הזעקות שבקעו מבעד המסדרון הארוך לא הותירו מקום לספק. לורה
התקרבה בצעדים קלילים אל חדר הלידה שבקומה הראשונה. נאנחה אנחה
עמוקה, כזו שבאה מעמקי הנשמה. הטיבה את השביס הצחור שעל ראשה,
הידקה על כתפיה את השכמייה השחורה, החדירה למעמקי ריאותיה
נשימה עמוקה כאילו שהיא זקוקה לתוספת חמצן, לפני שהיא חודרת
לקודש הקודשים ודחפה את דלת הכניסה ברגלה.
הריח או יותר נכון העדרו היכה את נחיריה בתדהמה. כמי שעברה אין
ספור השתלמויות בבתי חולים, הריח היה תמיד חלק אינטגרלי של
ההוויה. אמת, כבר שלוש שנים שרגלה לא ביקרה בבית חולים. כתלי
כיתת הלימוד באפ-סטייט ניו-יורק היו נעימים פי כמה וכמה. גאה
הייתה על שהצליחה להתקבל לאוניברסיטה זרה ולסיים בחמישייה
הפותחת של מקבלי תואר דוקטור לסיעוד. אפילו אימא שלה נתרצתה
והגיעה לטקס הסיום ביחד עם שלושת האחים הצעירים. האחים הבוגרים
עדין החרימו אותה ולורה רק נשמה לרווחה כשלא ראתה אותם בשדה
התעופה. השיבה הביתה אחרי שלוש שנות לימודים הייתה לא קלה ולא
פשוטה. משרת המפקחת המתינה לה בסבלנות, אך היא העדיפה לעשות
תפנית ופנתה להוראת הסיעוד במכללה המקומית. ללא ריחות ובלי
צעקות. סטודנטים שקטים וצייתנים, בעולם רווי ספרים וניירות
עמדה. שקט.
מעת לעת, נתרצתה ונעתרה לבקשות מנהלת שירותי הסיעוד, והסכימה
לפסוע בזהירות אל עבר הסבל, הכיעור והבכי, בעיקר בשעות לילה
מאוחרות של ערבי שבת וחג. היא בין הבודדות שלא יכלה לומר אני
חייבת להיות עם משפחתי. כך גם הלילה הערב חוגג, והיא מטיילת
בפרוזדורים ריקים וארוכים לעייפה, מפחידה אחיות רדומות במחלקות
חצי ריקות. רק החולים הקשים באמת מאושפזים בלילה שכזה בבית
החולים, והצוות הוא הכי פחות מיומן לסייע להם ולעטוף אותם בבוא
שעת הדין.
הזעקות עלו וירדו בקצב מונוטוני. "אימא. אימא'לה שלי. מאמי.
מאמי. אי-אי -אי אימאמאאא."
חדר הקבלה של חדר הלידה היה ריק, ואף לא קצה שמלה לבנה או
ירוקה נראה באופק. אלמלא הזעקות שחדרו מבעד לקירות אפשר היה
לחשוב שהמקום ריק מאדם. לורה היססה לפני שהחלה פוסעת באיטיות,
משרבבת ראש לכל חדר, בחיפוש אחר מקור הזעקות. בחדר הלידה
הצפוני ראתה אותן. האחת כבת 18 שוכבת נינוחה במיטה הלבנה, בטנה
מזדקרת מתחת לכותנת מהסוג הנרכס מאחור. מחייכת ולחייה סמוקות.
השניה במדי תלמידה, חולצה לבנה מכנסיים כחולים, יושבת לידה
אוחזת בידה ו...
זועקת מלוא גרונה:" אי-אי-אי אימאל'ה"
ד"ר לורה דיאמנט העיפה מבט אחד ארוך בשתיים. הסתובבה על
עקבותיה ויצאה את החדר בראש זקוף, כשהיא נוגעת קלות בשערה
האסוף, כאילו בודקת אם איזו שערה התחמקה ממקום מושבה. ליד דלת
היציאה שינתה את דעתה, חזרה על עקבותיה, ניגשה לתלמידה,
התכופפה, המתינה לשניה בו תפסיק מלצעוק ולחשה באזנה. "סמירה,
כשתסיימי את המשמרת תתייצבי אצלי במשרד, ברור?"
שארית הלילה עברה באיטיות מתקתקת. ד"ר דיאמנט השלימה את משמרת
הלילה שלה בביקור חוזר בכל המחלקות, מה שבהחלט לא נדרש ממנה,
והטרידה מאוד את האחיות שכבר הורידו את שביסן, חלצו נעליים
והניחו ראש עייף על שולחנות קשים. כשציפורים החליטו שהגיע הזמן
להעיר את העולם נרגעה, חזרה לחדרה בקומה השלישית, הכינה לעצמה
כוס קפה חזק, הניחה את מוצרט במקומו הקבוע והמתינה.
בסוף המערכה השלישית לפני שפיגארו עמד לפצוח בזעקות השבר שלו,
נרעדה בעטיה של נקישה קלילה בדלת הכניסה. סמירה עמדה בדלת,
מדיה הכחולים ללא רבב. אין ספק שהחליפה בגדים לפני הנקישה, גם
הסתרקה והתאפרה קלות. לורה השגיחה בטבעת הנישואין המבהיקה
המסדירה את החיים, ובלעה רוקה לפני שהישירה מבט בתלמידה
החצופה.
"אפשר?..." פתחה באיטיות מושכת את המילים.
"תראי, ד"ר דיאמנט," קטעה אותה סמירה בחוסר סבלנות בולט,
מתעלמת מפער הגילים והמדרג. "תראי, אני עייפה. היה לי לילה
קשה, אז תני לי להסביר. את מבינה? לטיפה, זו היולדת. זו
הלידה הראשונה שלה, והיא מפחדת פחד מוות, כלומר פחדה מאוד
מהלידה. אימא שלה, אלוהים ירחם על נשמתה, אימא שלה הייתה
מאושפזת במחלקה הפנימית במצב קשה ביותר. הבוקר נפטרה, תנוח
בשלום על משכבה."
לורה הרימה גבה, וגם זרוע. "אולי אפשר לקצר את הסיפור? מה שלא
ברור לי ולכן קראתי לך זה למה צעקת בחדר לידה כמו איזו כפריה
חסרת חינוך? אולי תעני לי על זה ותוכלי ללכת לישון." רצתה לומר
תוכלי לשוב לבעלך, אבל התאפקה.
"אבל, זה מה שאני מנסה להסביר לך. את מבינה, אימא של לטיפה
אמרה לה, ללטיפה, כלומר, שאם אישה יולדת לא צועקת בזמן הלידה,
התינוק יצא פגום. ולטיפה, זאת היולדת שלי, הייתה כבר עייפה.
חוץ מזה בכתה כל הערב כי אימא שלה הייתה במצב קשה ואחר כך באים
האחים שלה ואומרים, 'תשמעי אימא כבר מחוסרת הכרה והולכת למות.'
אז היא בקשה ממני שאני אצעק חזק כדי שאולי אימא שלה תשמע שהיא
עומדת ללדת ואם תמות לפני שהתינוק ייוולד שתעזור לה ללדת בן כי
אחרת הבעל שלה ירביץ לה מכות רצח, מה שבהחלט לא נכון. ראיתי את
הבעל, דווקא אדם נחמד ואינטליגנטי. אבל כיוון שלא הייתה שום
יולדת בחדר לידה והיא לטיפה האמינה בכך בכל נימי נפשה החלטתי
לעזור לה. חוץ מזה לא היה לי הרבה מה לעשות, אז צעקתי. האחות
מפנימית ב' אמרה לי ששמעו את הצעקות שלי בכל המחלקה ושהיא
בטוחה שגם האימא שלה כלומר של לטיפה בטח שמעה את הצעקות ומתה
מיד אחר כך. את רואה, עשיתי כמו שלימדת אותי, להתחשב בצרכי
היולדת ובני משפחתה. ועכשיו אני לא כל כך מבינה למה את כועסת
עלי. אני לא חושבת שעשיתי משהו רע נכון?
סמירה השתתקה, ורק קולו של פיגארו קרע את האוויר בסלסוליו.
"או קיי, את יכולה ללכת," אמרה לבסוף ד"ר דיאמנט כשהיא מתרוממת
ממקומה. לכי לישון, כבר מאוחר."
בדרכה לביתה עברה דרך המסדרון של חדר הלידה, שהיה הפעם שקט. לו
לפחות היו זעקות עולות משם, אין ספק שד"ר דיאמנט הייתה מחייכת
לעצמה לפחות חיוך קצר אחד.
מבוסס על סיפור אמיתי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.