נכתב לסדנה השלישית

כמה שאהבתי את הלילות הלבנים האלה. אז, שעוד הייתי צעיר ומלא
אנרגיות, מטורף לגמרי. אני שוכב עכשיו במיטת הקיסר שלי. מביט
על טיפות מים עלובות, נגררות בחוליות אחת אחרי השניה. מנסה
לקום להסתובב קצת בבית. להדליק טלוויזיה, לכבות טלוויזיה.
לפתוח מקרר, לסגור מקרר. להתייאש ולחזור למיטה. השעה אחת
וארבעים לפנות בוקר. אדריכל מצליח  בן 31 שוכב במיטה שלו, לבד.
ככה הוא יכול לחבק בשקט בשקט את הדובי הישן שלו, אף אחד לא
רואה.
הטלפון מצלצל, מרעיד את כל הבית. אני זוחל על המיטה עד לטלפון.
בהתחלה אני לא שומע אף אחד, רק רעש מטוסים או משאיות או משהו.
ואז הקול הזה. אם הייתי סופר או משורר הייתי מתאר את המצב
כאילו שדיממתי שם על כל הרצפה. הקול הדק והעדין הזה פילח את
ליבי ואת קרביי, הותיר אותי המום וחסר אויר. הקול הזה החזיר
אותי שבע שנים אחורה.

שחור
היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. הייתי אז סטודנט
בקולג'. אחרי בחינת הגמר האחרונה שלי לאותו סמסטר, ג'קי לקח
אותי לאיזה פאב בעיר. הייתי כל כך סהרורי ועייף, אחרי לילה ללא
שינה. רק רציתי לשתות את הבירה שלי וללכת לישון.
בכוס הרביעית ראיתי אותה. ישבה על הבר עם אדם מבוגר, בן ארבעים
בערך, שכל הזמן שלח ידיים. היא ניסתה להראות אדישה, הכי קולית
שבעולם. אבל רק אני ראיתי את התמימות בעיניה. הפחד הזה,
ההתרגשות, הדם שמתופף בעורקיה. היה לה שער ארוך מאד ושחור עוד
יותר. זה כל מה שראיתי באותו הזמן.
בכוס השביעית שלי, ג'קי נעלם לו לחדר אחורי עם בלונדינית אחת.
אשלי ישבה עדיין לצד אותו גבר גס ושמן. הזמנתי כוס שמינית,
והדבר הזה שישב לידה התעלף או משהו. היא הסתכלה סביב, נראתה כל
כך חסרת אונים, חייכה חיוך נבוך במקצת, וקלטה את מבטי. רציתי
לקום אליה, אבל לא מצאתי את החלק במוח שאחראי על הרגליים. היא
ראתה אותי נופל, ירדה מהכיסא הגבוה עליו ישבה, ונעמדה. ככה,
בתוך כל ההמולה סביבה. עשן סיגריות סמיך, אנשים מדברים בקול
רם, זוג מתחרמן מאחוריה, וכך ראיתי אותה. הדבר הכי יפה שראיתי
בחיים שלי. הגוף הצר והשביר, הרגליים האין סופיות שלה, חצאית
עור שהטריפה אותי לגמרי, בצבע שחור מבריק ומסנוור. ראשי כנראה
נחבט בשולחן בחזקה. ראיתי רק שחור, מגע יד קריר, והקול, שפילח
את ליבי, והותיר אותי המום וחסר אויר.

- "הלו? אשלי? זאת את?"
- "מותק אני לא שומעת אותך, תקשיב ."
- "מה? אני לא שומע"
- "מגיעה לארץ.שדה התעופה.תבוא לקחת אותי.מחר."
- "אשלי, אני לא מבין, מה אמרת?"
- "נוחתת באחת בבוקר, שעון שלך."
והשיחה נותקה. עדיין שוכב במיטה, עם הטלפון ביד, ופה פעור. מה
עושים עכשיו? קמתי וניגשתי לחדר האמבטיה. שטפתי את הפנים במים
קרים. הסתכלתי במראה. מה אתה רואה? גבר נטול שינה, נטול קשיים,
נטול. נכנסתי למקלחת, נתתי למים החמים לשטוף אותי מכל החורים,
מבפנים ומבחוץ. נזכרתי שכשקניתי את המקלחון, המוכר אמר לי ששני
אנשים יכולים להתקלח כאן בנוחיות. שנתיים שאני מתקלח שם לבד.
ובעוד 24 שעות הכל הולך להשתנות. שוב היא תבוא, תכניס קצת צבע
לחיים האפורים שלי. אבל מה אני עושה עד אז? פחות מעשרים וארבע
שעות להרוג. לעבודה אני כבר לא אלך מחר, גם כך צברתי שבוע ימי
מחלה עד עכשיו. המשרד לא יתמוטט בלעדי. התקשרתי למשרד והשארתי
הודעה למזכירה על המשיבון. המשכתי להסתובב קצת בבית. חזרתי
למסלול ה: מקרר- טלוויזיה- מיטה- חלון, וחוזר חלילה. פתחתי את
המקרר, הוצאתי גבינת שמנת, ובייגל מהמקפיא, והתיישבתי לאכול.
בהיתי באוויר. תמונות קצרות וחריפות הקיפו אותי. לא הצלחתי
להבדיל בין זיכרונות לחלומות.

ירוק
מכונית יד שניה. מוזיקה ישראלית נוסטלגית ברקע. חורשה. סלסלת
קש. גבינות, לחם, יין אדם, תפוח. שמיכה משובצת כחול-לבן. כר
דשא בגודל העולם. צחוק משוחרר. אני מזיז שפתיים. אומר שיש לה
משהו ירוק בין שיניה. היא מקמטת את מצחה. קמה, הולכת. משאירה
אותי לבד, שוכב על הגב ואני לא יכול לקום עכשיו.
וזה בכלל היה האוטו שלי.

"אתה מתחיל להזות". לוקח מעיל, מפתחות, ויוצא החוצה. במעלית
אני נתקל שוב בדמות שרודפת אחריי. זאת עם העניים הכחולות
והעייפות, וזקן בן שלושה ימים. נכנס למכונית, יוצא מהחניון התת
קרקעי, לא יודע לאן אני נוסע בכלל. מתחיל להסתובב בעיר, עם
חלונות סגורים, מזגן, ודיסק של "אה הא" משנות השמונים. נכנס
לאיזה מועדון ומזמין כוס וויסקי. הברמן נעמד מולי, מתחיל לדבר
איתי בזמן שהוא מבריק כוסות בירה. משהו על בחורות וזיונים,
ואחת עם ציצים מפלסטיק. "אלה כולם אותו הדבר אני אומר לך. שמע
לי, לא שווה את זה." בחורה כנראה עברה מאחורי, כי הבחורים
שישבו לצידי על הבר הסתובבו. הברמן המכוער הזה ניסה להסתיר את
מבטו, בסוף נפלטה לו איזו שריקה.

אפרסק
"נו אבל איזה צבע זה?" אני עומד באמצע בית מרקחת, פלאפון ביד,
אחד מהראשונים בארץ, וצורח לתוך המכשיר המסורבל הזה. לא קשה
לדמיין כמה מבטים משונים הופנו לכיווני. לא רק זה, אני עומד
בכלל במעבר של הטמפונים. "מין צבע כתום-ורוד כזה" היא מנסה
לתאר. "צבע אפרסק?" אני שואל. "מה זה אפרסק" היא צוחקת, "אין
כזה צבע בכלל". לא יודע למה, אבל כל הסיטואציה הזאת הרגיזה
אותי. אני מחפש לה טמפונים באמצע הלילה והיא צוחקת לי בטלפון.
התחלנו לריב, והוויכוח גלש למשמעויות יותר עמוקות. "תמיד תישאר
מה שאתה. עקשן וגבר" היא אמרה. הגבר לא התלבש לי במשפט. התחלתי
לצעוק: "גבר?! אני? גבר?!". בקול חנוק מדמעות היא אמרה- "לעולם
לא תבין אותי" וטרקה את הטלפון.

הייתי חייב לצאת משם. הרגשתי חנוק. נכנסתי למכונית ונסעתי
לכיוון הים. כשהגעתי כבר השמש עלתה, וקבוצות אנשים מבוגרים
החלו לנוע על שפת הים. התיישבתי על החול הקריר. לא יכלתי
להפסיק לחשוב עליה. על החיוך שלה, הרגליים שלה, הקול שלה. על
הפעם הראשונה שלנו.

לבן
מה אני יכול להגיד עליה? בחורה מיוחדת, שונה, מוזרה, מדהימה,
אשלי. החיוך שלה, קיר אטום, מושלם, ומזלזל. הגוף שלה, לבן, כמו
אסקימוסית קטנה. כפות רגליים שתמיד קרירות. היא ישבה על המיטה,
שרבבה שפתיים ודחפה ביניהם סיגריה. נושפת עשן סמיך, וחדר המלון
בו אנו שוהים מתכסה בענן לבן.

נשכבתי על הגב. השעה הייתה כבר 12. השמש נעמדה במרכז השמיים.
עצמתי עניים והתמכרתי לרחש הגלים. השמש החורפית הממה אותי.
ראיתי צבעים כתומים-צהובים-אדומים.

צהוב
יום אחד היא חזרה הביתה, כהרגלה טרקה את הדלת וזרקה את הנעליים
בפינת הסלון. קמתי מהכורסא שלי, לצד המחשב, פתחתי את דלת המשרד
וראיתי אותה. חמצנה את השער. "מה עשית?!" תפסתי אותה, וצרחתי,
ממש כך. בחנתי אותה מקרוב, והיא דחפה אותי אחורה, התעלמה ממני,
והתיישבה על הספה. "אשלי! מה קרה לך? השתגעת?!"

חבורה של ילדים קטנים העירו אותי. שיחקו בחול לידי. הצחוק שלהם
הטריף אותי. רציתי לגעת בהם, לשחק איתם. אבל לא רציתי להפחיד
אותם. כמה שרציתי ילד. לקחת אותו לגן חיות, לטיולים, להביא
אותו לגן, לכיתה א'. להשכיב אותו לישון, ולחבק את אשלי.
הרגשתי בחילה. קמתי, ניערתי מעצמי את החול ונסעתי הביתה.
נשכבתי במיטה, אך לא הצלחתי להרדם. הדלקתי את הטלוויזיה,
ובהיתי. בערוץ שמונה היתה תוכנית על דגים או משהו. הסתכלתי על
ארון הבגדים שלי, וראיתי את חליפות הצלילה של שנינו, סגורות
בשקית. כבר שנתיים שלא צללתי. אחרי הפעם האחרונה, לא העזתי
לחשוב על זה בכלל.

כחול
ירדנו לאילת. שכנעתי אותה לעשות קורס צלילה, כדי שנוכל לצלול
ביחד. כרגיל, היא עיקמה קצת את האף, אך בסוף השתכנעה. שהיא
סיימה את הקורס, הלכנו לחנות ליד, קניתי לה ציוד צלילה במאות
שקלים, וירדנו לים. היא התחילה לשחות במהירות, העמיקה בכמה
מטרים יותר ממה שמותר. ניסיתי לרדוף אחריה, ובקושי הצלחתי
לנשום. עצרתי לרגע להסדיר את נשימתי והיא נעלמה. אחד הדברים
הכי מסוכנים שיכולים להיות. ולה בכלל לא היה אכפת. יצאתי
מהמים, ואחרי חצי שעה ראיתי אותה, באמצע הים, כמעט טובעת.
שחיתי כמו מטורף. "נגמר לי האוויר" היא אמרה בקול של ילדה
קטנה. כבר לא היה לי כח להתרגז. אז שתקתי. והיא נשקה אותי חזק
חזק, וחיבקה אותי.

אחרי כמה שעות, בהם ישבתי סהרורי מביט במסך ריק, ניגשתי לחדר
העבודה שלי וניסיתי לסיים את הפרוייקט שאני עובד עליו.
כשסיימתי, שמתי לב שכבר נהיה מאוחר. ובכלל הייתי ממש רעב.
יצאתי החוצה, וקניתי לי משהו לאכול. השעה הייתה כבר 11 בלילה.
רצתי מהר בחזרה לדירה, התלבשתי, ויצאתי.
הגעתי לשעה התעופה לפני הזמן. ההודעה המוקלטת אמרה שהטיסה
תקדים. מזל, רק שלא תחכה לי בקור הזה. ממש קור אירופאי כזה.
אולי היא שמה קצת חורף במזוודה שלה. היא אוהבת חורף.

אפור
הבטתי דרך הזכוכית בחדר ההמתנה. על החלון היו כתמים שנראו כמו
טיפות ילדותיות לבושות בסרבל שחור ומאובק, נצמדות חזק חזק
לחלון הרועד. השמים היו אפורים, מכוסים עננים כבדים שנושקים
מדי פעם למסלולי הנחיתה. הקול הצרוד והחורק הודיע עכשיו שטיסה
מספר 724 תנחת מייד. אני מתחיל לרעוד. מצטער פתאום שאני לא
מעשן.
מטוס נוחת. דלתות נפתחות. ילדה קטנה יורדת מהמטוס, מחזיקה דובי
גדול. אחריה יורדת בחורה. תשגע אותי עם הרגליים שלה. שמונה
מעלות בחוץ והיא עם חצאית מיני. מעין חליפת נשים בצבע אפור
עכבר. אוח. מה שהבחורה הזאת עושה לי. בחילה מעורבת ברצון עז
לרצוח אותה. לחנוק אותה ולראות את החיוך הזה על הפנים שלה. אני
לא מסוגל לעמוד בזה. אני חייב לברוח.




לטל