we just another brick in the wall
זה היה החודש הארור ביותר בחייה, תהתה.
עודה כלואה בקיר הלבנים.
היא הייתה מתרגלת אליו, לולא מזג האוויר הקודר, מידי יום ויום
היו סערות עזות, הגשמים המצמררים ניתכים בעוצמה על הקיר
החשוף.
מרטיבים אותה, עד כי לא נותרה בה לבנה יבשה אחת בגופה.
קרני השמש מעולם לא היו חמימיות ונדיבות דיו כדי להפסיק את
הצמרמורות ולו לרגע אחד.
בין סערה לסערה הייתה מספיקה להתייבש רק במעט, אך לא מספיק כדי
שהלחות והרעד יעברו.
באותה אפלוליות נוראה, רק דבר אחד החזיק אותה, הוא, אהובה, שבא
לעיתים.
מרגיש עדין את הקשר שהיה כה חזק פעם, הוא כבר לא עם החדשה
יותר, והוא בא לבקר אותה, אינו יכול באמת להאמין שזאת היא
בקיר, אך נפשו אומרת אחרת.
מבפנים היא מביטה בו בעיינים דומעות, מפעם לפעם הוא חוסם את
ליבו אליה, בקרוב תנעל הדלת לחלוטין ועמה ינבל הסיכוי היחיד
שלה להנצל.
לו רק ידע הוא, אך אין הוא שומע אותה, רק מרגיש שהיא עוד פה,
אך גם בזה הוא כבר מתחיל לפקפק.
היא לא תראה אותו עוד הרבה, הבינה.
מבטו התחיל להיות קר יותר, מקפיא את גופה יותר מכל סערה נוראית
שחוותה בחודש הארור הזה.
חולפים הימים באיטיות, הוא בא פחות ופחות, גורם לימים וללילות
להמתח, עד כי נדמה לה שלא תחזיק מעמד ולו רק דקה נוספת.
החורף מתקרב לקיצו, קיוותה, האביב עוד יגיע.
אך הזמן מסרב לזוז, המבטים שלו מתקררים והוא מתרחק ממנה עוד,
היא נאבקת נואשות בתוך הקיר.
לתת לו סימן כלשהו, שישאר... שלא יעזוב אותה לבד אל מול הכפור.

בוקר קפוא אחד, היא מתעוררת לתוך שמיים אפלים, קשיש עובר לידה
עם מקלט רדיו "זהו החורף הקר ביותר שראתה הארץ מזה 50 שנה,
הפתעה מוחלטת למטרולוגים" אומרים הקולות הבוקעים.
אך אין זו הפתעה לה, אחרי שחווה על בשרה את הטיפות הקרות
והבלתי פוסקות, ללא כל אפשרות להגן על עצמה, למצוא מחסה.
החודש הארור התמשך לחודשיים ארורים ביותר.
כבר ימים רבים שאין הוא בא, תקוותה אובדת.. והאביב... אינו
נראה באופק.
גופה העדין, החיוור מתחיל לקמול בתוך קיר הלבנים שנשחק עד אין
היכר.
והנה באותו בוקר קפוא, הוא בא, הוא חזר.. אהובה, אפילו לרגע,
שנייה אחת קטנה, תחמם אותה לעוד חודש, רק מבט אחד מעינייו
החמות, היא קיוותה בעודו מתקרב ממרחק.
לפתע היא נזכרה שאין עינייו חמות יותר כלפייה כבר זמן רב, איך
הוא חי בתוך הקיפאון הזה? תהתה.
גורלה כבר נחרץ, היא תרקב למוות פה, בקיר הלבנים הישן, תהפוך
לעוד נשמה רדופה בשדים, בורחת מהם, מהעולם... מעצמה.
נסיגה ענקית אחורה בכל מה שרצתה להשיג בחיים, כה צעירה הייתה,
מלאת חיים הייתה.... הייתה ואיננה עוד.
שמעה את צעדיו מתקרבים, הרימה את ראשה המורכן בשברירי תקווה
אחרונים.
הוא נעצר מביט בקיר בעיניו הזרות.
נגמר! היא צנחה חסרת חיים בתוך הקיר.
הלבנים החלו להתפורר לאבק נסחפים ברוח שעודנה הייתה חזקה עד
בלתי ייאמן.
הוא עומד, מחשבות רבות רצות לו בראש, מתעורר מהאשליה, חושב מה
הוא עושה פה, מדוע בא להתבונן בקיר לבנים ישן ומתפרק.
"אני הולך" החליט בליבו ועמד להסתובב.
לפתע נחת מבטו בשורת הלבנים התחתונים של הקיר, בין כל הלבנים
היו שזורים חרוזים אדומים.
הוא זיהה את החרוזים הללו, הם היו שייכים לשרשרות שהוא נתן
לה... לה!
פתאם הבין זאת, היא אכן פה.
הוא הבין שהייתה פה כל הזמן הזה, בחודשיים הקרים ביותר חשופה
לזעמי השמיים.... פה מחכה לו, עדיין, אוהבת.
ולפתע... מזג האוויר החל להשתנות במהירות, העננים התפזרו, הרוח
התחלשה, הגשם פסק, חמימות עדינה עטפה את גופו כמעיין חיבוק,
הוא עצם את עייניו.
נסחף במערבולת התחושות, מרגיש את המגע שלה עוטף אותו, וכשפקח
את עינייו היא הייתה שם עומדת מולו.
את מה שהרגישו לא ניתן לתאר במילים כמעיין אור מחמם שסחף את
שניהם למקום אחר טוב יותר.
קיר הלבנים התמוטט, התפורר עד שלא נותרה בו עוד לבנה שאינה
מנופצת.
הם הרסו את החומה שלה... ושלו!
פתאם... היא נעה, מגלה שזהו רק חלום, הוא עוד עומד מביט
בחרוזים האדומים... זה לא עורר בו את ההבנה... הוא הלך, היא
נשמה בכבדות.
זוהי הייתה נשימה האחרונה.