונה היא מעולם לא נכנסה לבתי חולים. היא האשימה תמיד את
הרופאים במות אביה, בזה שהם באו מאוחר ובזה שהם לא עשו מספיק
כדי לעזור לו.  היא חששה להיכנס אך לבסוף נכנסה.
"מאיה, מאיה" נשמע קול רחוק. "מאיה בואי, אוי תודה שבאת. את
חייבת לראות אותו." "דינה, תגידי לי את האמת. זה חמור?" "אני
עוד לא יודעת. הוא יצא עכשיו מהניתוח והוא בהתאוששות." "מה
הרופאים אמרו? אל תתני להם לשקר לך, תחייבי אותם להגיד לך את
האמת!" "אל תדאגי מאיה. את רוצה להיכנס אליו?"
"כן, אפשר?" "בואי, הוא ישן, אני בטוחה שהוא ישמח מאוד שהוא
יראה אותך."
מאיה נכנסה לחדר שלו, היא הסתכלה עליו. הוא ישן, ישן כמו תינוק
שלא יודע מה קורה סביבו. היה לו תחבושות על כל הראש והידיים.
דמעות החלו לרדת לה מעיניה, ולפתע, לפתע היא נזכרה ביום ההוא,
היום האחרון שהיא ראתה אותו.  
היא נזכרה איך היא אמרה לו שאסור להם להתראות יותר, היא נזכרה
במילים שהוא אמר לה, שהוא אוהב אותה, לא יוותר אליה. והיא
נזכרה בנשיקה. במוחה היא ראתה את הנשיקה הזאת, הנשיקה האחרונה
והראשונה שלהם נמשכת דקות רבות למרות שבמציאות היא נמשכה רק
מספר שניות. ואז היא נזכרה בטריקת הדלת שנעשתה על ידה. מאיה
ישבת לידו כשעה וחצי ואז היא הבינה שהיא לא יכולה לעשות כלום.
היא גם נזכרה בתאונה שלה ועד כמה שהיא שונאת בתי חולים. היא
לקחת נייר ועט והחלה לרשום. היא רשמה בערך חצי שעה וכל פעם
מחקה משהו. כאשר היא סיימה היא הניחה את המכתב על-יד מיטתו של
רון. הניחה והלכה.
היא שמעה מרחוק את קולה של נירה ואת קולה של יעל. ברגע ששמעה
זאת היא יצאה מהחדר וברחה משם.
רון התעורר לאחר חצי שעה, כאשר אף אחד לא היה בחדרו. הוא הסתכל
מסביב והרגיש את השקט, הוא ראה מכתב, וללא ידיעה ממי זה הוא
החליט לפתוח אותו.

רון...                                                      
                              אני יושבת פה, יושבת ורואה
אותך כל כך חסר אונים, לא יודע מה קורה סביבך.
ברגע ששמעתי על כך, שאמא שלך התקשרה, הייתי בשוק.
אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל הרגשתי שמשהו בי נשבר, הרי
אנחנו נשמות תאומות. זה כל כך עצוב שזה כבר מצחיק...
היה לי כל כך קשה לבוא לפה, אתה לא יודע כמה. זה קשה לי בגלל
מספר סיבות המקום הזה, זה סיבה אחת, לא חשבתי שאני יוכל להגיע
לפה שוב. אבל הפעם אני לא זו ששוכבת על מיטת החולים, אלא מישהו
אחר, מישהו שאני עדיין לא יודעת את המשמעות שיש לו אלי. אבל
הצלחתי. כשזה קשור אלייך, אני תמיד מצליחה.
סיבה אחרת, היא אתה, כן, כן, אתה. אתה הרסת אותי. מאז אותה
שיחה אחרונה הכל השתנה. אמרת לי שאתה אוהב אותי, ואני, אני
שיקרתי לך, אמרתי לך שאני לא אוהבת אותך, או יותר נכון אוהבת
כאח. אז שיקרתי לך, כן שיקרתי. כעט אני מבינה עד כמה שהקשר
שלנו חזק, אבל... כמו בכל שיחה שלנו, או מכתב, חייב לבוא האבל.
אסור לנו להיפגש יותר, או אפילו לדבר זה עם זו. זה יביא ליותר

מדי צרות בשני הצדדים. רועי בצבא עכשיו, במקום קשה. אני לא
יכולה להיפרד ממנו בתקופה כזאת בשבילו. ויעל, יעל היא עדיין
חברה שלי, אבל כעט היא החברה שלך. הם ייקחו את זה קשה, אנחנו
יכולים להתגבר.
  תבריא כמה שיותר מהר!
  תמיד תזכור שאני אתך,
              בראש, במחשבות, בלב ובנשמה.
   
שלך מאיה.



רון היה המום מהמכתב. תחושות רבות עברו בראשו, הוא כל כך שמח,
כעט הוא ידע שהוא לא טעה, זאת באמת הייתה אהבה אמיתית. אך
באותה עט הוא הבין, כן הם אוהבים, אך הם לא צריכים להיות יחד.
הוא רצה לצעוק, לקרוא לה, ללכת אליה.
הוא לא יכל. ידע שאפילו אם הוא ילך אליה היא לא תקבל אותו. הם
לא יכולים להיות יחד!
יעל נכנסה לחדר, הוא מיד החביא את המכתב. הוא לא רצה שאיש ידע
על כך.
"רון, התעוררת. אני כל כך שמחה. איך אתה מרגיש?"
"אני בסדר, אפשר להגיד יותר בסדר ממה שהייתי עד עכשיו. בואי
נגיד
שזה היה מה'." "אני לא מבינה אותך אבל לא חשוב, שחררו אותי
ליום אחד כדי להיות אתך. אתה לא יודע איך הפחדת אותי." "יעל,
אני בסדר. את יכולה לחזור לבסיס."
"נראה לך שאני ישאיר אותך ככה כאן לבד?"
"טוב תעשי מה שאת רוצה, אני חוזר לישון. ביי"
"רון, מה יש לך? אני באתי מרחוק כדי לראות אותך."
"לא קורה לי כלום, אני עייף ורוצה לישון." "טוב, תלך לישון."
אמו של רון ראתה הכל דרך החלון הקטן. היא ידעה בדיוק מה עובר
על בנה.
לאחר שיעל יצאה מהחדר היא נכנסה.
"אתה יכול להסתובב, אני יודעת שאתה לא עייף." "על מה את מדברת?
אני מאוד עייף!" "רון, אתה יכול לדבר איתי, זאת אני, אמא שלך.
מתי תבין שאני יודעת הכל אלייך. למה התנהגת ככה ליעל?" "איך
התנהגתי? אני לא מבין, מה אתן הנשים רוצות ממני? אני פשוט עייף
וזהו!" "טוב, אם אתה לא רוצה לספר לי מה קרה עם מאיה, ולמה
בכלל אתה עם יעל אז לא צריך." "מה? מה את יודעת על מאיה? היא
אמרה לך משהו?" "לא אתה, ולא היא הייתם צריכים לומר לי כלום.
ראיתי את זה אליכם. שהיא באה לפה היא הייתה מזועזעת. היה לה כל
כך קשה להיכנס לכאן אבל בכל זאת היא נכנסה. ואתה, כל פעם שאני
רק אומרת את שמה אתה משתנה. אפילו ביקשת אותה לפני שנרדמת
והכניסו אותך לחדר הניתוח." "באמת? אני לא זוכר את זה." "כן,
באמת. עכשיו תסביר לי. למה אתם לא יחד?" "תאמיני לי שאני גם לא
יודע. הנה במקום שאני יסביר לך היא רשמה את כל מה שקרה במכתב
תקראי."
היא לקחה את המכתב והחלה לקרוא.
"עבר אליכם הרבה אני רואה, אבל לפי דעתי רון אם אתם צריכים
להיות יחד אתם תהיו." "אני מקווה." "אבל למה אתה עם יעל אם אתה
אוהב את מאיה?" "לא יודע, זה התגלגל ככה, מאיה אמרה לי שהיא לא
רוצה אותי ואנחנו לא נוכל להיות יחד והייתי חייב מישהי, שתנחם
אותי ותעזור לי להתגבר אליה. ויעל, יעל הייתה שם". "אתה אבל לא
חושב שזה לא צודק כלפי יעל?" "אני לא יודע, טוב אמא עכשיו אני
באמת מעט עייף, אני יחזור לישון." "טוב חמוד. תישן."
רון הלך לישון ומאיה הגיעה לביתה.  היא הייתה עדיין שקועה
במכתב ובכל מה שקרה לה. אבל אז היא נזכרה ברועי. היא הייתה
אמורה לרדת אתו לאילת, ולבלות אתו לפני שהוא חוזר לצבא, למקום
שהיא חשבה כנורא ביותר. היא החליטה לטלפן אליו. חייגת את המספר
וחיכתה על הקו.
"הלו?" נשמע קול נשי מהצד השני.
"מי זאת?" שאלה מאיה.
"אני רותם, מי את? " "אני מאיה, חברה של רועי.
"אה, שניה אני יביא לך אותו."
רועי ענה "מאיה, תקשיבי, זה לא מה שאת חושבת!" לפי קולו הבינה
מאיה מה קרה.
מאיה היתה תמימה אבל לא טיפשה היא טרקה את הטלפון.
היא היתה מבולבלת ולא הבינה מה קרה, היא הרגישה שכל עולמה
קורס.
היא כל כך הצטערה על כל מה שקרה עם רון, איך היא יכלה לוותר
עליו?! היא לא יכלה לענות על השאלה הזאת. היא רצתה לראות את
רון, לראות אותו ולהגיד לו כמה שהיא אוהבת אותו. היא לבשה את
המעיל ויצאה לעבר המכונית. למרות הפחד שלה מנהיגה מהירה היא
נהגה מהר, מהר כדי להגיע לרון, להגיע מהר ולא לוותר.
היא הגיעה לבית החולים, נכנסה ורצה לחדרו של רון. אך לפני
שהגיעה לחדרו היא ראתה את הדבר שכל כך קיוותה לא לראות. היא
ראתה את יעל ישנה ליד מיטתו של רון, מקום שהיא הייתה כל כך
רוצה להיות בו. היא הסתכלה על שניהם, שניהם ישנים בכל כך
שלווה. דמעה ירדה מעיניה, היא הסתובבה וחזרה למכוניתה.


שבוע עבר וגם שבועיים, רועי ניסה לדבר עם מאיה אך היא לא
הסכימה, אמה ראתה את מצבה של מאיה. היא החליטה שמאיה חייבת
לצאת מהבית וסידרה לה עבודה.
מאיה, חמודה, אנחנו צריכות לדבר." "אמא, זה חייב להיות
עכשיו?"
"כן מאיה, זה חייב להיות עכשיו! תראי אני לא יודעת מה קורה לך
בזמן האחרון ואם את לא רוצה לספר לי זה זכותך ואני לא מתערבת,
את מכירה אותי. אבל את צריכה לצאת מהבית! זה שאת סגורה בחדר לא
יעזור לך. בזה את מסכימה איתי?"  
"כן אני מסכימה" "יופי, אני שמחה, אז סידרתי לך מקום עבודה. זה
שאת לא בצבא לא אומר שאת לא צריכה לעשות כלום בחיים שלך. אני
יודעת שאת אוהבת לרקוד במועדונים אז." "אז?" "אז את עובדת
כברמנית בDO0M-, זה בסדר?"
"בסדר? זה מצוין! אני ירוויח כסף ויוכל לעוף מהמדינה הזאת סוף
כל סוף."
"טוב אני מקווה שלא תעזבי אותי פה אבל אם זה יהיה מה שתרצי אני
יהיה אתך"
"אמא, תודה! אני כל כך אוהבת אותך! מתי אני מתחילה?" "מחר! את
מוכנה?"
"בטח שאני מוכנה."
מאיה הייתה מאושרת עד הגג. היא שכחה מכל הצרות שלה, שכחה
מרועי, מרון הכל היה מושלם. היום נגמר והגיע הלילה. מאיה הלכה
לישון בפעם הראשונה לאחר זמן מה מאושרת ושלווה. הבוקר הגיע
ומאיה כבר ציפתה לערב. הרבה זמן היא לא הייתה במועדון והיא
ידעה שהיא תתאים לשם במהירות. הערב הגיע. מאיה הייתה נרגשת.
ההסעה הגיעה. היא הכירה משם הרבה אנשים. אנשים שהייתה פוגשת
במועדונים שהייתה הולכת אליהם. הם הגיעו למקום ולכל החדשים
הסבירו מה התפקיד שלהם ומה צריך לעשות. המנהל של הצוות היה
תומר. תומר היה בן אדם מדהים. כל מה שבחורה מחפשת היה  בתומר.
הוא היה בן 21 גבוה שרירי, אבל לא יותר מידי, שער שחור ועיניים
ירוקות כמו זכוכית. תומר מיד נדלק על מאיה, הוא לא הכיר אותה
אבל ידע שיש בה משהו מיוחד. גם מאיה נמשכה עליו אך היא נשבעה
שהיא לא תסכים בזמן הקרוב להקשר למישהו מבחינה רומנטית. כמובן
שתומר לא ידע זאת.
"מאיה, את יכולה לבוא לכאן?" קרא תומר למאיה.
"כן, קרה משהו?" התקרבה מאיה לתומר. "לא, לא קרה כלום, אבל
ת'אמת את ממש מוכרת לי." "תראה תומר, בוא נתחיל מההתחלה, אם זה
ניסיון להתחיל איתי או משהו אז באמת שלא כדי לך כי אני לא
מעונינת באף אחד כרגע." "את מבינה עניין אני רואה, וכן לזה
התכוונתי אבל ת'אמת שאת באמת מוכרת לי." "יכול להיות שראית
אותי במועדונים וכאלה. הייתה תקופה שהייתי הולכת הרבה." "כן
כנראה, טוב אז אם לא משהו רומנטי אז ידידים אנחנו יכולים להיות
נכון?" "כן, ידידים זה אחלה."
"אה נזכרתי איפה ראיתי אותך. הייתי במסיבה של בת דודה שלי יעל,
מכירה?"
"אתה בן דוד של יעל? אני בשוק!" "אז תצאי מהשוק. ויש לי הצעה
בשבילך עכשיו שאני זוכר מי את!" "אוקי, ומה ההצעה? " "את רוצה
להיות פה רקדנית?"
"מה באמת? אבל מה רקדנית כזאת על הבמות וכל זה??? אני לא אוהבת
את זה" "לא, לא זה לא כזה. אנחנו עושים פה משהו חדש. רקדניות
שיהיו על הרחבה, את יודעת כמו בר אקטיבי, אבל פשוט 4 בנות
שירקדו למטה." "ואלה, זה נשמע אחלה. אין לי בעיה. וזה יהיה כל
הזמן?" "לא את תהיה בבר רוב הזמן ופעם בשבוע יהיה הקטע הזה!"
"סבבה, אני צריכה כסף, אני רוצה לטוס מכאן לבלות קצת בחו"ל."
"אז את רואה יצא לך טוב הידידות הזאת! אני יהיה זה שיעזור לך
לחסוך כסף!

מאיה הייתה אושרת. הכל ממש הלך לה טוב.  היא אהבה את מקום
העבודה החדש שלה, אהבה את החיים שלה והייתה מאושרת.
לאחר מספר שבועות יום הולדתה של מאיה הגיע. היא לא האמינה איך
הזמן רץ והיא כבר בת 20. כל כך הרבה עבר עליה. דברים שלא
מגיעים לילדה, נערה ואישה בגילים כל כך צעירים.
לקראת הצוהריים הגיע לביתה של מאיה שליח. היא ירדה במדרגות
ביתה לעבר הקומה הראשונה ופתחה את הדלת לשליח. היא הייתה בשוק.
השליח הביא לה זר ענק, היא לא בינה מי יכל לשלוח לה משהו כל כך
גדול. לאחר מספר שניות של התפעלות היא ראתה את כרטיס הברכה
שהיה ליד הזר והחלה לקרוא.


               מאיה !

למרות שאסור לנו להתראות ולהיפגש, החלטתי בכל זאת
לשלוח לך את הזר הזה. עשיתי זאת בגלל שהייתי חייב להגיד
לך מזל טוב ובגלל שרציתי להגיד לך שלמרות הכל את עדיין
ותמיד תישארי אצלי בלב בנשמה בראש ובמחשבות.
אז המון, המון מזל טוב...

     שלך...
רון!


מאיה לא האמינה, עד שסוף כל סוף היה לה קצת שקט כל הרגשות
המשונים סחפו אותה שוב. היא לקחה את הזר ושמה אותו בצד, את
הפתק היא שם במגיירת השולחן בחדרה, הכי רחוק שיכלה.
הערב הגיע, מאיה תכננה לבלות את היום הולדת שלה עם החברים
החדשים שלה.
הם התכוונו ללכת לדוום למסיבה כדי לחגוג.
בחבורה החדשה של מאיה לא היה זכר לאנשים הקרובים מהתיכון. היא
החליטה להתנתק מהם ואף אחד מחבריה החדשים לא ידע על כל מה שקרה
פעם.
מאיה התכוננה ליציאה. התלבשה התאפרה ונראתה כהרגלה מדהים. היא
יצאה מחדרה, היה לה מוזר שאמה ואחותה לא עשו בשבילה כלום לכבוד
היום הולדת אך היא לא רצתה לשקוע בעצב. היא ירדה במדרגות ביתה
וראתה שהכל חשוך. היא ניגשה להדליק את האור וברגע שעשתה זאת
שמעה צעקות של רבים: הפתעה!!!
כולם החלו לשיר לה שירי יום הולדת ומאיה הייתה בשוק. היא לא
הבינה שעשו לה מסיבת הפתעה. היו שם משפחה חברים וקרובים. מסיבה
קטנה אבל אם האנשים שהכי אהבה. כולם חיבקו אותה ונישקו אותה.
"נו מאיה, מופתעת יפיפייה? " היה זה תומר שארגן את הכל. הוא
הציע ואמה ארגנה.
"כן,  אני בשוק מה זה?!? אני לא מאמינה! תודה!" "אין בעד מה,
אני מקווה שאת תהני." "אני ייהנה תהיה בטוח בזה. אני חייבת
לשתות אני ילך למטבח לקחת משהו."
"סבבה, אנחנו מחכים לך כאן." היא הלכה למטבח ופתחה שם את האור.

היא כמעט התעלפה, לא האמינה למה שעכשיו קורא לה.
"אז את שמחה אני מקווה, כבר לא ילדה קטנה. בת 20" מאיה לא
ענתה. היא הייתה חסרת מילים. לא הבינה מאיפה כל ההפתעות האלה.
"מאיה, למה את לא עונה לי? את רוצה שאני ילך? זה היום שלך אני
יעשה מה שתרצי." "למה היית חייב לבוא?" "אני מצטער, אולי באמת
עדיף שאני ילך."
"לא, רון, חכה". היה זה רון שהופיע לנגד עיניה כגנב בחשכה.
"מה אתה עושה פה? חשבתי שסיכמנו משהו." "את סיכמת, אבל אחרי
ששלחתי לך את הזר הבנתי שזה לא יעזור ואני חייב לראות אותך
לפחות פעם אחת לפני..."
"לפני שמה? אני לא מבינה אותך!" "עזבי, זה לא העיקר. רק רציתי
לבוא ולהגיד לך מזל טוב,  אם לא הייתי זו הייתה השנה הראשונה
שאת חוגגת בלעדי את היום הולדת שלך." "כן, אז מה אנחנו אמורים
לעשות עכשיו?" "כלום, את תמשיכי במסיבה שלך, ואני לא יפריע לך.
זהו." "ככה אתה בא והולך בלי לומר כלום?" "את רוצה שאני
יישאר?" "לא יודעת. אולי עדיף באמת שתלך." "כנראה. טוב אז מזל
טוב."
"תודה." "אפשר לבקש עוד משהו קטן?" "כן, אם אתה כבר פה." "אפשר
נשיקה קטנה?" "אה... אני לא יודעת. נשיקה קטנה אחת." "אוקי."
הם התקרבו, נתנו נשיקה אחת, הפסיקו, הסתכלו אחד על השניה
והמשיכו בנשיקה סוחפת. הם התנשקו עד שלפתע נשמעו קולות הליכה
לכיוונם. רון עזב את מאיה, והחל ללכת במהירות. "רגע חכה, ככה
תלך?" "עדיף ככה מאיה. עדיף שלא יראו אותי. תמשיכי בחייך. זה
מה שבחרת!" הוא אמר ונעלם.
מאיה נשארה קפואה. תומר בא אליה.
"מאיה? את בסדר קרה משהו?" "כן אני בסדר למה?" "את נראת כאילו
ראית רוח רפאים" "לא זה בסדר, אני פשוט לא מאמינה על המסיבה."

"אני שמח שאת שמחה." "תודה! אתה ממש אחלה." "ילאה אז בואי,
כולם רוצים לראות אותך. ואנחנו לא מתכוונים להישאר פה לנצח. יש
לנו להיות היום עוד בדיסקוטק!" "אה, נכון. טוב אז ילאה. נלך."

מאיה הגיעה לסלון. כולם דיברו איתה וברכו אותה, והיא, היא רק
ענתה בכן על הכל. מחשבותיה היו עם רון.
"מאיה, ילדה שלי. את כבר לא התינוקת שלי , אוי איך שגדלת." "כן
אמא, גדלתי.
אל תתחילי לבכות" "אל תדאגי אני לא בוכה אבל יש לי משהו לתת לך

ומשהו לומר לך. אז ככה. הנה המתנה שלי, קדימה תפתחי." "מאיה
פתחה את המעטפה הגדולה והייתה בשוק. "אמא מה זה?!" "זה בדיוק
מה שזה נראה. מפתח לדירה חדשה ששכרתי בשבילך. תעשי עם זה מה
שאת רוצה." "את בטוחה? כאילו זה שלי? אני פשוט לא יודעת מה
לומר. תודה!" "אין בעד מה חמודה. זה מגיע לך."
"תאמיני לי היום הולדת הזה משוגע. אמרת שיש לך משהו גם להגיד
לי לא?"
"כן, רועי בחוץ! ולפני שתתפרצי אני חושבת שאת צריכה לגשת לשם
ולדבר אתו. את כבר לא ילדה קטנה ואת לא צריכה לחזור להיות אתו
אבל מספיק עם הברוגז הזה! תצאי אליו ותלבנו ענייניים!" "טוב
אני יעשה את זה בשבילך! ושוב תודה רבה!"
מאיה לקחה את הכרטיס ויצאה החוצה. רועי עמד מחוץ לשער הבית.
"היי" הוא אמר .
"היי" היא ענתה.
"רציתי רק להגיד לך מזל טוב. למרות שאת כועסת אלי." "תודה רבה.
אבל אני לא חושבת שיש לנו כל כך מה להגיד אחד לשני." "מאיה אני
יודע שעשיתי טעות, אבל תני לי לפצות אותך, אני יודע שאני
יצליח." "לא, רועי. למרות כל מה שעברנו אני לא חושבת שכרגע
אנחנו יכולים להיות יחד. אני יכולה לסלוח אבל לשכוח אני לא
בטוחה שאני יכולה. אני אוהבת אותך עדיין אבל אני כבר לא בוטחת
בך ובלי זה אני לא חושבת שאנחנו צריכים להיות יחד." "טוב, אני
לא ילחץ עלייך. אבל תחשבי על זה. ובינתיים תיהני לך. מגיע לך
ליהנות." "תודה. אז ביי." "ביי, רק שתדעי שאני יחכה לך." מאיה
המשיכה בדרכה לעבר דלת הכניסה כאלה היא לא שמעה את המשפט
האחרון. היא נכנסה.
"תומר בוא רגע." היא קראה לו מרחוק." "מה קרה?" "כלום, אבל
אנחנו ידידים טובים נכון?" "כן, אני מקווה שאת מרגישה ככה"
"אני כן, ובגלל זה אני חייבת לספר לך כמה דברים אלי שאתה לא
יודע. בו נעלה לחדר."
שניהם עלו לחדר, והתיישבו על המיטה. היא החלה לספר לו הכל.
מהמסיבה של יעל בת דודתו ועד מה שקרה היום. תומר היה בשוק. הוא
לא האמין שכל כך הרבה דברים קראו לה, דברים שהוא לא ידע.
"נו אז מה אתה אומר? ממש סידרת טלוויזיה, לא?"
"סידרת טלוויזיה קטנה עלייך." שניהם צחקו.
"כן זה מסובך, כל החיים שלי מסובכים. אבל עכשיו שאני חושבת על
זה. למה רון התכוון כל הזמן שהוא אמר "לפני ש..." זה מאוד מוזר
אתה לא חושב?"
"כן זה באמת מוזר. את אוהבת אותו נכון?" "אני לא יודעת" "אל
תשקרי אני רואה את זה על העיניים שלך. כל פעם שאת אומרת את השם
שלו את מחייכת! עכשיו אני מבין למה בהתחלה לא רצית קשר איתי,
היה לך חבר שנתנת לו את הנשמה והוא בגד בך ואהבה שלא יכולה
להתגשם." "כן, ממש עצוב. אבל עכשיו אני רוצה לעזוב הכל. אמא
שלי נתנה לי מפתח. " "מפתח למה?" "מפתח לדירה חדשה שהיא השכרה
לי! ואני רוצה שאתה תגור איתי גם, נהיה שותפים!" "את בטוחה
בזה?" "כן אני בטוחה, למה יש לך מקום יותר טוב לגור בו?" "לא,
לא זה נשמע לי אחלה." "אז סגרנו."
" אחלה, אבל אני צריך איזה שבועיים שלוש כדי להתארגן." "אין
בעיה אני יחכה." "ועכשיו, אם לא אכפת לך, נחזור למסיבה שלך כדי
שנעוף למסיבה האמיתית מהר."
הם ירדו למטה למסיבה. כולם היו מאושרים ומרוצים, לאחר מכן הם
הלכו למועדון  ורקדו עד עלות השחר.
מאיה הייתה נרגשת לקראת המעבר לדירה משלה. למקום שיהיה רק
שלה!
היא החלה לארגן את הבית ועיצבה אותו יחד עם תומר, מקום צעיר
משלהם.
יום המעבר הגיע, כולם היו מאוד נרגשים. אמה של מאיה לא הפסיקה
לבכות וכך גם הוריו של תומר.
"אמא, נו די. אנחנו בסך הכל 10 דקות מהבית והכל יהיה אחלה."
"אני יודעת, אבל בכל זאת, הילדה שלי הולכת." היא המשיכה לבכות.

"אני לא הולכת לשום מקום. אני תמיד יהיה הבת שלך נכון?!" "כן
תמיד! ותזכרי את זה!" "אני יזכור, עכשיו אמא, אני צריכה להגיד
לך משהו בפרטיות."
"בטח, מה קרה?" "אני לא רוצה שתתני את הכתובת הזאת או מספר
הטלפון שלי לאף אחד. במיוחד לא לרועי ורון. אני צריכה קצת שקט
כרגע והם לא יכולים לעזור לי בזה. אם מישהו ירצה לדבר איתי
תגידי לי קודם ואני יטלפן עליו ככה רק לאנשים שאני רוצה יהיה
את המספר." "אין בעיה. מה שתרצי." "סבבה, אני סומכת עלייך."

מאיה עברה לבית החדש והייתה מאושרת ביותר. היא ידעה בדיוק מה
קורה בחייה יותר מאי פעם. סוף, סוף החיים עברו בשלווה ובלי
דאגות.
מאיה ותומר הסתדרו יותר מתמיד ותומר החל לחוש שוב רגשות משונים
כלפי מאיה. הוא אהב כל מה שעשתה ובסתר ליבו החל להתאהב בה.
לעומת זאת, מאיה עדיין אהבה את תומר כמו ידיד, היא לא חשה
כלפיו דבר
מעבר לזה.
"מאיה?" "כן תומר, מה יש?" "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."
"אוי, זה לא טוב. כל פעם שאנשים אומרים את זה מגיעים דברים
רעים."
"לא, זה לא חייב להיות רע. תלוי איך תקבלי את זה."
"יש לי הרגשה שני יודעת במה מדובר." "באמת? את יודעת? חשבתי
שלא שמת לב לזה כלל!" "כן, אני יודעת. כבר הרבה זמן שאני רואה
שאתה רוצה לדבר
איתי על זה."  "כן, את צודקת, טוב אז אם את יודעת אז מה את
חושבת על זה?"
"תראה, אני לא יודעת, בעקרון זה תלוי בך, מה שתרצה יתאים לי."
"בי? זה לא החלטה שלי!" "אז של מי? אתה רוצה שאני יחליט לגבי
המגורים שלך?"
"מה? מה המגורים שייכים לזה?"
מאיה ותומר לא הבינו אחד את השני. הוא דיבר איתה על הרגשות שלו
והיא לעומת זאת בכלל לא חשבה אל זה, היא חשבה שהוא רוצה לעבור
דירה.
"תומר אני ממש לא מבינה מה אתה רוצה. אמרת שאתה רוצה להגיד לי
את זה הרבה זמן ו.." "לא רגע, את לא מבינ.." הם קטעו אחד את
השני באמצע המשפטים. "אני מבינה, חמוד זה בסדר גמור. אני ימצא
מישהו או מישהי אחרת זה לא סיפור."
כעט תומר כבר לא ידע מה לעשות אם עצמו. איך הוא יסביר לה שזה
ממש לא הכיוון של דבריו?!? להפך הוא רוצה לגור איתה ולהיות
איתה במובנים הרבה יותר רציניים.
הוא לקח את מאיה לסלון. הושיב אותה על הספה ואמר...
"מאיה, תהיה בשקט לרגע אחד ואל תוציאי אף מילה אוקי?"
"כן אני שותקת." "טוב אז מאיה, חמודה, אני לא רוצה לעבור דירה.
להפך!
בזמן האחרון אני לא יודע מה קורה לי. אני חושב שהתאהבתי בך."
"מה? אתה צוחק אלי נכון?" "לא אני ממש לא צוחק אלייך."
"ואי, אני חשבתי שאתה מתכוון ל..." "אני יודע מה חשבת אבל זה
לא זה. אז מה את אומרת?" "מה אני אומרת לגבי מה?" "נו מאיה, גם
ככה זה קשה לי. תעזרי לי קצת." "טוב אני מצטערת, זה פשוט די
שוק בשבילי. לא חשבתי שאתה חושב אלי ככה." "ועכשיו את יודעת אז
זהו" "אז אני באמת לא יודעת. אני לא חושבת שאני מרגישה כלפייך
רגשות כאלה. אני ממש מצטערת."
"את לא חושבת או שאת בטוחה?"
"אני די בטוחה, כלומר בטוחה." "אבל למה? יכול להיות לנו אחלה.
אנחנו כבר גרים יחד אז מה ההבדל?" "ההבדל הוא, שאני לא מרגישה
כלפייך ככה." "אני מבין, זה בגללו נכון?" "בגלל מי?" "מאיה, את
יודעת למי אני מתכוון." "לא אני לא יודעת,
למי?" "אני מתכוון לרון טיפשה!" "מה? לרון? ממש לא קשור אליו."
היא החלה לגחך וקמה לעבר המטבח. "חכי רגע, אל תברחי." "אני לא
בורחת. אני רעבה ואני מכינה משהו לאכול. רוצה גם?" "לא אני לא
רוצה. מאיה רק תגידי לי את האמת. זה מה שאני מבקש. זה בגללו?
עוד לא שכחת ממנו?" "תומר, אני לא רוצה לדבר אל זה. למה כל פעם
שמדברים אלי צריכים לקשר גם אותו? הוא לא חלק מהחיים שלי
וזהו." "טוב, אני יפסיק. ואני שמח שאמרת לי את האמת לגבי."
"אני מצטערת אם פגעתי בך, אבל לא כדי שנתחיל במערכת אם אין לי
רגשות כאלה כלפייך. אני מקווה שאתה מבין." "כן, אל תדאגי אני
מבין." "סבבה, אז אפשר לחזור לשגרה המדהימה שלנו?" "כן אפשר רק
עוד דבר אחד." "מה עכשיו?" "אני צריך בת זוג." "בת-זוג? למה?"
"דודה שלי מתחתנת ואני רוצה שתבואי איתי, מסכימה?" "כן, אני
מסכימה בתנאי ששנינו יודעים שזה רק ידידות!" "אין בעיה."
עברו שבועיים מאז השיחה בין השנים והעניינים החלו לחזור
לשגרה.
החתונה גם היא הגיעה ותומר ומאיה התארגנו לכבוד הערב.
"נו, מאיה! בואי כבר אנחנו נאחר!"
"רגע, קרצייה. אני רוצה להיות מהממת היום! שיגידו שיש לך ידידה
מטריפה."
מאיה ירדה במדרגות של ביתם וברגע שתומר הסתובב לכיוונה הוא
נדהם. מאיה הייתה מדהימה.
"מאיה אני חייבת לומר לך שאני לא חושב שראיתי אותך אי פעם כל
כך יפה."
"תודה רבה! אני לא יודעת מה להגיד." "טוב, תתרגלי היום יגידו
לך הרבה פעמים את זה אני בטוח. התלבשת כאילו את הולכת לפגוש את
נסיך חלומותיך." "לעולם אי אפשר לדעת." "אני יכול לדעת קשה לי
להאמין שרון יהיה שם היום."
תומר גיחך. הוא חשב שהוא הצליח להצחיק אותה אך מאיה לא חייכה
ולא צחקה. היא לא התייחסה עליו והמשיכה לעניין אחר.
"אני מזה מתביישת, פתאום לבוא ככה לא נעים לי." "מאיה אני
מתנצל. לא הייתי צריך להזכיר לך אותו." "זה בסדר בוא נעבור
לנושא אחר." "טוב, אז אל מה שאמרת מקודם. אני לא מרשה לך אפילו
להתבייש וזאת פקודה מובן?!"
"כן המפקד. אני מבינה."
הם נסעו בערך שעה במכונית עד שהגיעו למקום האירוע. שנכנסו תומר
ומאיה כולם היו בהלם. הם חשבו שתומר הביא דוגמנית אתו וכולם
ניגשו לבדוק מי היא הנערה.
כל מי שלא העיז לגשת החל לרכל.
"תומריקו, מה נשמע?" הייתה זאת דודתו, פנינה.
"הכל בסדר, מה אתך?" "אצלנו הכל מצוין. אז מי זאת הנערה שלך?"
"זאת ידידה שלי, מאיה." "נעים מאוד מאיה." "נעים מאוד."
ככה עברו תומר ומאיה מאחד לאחד כאילו היו החתן והכלה.  
החופה הייתה מרגשת מאוד ולאחר מכן כל האורחים הלכו לאכול
ולרקוד.
מאיה ותומר נהנו מאוד וכל הערב כמעט שלא ירדו מרחבת הריקודים.
"תומר אני חייבת ללכת לשרותים רגע. תחכה לי פה?" "כן בטח,
לכי."
מאיה הלכה לשרותים ויצאה משם במהירות כשראשה מופנה מטה כדי
לנקות כתם קטן וכדי לחזור לתומר במהרה.
"תזהר קצת שאתה הולך" אמרה מאיה לאיש שנתקע בה.
"אני חושב שאת היא זאת שנתקעה בי." השיב לי האיש.
מאיה הרימה את ראשה וכך גם הסתובב הבחור.

מאיה היתה בהלם. היא לא הבינה איך? איך יכול לקרות לה דבר כל
כך מוזר?
"מאיה? מה את עושה פה?" "מה אתה עושה פה?" "אני פה בגלל דוד
שלי."
היה זה רון שנתקע בה. מכל האנשים בעולם דווקא הוא נתקע בה.
"ומה את עושה פה?" "אני, אני פה בגלל תומר. זאת דודה שלו
שמתחתנת."
"תומר? למה את פה אם תומר?" "סתם, הזמינו אותי." "אני בהלם
שפגשתי אותך. אני מחפש אותך כבר הרבה זמן ולא מוצא את הטלפון
שלך. לאן נעלמת?"
"רון אני צריכה לחזור לתומר, לא נעים לי." "נו מאיה, אל תגידי
לי שאת עדיין בקטע הזה שאסור לנו להיות יחד." "כן, אני עדיין
בקטע הזה!" מאיה התעצבנה מהזלזול של תומר.
"אני לא מבין אותך. אני כבר לא עם יעל, ואת כבר לא חברה שלה
בכלל ואת גם לא עם רועי. אז מה עוצר אותנו עכשיו?" "רון, אני
לא רוצה לדבר על זה עכשיו. זה לא הזמן או המקום!" רון הסתכל
אליה, הסתכל לצדדים ומשך אותה לתוך חדר צדדי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" "אל תדאגי, אני לא יאנוס אותך." "אני
יודעת שלא תאנוס אותי אתה יותר מידי..." מאיה הפסיקה את
דבריה.
"יותר מידי מה?" "כלום, אתה פשוט לא תעשה את זה." "מאיה, למה
התכוונת?
אולי לזה שאני יותר מידי אוהב אותך?" "לא, זה בכלל לא היה
הכיוון."
מאיה גימגמה.
"טוב אז למה הכנסת אותי לכאן?" "מאיה תשבי. נמאס לי כבר מכל
השטויות האלה. אני יודע משהו אחד שבו אני בטוח." "ממש חכם אתה.
יודע רק משהו." מאיה ניסתה להעביר את הנושא בלגלוג. "מאיה די
כבר עם השטויות האלה. אנחנו כבר ילדים גדולים.
"טוב בוגר. אז מה אתה יודע?" "אני יודע, אני יודע" "נו מה אתה
יודע?" "מאיה תני לי לדבר ואל תפריעי לי פעם אחת!
אני יודע שאני אוהב אותך, שאני חולה עלייך, עוד מאז שהיית עם
רועי וגם לפני זה. אני זוכר איך אמרת לי באוטו שאנחנו נשמות
תאומות, שאנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב. ואתה צדקת כל
כך! אבל במשהו אחד לא צדקת." "במה?" "אמרת שבגלל שאנחנו מכירים
אחד את השני כל כך טוב אנחנו לא יכולים להיות יחד. ואני לא
מסכים איתך בכלל! אני חושב שדווקא בגלל שאנחנו מכירים אחד את
השני כל כך טוב אנחנו חייבים להיות יחד. את אולי לא מבינה אבל
כל מה שאני עושה אני מקשר אותו עלייך. ועכשיו, עכשיו אני חייב
לדעת מה את מרגישה. את בטח לא יודעת אבל בצבא נפגעתי פעמיים.
באימון ואחרי זה בפעולה ומאז קיבלתי שחרור מצה"ל, אז אני רוצה
לעבור לחו"ל קצת. נמאס לי להיות באותו מקום ולא להשתנות. עד
עכשיו דחיתי את הנסיעה רק בגללך. חשבתי שאולי תחליטי להתקשר או
אני לא יודע מה אבל לא עשית כלום ובכל זאת חיכיתי. ואני שמח
שעשיתי את זה כי אני רואה עכשיו שעשיתי צעד נכון והגורל הפגיש
אותנו כאן. גם אם תגידי לי שאין לך יותר רגשות כלפי אני עדיין
ישמח שעוד לא נסעתי. אני אוהב אותך מאיה ואני יודע שלא להרבה
יש מזל ולא כולם מבינים שמצאו אהבה אמיתית עד שהיא נעלמת, אבל
אני כן מבין. נכון בעבר באמת אולי לא היינו צריכים להיות יחד.
זה לא היה הזמן שלנו וכנראה שצדקת. אבל עכשיו... עכשיו אני לא
רואה שום סיבה לזה שאני לא יכולה לנשק אותך ולאהוב אותך כמו
שאני רוצה.
זהו סיימתי לנאום. לא התכוונתי בכלל לדבר אל זה עם מישהו וברור
שלא איתך, אבל זהו אמרתי את שלי עכשיו נשארת רק את."

מאיה הסתכלה עליו. היא הייתה בהלם. מכל שנות חייה וההכרות שלה
עם רון היא מעולם לא ראתה אותו כל כך רציני, קשוח, ועומד על
שלו. היא הרגישה שהיא לא מכירה אותו, שהוא התבגר.
"את האמת אני לא יודעת מאיפה להתחיל. באמת הפתעת אותי בנאום
הזה. גם אני לא ציפיתי לראות אותך ואפילו לא לדבר איתך. אז אני
חושבת שאני יתחיל מההתחלה. לא מצאת אותי כי החלפתי מספר טלפון,
עברתי לגור עם תומר בתור שותפה וביקשתי מאמא שלי לא למסור לך
ולרועי את המספר שלי. רועי פגע בי מאוד. הוא בגד בי ונפרדנו
והוא כעט שייך לתקופה אחרת ורחוקה בחיים שלי, ואתה, אתה זה
משהו שאני לא מצליחה להוציא מהראש שלי. תאמין לי או לא, אבל עד
היום אני לא יודעת מה הרגשות שלי כלפיך. שאני שומעת את השם שלך
אני נזכרת בך, שמישהו מדבר עלייך אני מתחילה לבכות או להתעצב.
בקיצור מנסה לשכוח אבל לא מצליחה. לא רציתי שתדע איפה אני כי
חשבתי שאני יצליח לחיות בלעדייך. כלומר רציתי לקוות שלא אתה
מכתיב לי את החיים ושאני יכולה להמשיך גם בלעדייך."
מאיה הסתכלה על רון ודמעות החלו לרדת מעיניה.
"מאיה, בואי אלי. אם את לא רוצה להמשיך אז נפסיק ואני ילך.
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לגרום לך לבכות."
"לא רון, תן לי להמשיך. בקיצור, ניסיתי להתרחק ולא לחשוב
עלייך.  אבל זה לא הצליח. רון, אני אוהבת אותך יותר משאני
חושבת שאני אוהבת את עצמי אבל אני לא יכולה לאהוב אותך באמת
ולאבד גם אותך. אני לא ירשה לעצמי לעשות את זה. איבדתי כבר
מישהו אחד, את אבא שלי ולהתגבר על זה לקח לי הרבה זמן. אני לא
יכולה לאבד אף אחד יותר."
"מאיה, למה שתאבדי אותי. לא ידעתי שככה את מרגישה. שאת מקשרת
אותי לאבא שלך." "אני לא מקשרת, אבל דרך התאונה למדתי שאי אפשר
לדעת מה יקרה מחר ושאפילו אנשים תמימים ואהובים נלקחים ממך בלי
הסבר. ואתה, אתה זה כל העולם שלי ואם יקרה לך משהו אני חושבת
שאני ימות. ואני מתכוונת לזה. אתה לא יודע איך הרגשתי כששמעתי
על התאונה שלך. הרגשתי שאני שוכבת על המיטה."
"מאיה, בואי אלי. אני מבטיח לך שלא יקרה לי כלום." "אתה לא
מבין שאתה לא יכול להבטיח משהו כזה? אי אפשר לדעת מה יקרה
מחר!" "חמודה דווקא בגלל זה לא צריך לחשוב על המחר. צריך לחשוב
על היום. אני לא יכול להבטיח שלא יקרה לי כלום אבל אני יכול
להבטיח לך את אהבתי. אם תחשבי בשיטה שלך לא תוכלי להתאהב באף
אחד ואת זה אני לא ירשה. אני מעדיף לוותר עלייך אבל שתהיה לך
אהבה." "רון אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יודעת מה היה קורה
לי אם לא הייתי מדברת אתך על זה ובכלל. אני זוכרת את הנשיקה
שלנו אצלי בית הנשיקה הראשונה שלנו. היא היתה כל כך אמיתית שכל
יום מאז אני מדמיינת אותה." "גם אני."
הם התקרב אחד לשני והחלו להתנשק. זאת היתה נשיקה מדהימה. נשיקה
עם להט חום והמון אהבה. לאחר הנשיקה הם פשוט עמדו והסתכלו אחד
על השני בחיבוק. לאחר מספר דקות הם יצאו מהחדר מחובקים. תומר
שראה אותם לא הבין אך הם סיפרו לו הכל.
לאחר מספר שבועות מועט הם הגיעו לשדה התעופה. מאיה הסכימה לטוס
איתו.
הם לא חשבו על העתיד. הם החליטו לעבור כל יום לאט, לאט ולראות
מה צופן להם העתיד. הם עלו על הטיסה וטסו...