לפעמים כשאני עוצם את העיניים, אני יכול עוד לראות אותו אי שם
רחוק רחוק בתוך העבר, ילד קטן צנום הולך לגן עם חיוך על הפנים.
אמא מביטה,משגיחה מהחלון עוקבת אחר כל צעד שלו. בנוף רואים
שדות מוריקים, והמוני וסביונים צהובים מכסים את השדות. הוא
אינו ממהר לשום מקום, עוצר מריח פרח, תולש את עלי הכותרת, רודף
אחרי פרפר צבעוני, הוא מאושר. הזמן עומד מלכת בתמונת ילדות
תמימה. פתאום, אני מרגיש כמו נסחף לתוך חלום, אני שם איתו אבל
רחוק ממנו, כאשר אני מנסה להתקרב אליו הזמן מתחיל לנוע
במהירות, הוא גדל ממש אל מול עיניי. אני עוצר, הזמן חוזר לנוע
כרגיל, עכשיו הוא כבר בבית ספר יסודי, כיתה ו', עם תלבושת
אחידה ומכנסי התעמלות קצרים, החיוך כבר לא אותו חיוך, יש בו מן
עצבות של בדידות. אני רואה אותו בהפסקה יושב לבד על גרם
המדרגות, מסתכל על השמים מחפש לו עננים, אין לו חברים. תמיד
חשבתי שהוא אוהב להתבודד, עכשיו אינני בטוח יתכן שהוא פשוט
קיבל זאת על עצמו מתוך האין ברירה, העדר חברים יכול לגרום לכך.
ואז נזכרתי שהוא אף פעם לא אהב אותם, הם תמיד לעגו לו, קראו לו
בשמות, הוא נשבע שלעולם לא יתחבר איתם. ולכן הוא לבד, הוא
השלים עם העובדה שלא יהיו לו חברים. אני אומר לו "אל תדאג"
מנסה לעודד אותו אך הוא לא שומע אותי, הוא עדיין רחוק ממני
בעולמו שלו, חולם על התבגרות, על חברים אמיתיים, ועל הדס. היא
היתה אהבתו הראשונה, הוא אהב אותה לאורך כל היסודי. מה לעשות,
הוא לא מקובל בחברה, והיא לא פחות ולא יותר מלכת הכיתה.
המקובלים לא מתערבבים עם כאלה שלא, אמר לעצמו בלב לא פעם וגם
אם כן, הוא לא ידבר איתה, הוא ביישן מטבעו ולדבר עם בת היה מעל
ומעבר למה שיכל. (פעם ניסה לדבר אם איזה ילדה אבל הגרון שלו
יבש, לא יצאו לו המילים, היא צחקה ממנו. והוא רק עמד שם ושתק
התאפק חזק חזק שלא לבכות. אחר כך היא הלכה, הוא בכה). ניסיתי
להרגיע אותו מרחוק, רציתי להגיד לו "אל תדאג יהיה לך הרבה
חברות" אבל לא יכולתי לשקר. ידעתי שגם במהלך התיכון הוא ימשיך
להתבודד, ולא תהיה לו חברה, ויותר מכל הוא לא ינסה להכיר אף
אחת. רצתי אליו והוא המשיך לגדול מולי, עכשיו הוא כבר בסוף
התיכון, ביישן אך יש לו כבר שלושה חברים. עם בנות הוא מדבר,
אבל קשה לו, אני רואה איך הוא מזיע כאשר עושה זאת, עם ריקי זה
קשה יותר, היא היתה נערה צנומה עם שיער שחור חלק, שהיה אסוף
מאחורי גבה. עינייה הירקרקות הזכירו תמיד את שדות ילדותו
המוריקים. לריקי היה את הסבלנות להקשיב לכולם, לפעמים עצה טובה
וחיוך יכלו לעשות לך את היום כאשר זה בה ממנה. כבר בחיוכה
הראשון בתחילת השנה היא כבשה את ליבו. אל בישנותו עצרה בעדו
לעשות את הצעד. היא אף פעם לא תדע שגם הוא אוהב אותה. עכשיו
אנחנו באוטובוס, בדרך הביתה, הוא יושב ליד ריקי מקדימה, ואני
נמצא בקצה השני של האוטובוס, עומד, מפחד להתקדם כדי שהתמונה לא
תעלם. הוא מדבר איתה על הלימודים, החיים, אך לא מעיז לעשות שום
צעד. והיא, חושדת אך שותקת, רואה בו יותר מסתם אחד מהכיתה. אני
רוצה להגיד לו "תנסה, תגיד לה משהו, מה יש לך להפסיד, פתח את
ליבך" אבל המילים פשוט לא יוצאות לי מהגרון. האוטובוס עוצר
בתחנה, היא מתמהמהת מעט, כמו רוצה להגיד משהו אך לבסוף יורדת,
והוא נשאר, לבד.

אם הזמן היה עוצר מלכת. הייתי ניגש ומתיישב שם לידו באוטובוס.
מסתכל לו בעיניים וחושב כמה הוא צעיר.
בראשי עוברות עשרות מחשבות מה לומר לו, דברים קטנים של אושר
ועידוד, שלא ירגיש כל כך אבוד. לספר לו על העתיד, לנטוע בו קצת
בטחון עצמי, תקווה.
מתוך המחשבות אני מבין שאי אפשר בעצם לשנות.
את דרכו הוא יעשה כפי שהוא יבחר דבר לא ישנה את העבר.