התחלתי לעשן רק אחרי שנפרדתי ממנה. היא היתה מעשנת הרבה
ולנשיקות שלה היה את הטעם המגעיל הזה של הסיגריות שלה. לפעמים
כשהיינו יושבות ומדברות היא היתה שולפת סיגריה מאיזה כיס או
מחבילה שתמיד היתה על השולחן שלה או ליד המיטה ומציעה לי אחת,
תמיד סירבתי. היא היתה מציעה גם כשכבר ידעה שאני לא נוגעת
בסיגריות. אחרי כמה שאכטות הייתי לוקחת לה את הסיגריה, מכבה
אותה ומנשקת אותה, במקום לקחת סיגריה. היא תמיד אמרה שאני
מבזבזת לה סיגריות ושהפעמים היחידות שהיא מצליחה לסיים סיגריה
בשקט זה כשאני לא בסביבה או כשאנחנו בחברה. היא לא הסכימה שאני
אנשק אותה בחברה. היא היתה אומרת לי שנשיקות הם סודות, והרי
אין סודות בחברה. היו לה לפעמים כאלה יציאות ילדותיות. כל
העולם שלה היה ערבוב של הילדות שהחלה לחלוף והבגרות שעוד לא
ממש הגיעה. זאת היתה הסיבה לכך שהיא תמיד יכלה להגיד מה שבא
לה, איך שבא לה, בלי לחשוב איך זה נשמע. בשיחות הכי רציניות
היא היתה מגיבה לפעמים כמו ילדה קטנה, מביאה דוגמאות שמתאימות
לחיים של ילדים בגן. היא לא היתה עושה את זה בצחוק, זה היה
בשיא התמימות ובשיא הרצינות, ואיכשהו אלו תמיד היו הדברים הכי
חכמים שהיא יכלה להגיד באותה סיטואציה. אלו היו דברים שאפשר
היה להבין רק אם ניסיתי לחשוב בדרך חשיבה שלה. בשיחות הקשות
באמת היא היתה עוצרת לסיגריה. בפעמים האלה לא יכלתי לקחת לה את
הסיגריה ולנשק אותה, בפעמים האלה הייתי פשוט יושבת מולה
ומסתכלת עליה, מנסה לחבר את החלקים שלה לדמות שיושבת מולי ולאט
לאט מסיימת את הסיגריה שלה בשקט. ילדה קטנה - גדולה שהתבגרה כל
כך מהר ועדיין לא לגמרי התבגרה שכל המעשים שלה נובעים מהסתירה
הענקית הזו שעושה אותה כזו שלמה ושלווה עם עצמה.
אפילו לעשן היא התחילה בגלל סקרנות ילדותית שהתערבבה עם הרצון
להראות בוגרת. והמשיכה לעשן בגלל ההתמכרות הטבעית וההרגשה שעצם
הפעולה עשתה, הרגשה מגניבה כזו. הרגשה שיכולה להיות רק לילדה.
בשיחה שהיתה לנו כשנפרדנו היא ניסתה להסביר לי למה אנחנו לא
יכולות להיות ביחד. אמרה משהו על הבנה בסיסית של אמת חיים. אחר
כך היא התחילה להגיד משהו על הסיגריות שהיא לא מצליחה לסיים כי
אני לא נותנת לה ועל זה שזה אותו דבר. כי אני לא מבינה ומקבלת
את אמת החיים שלה. גם אם אלוהים אשתו וילדיו היו באים לעזור לי
באותו הרגע לא הייתי מבינה על מה היא מדברת. אז שתקתי. היא
כיבתה את הסיגריה שלה שהיתה כמעט שלמה ונישקה אותי. נשיקה
ארוכה שהשאירה בי טעם ברור של וינסטון לייט. זה היה הסיום
העצוב ואולי הבנאלי לקשר שלנו.
אז היה שהתחלתי לעשן. וינסטון לייט כמובן. יצא לי ללמוד משהו
על החיים ועכשיו אני יודעת בדיוק מהי ההבנה הבסיסית לאמת החיים
שלה שלא היתה לי אז. התקופה הראשונה אחרי הפרידה היתה ממש חרא.
רק הניסיון להבין למה היא התכוונה אז, כשנפרדנו, עשה לי בלגאן.
אחרי שהבנתי על מה היא דיברה החיים שלי התיישרו קצת, קבלתי קצת
שקט.
החברה שלי היום כבר התרגלה לטעם של הנשיקות שלי. נשיקות שהטעם
של הסיגריות הוא חלק בלתי נפרד מהם. היא חמודה החברה שלי,
ונחמד לנו ביחד, אבל אני יודעת שמתישהו גם אנחנו ניפרד. אני
מקווה בשבילה שהיא לא תתחיל לעשן ולהעביר את ההתמכרות הנוראה
לסיגריות דרך נשיקות. ואז, אני אנסה להיגמל, אבל רק אחרי שאני
אשב עם הילדונת הבוגרת ההיא שלי ואביא לה חבילה של וינסטון
לייט שמשקפת את האמת חיים שלה ונשב שתינו, כל אחת עם סיגריה
משלה, כל אחת עם חיים משלה שמתאחדים, כמו הסיגריות, בסופו של
דבר בנשיקה שתראה לה שאני מבינה.