"נצטרך לחזור דרך ואדי ערה", אומרת חן.
הקריינית ברדיו ממשיכה לספר לי בשמחה לאיד כי הדרכים בהן
תכננתי לשוב הביתה חסומות לתנועה. למה הן תמיד כל כך מאושרות
כשהן אומרות את זה?
"איך שאתה נוהג, ממילא לא היה לנו סיכוי לשרוד את הנסיעה הזו",
מחמיא לי ג'ובאני מהמושב האחורי. אני מקלל אותו ברוסית
ידידותית. הוא לימד אותי.
כמעט שנה לא ראיתי לא אותו ולא את חן, מאז השחרור מהצבא ועד
החתונה הזו. הספקתי לשמוע שג'ובאני התחיל לעבוד בהייטק וחן
נפרדה מהחבר המיתולוגי, אבל באופן כללי נדמה כאילו כלום לא
השתנה מאז היינו במדים. לא הציניות של ג'ובאני. לא המתיקות של
חן. גם לא המצב הבטחוני.
הקריינית ברדיו מבשרת שיש התרעות לפיגוע באזור הצפון. עכשיו
היא קצת פחות מרוצה.

נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב.
האמת שהמכונית מודל 99, השמש רק מתחילה לשקוע והארץ מוכת
בצורת. אבל כולנו שמחים שהחדשות המעיקות פינו מקומן לאריק
איינשטיין.
"היתה חתונה יפהפיה", מתמוגגת חן בעיניים מצועפות. אני מגניב
לעברה מבט, מחפש רמזים.
ג'ובאני מעיר שלפחות זכינו לסעודה אחרונה הגונה, כמו כל נידון
למוות ראוי לשמו.  
"תפסיק לקשקש", מתעצבנת חן, "למה שהם יירו עלינו?"
"כי רק אם הם דופקים איזה יהודי הם מרגישים שיש טעם לחייהם",
שוטח ג'ובאני בדרמטיות את משנתו הפוליטית.
חן לא עונה. ג'ובאני מתקן את עצמו ומוסיף שלא כל הערבים כאלה
כמובן, ויש ביניהם רבים וטובים שמוצאים לעצמם כבשה יחידה
ומיוחדת שמספקת להם את כל המשמעות הקיומית שהם זקוקים לה.
"אני מדבר רק על המחבלים", הוא מדגיש.
"אלה שתיכף נפגוש", אני מפטיר. חן מניחה יד מרגיעה על ירכי.
רמז. הכפרים הראשונים נפרשים באופק.

יש תנועה היום. אני סוחט את הדוושה ככל שמתאפשר לי, עד שאני
כבר יכול לקרוא את הסטיקר על המכונית לפניי, זה שאומר: "אם אתה
יכול לקרוא את זה, אתה קרוב מדי".
אני יודע שאני קרוב מדי. קרוב מדי ליותר מדי כפרים יותר מדי
עוינים. הדמדומים צובעים את בתי האבן הלבנים והצפופים שעל
המדרון בצבעי מלחמה מאיימים, אדום-כתום-צהוב. מבעדם זועקות
אליי בשחור בוהק אותיות ערביות של שלטים מזדמנים אותם שכחתי
מזמן כיצד לקרוא, אך אין לי ספק שהם קוראים לחורבן בית שלישי.
כמובן שיש גם שלטים בעברית.
"חמודי ובניו: רציחת מכוניות". לחצתי עוד קצת על הגז.
"הם גם מפרסמים את עצמם עכשיו?", סיננתי בעצבנות לחן, שתיקנה
אותי ואמרה לי בקול מאד לא רגוע שאני צריך להרגע ואין ממה
לפחד.
ג'ובאני במושב האחורי פתר לעצמו את הבעיה בצורה הכי פשוטה. גם
אני הייתי רוצה לישון עכשיו. לפחות לא אראה את זה בא.

החושך ירד.
אין תאורה פה. חושך עמוק, סמיך, שכורך עצמו סביבך ונדמה שאין
אפשרות להשתחרר. פנסי המכוניות כנגד צלע ההר היוו עתה את מקור
האור היחיד, ולזוהרם הקלוש נראה הנוף קדמוני, אינסופי, עוכר
שלווה.
אם יירו עלינו עכשיו, אני מקווה שישתמשו בכדורים נותבים.
אמרתי את זה לחן. היא צחקה לרגע, אבל מהר מאד שבה ונהיתה
רצינית. ואז נשמע קול נפץ עז.
חן צרחה בבהלה והתכווצה במושב. אני גלשתי במהירות כלפי
הדוושות, עד שרק המינימום ההכרחי לראיית הכביש נשאר מעל פני
השטח.
ג'ובאני התמתח בעייפות מאחור ומלמל בשלווה: "הלך לך הגלגל".

יש הרבה פחות תנועה עכשיו.
מפעם לפעם מסנוור את עינינו בוהק פנסיה של מכונית חולפת, אשר
התקווה הרגעית שהיא מציתה בנו דוהרת יחד עמה לתוך האפלה
במהירות 120 קמ"ש. רבע שעה אנחנו עומדים כך בזרועות פשוטות
קדימה, מקווים שמישהו ישים לב אלינו, אבל רק מישהו מהסוג
הנכון.
חן מתייאשת ומתיישבת בשולי הכביש ליד המכונית הצולעת שלי. אני
מתיישב לצידה ומחבק את כתפיה, מבטיח לה שיהיה בסדר. היא נרעדת
קלות ונצמדת אליי כדי להתחמם. או אולי מסיבה אחרת. כעבור רגע
ראשה נשען על כתפי, ואני מוצא את עצמי מלטף ברוך את שערה וחושב
שאולי זה לא כל כך נורא שאין לי גלגל ספייר.
בעצם, די נחמד פה כשלא יורים.

זוג פנסים נעצר לידנו.
האיש שיוצא מהרכב בכלל לא מנסה להסתיר את העובדה שהוא מחבל. יש
לו עור כהה, תווי פנים ערביים טיפוסיים, ואת השפם הזה שתמיד יש
להם בתמונות בעיתון.
חן ואני מנתרים בזריזות על רגלינו כדי לעזור לג'ובאני להתגבר
על סעיד. כך הוא מציג את עצמו כשהוא שואל בעברית צחה במה אפשר
לעזור.
לאחר דקה של דממה מתוחה אני מבין שחן וג'ובאני כנראה משחקים את
משחק השקט, ולפיכך מאמץ לעצמי את תפקיד הדובר ומסביר בטון נעלב
מה עוללה המכונית הבוגדנית שלי.
לסעיד יש גלגל ספייר. הוא גם מתנדב להחליף. ג'ובאני עוזר לו
בעוד חן ואני מביטים בהם ומחליפים מבטים זה עם זו. אני תוהה אם
גם היא חושבת על רגע יפה שנמוג.
"כמו חדשה, אינשאללה", החיוך של סעיד קוטע את מחשבותיי. אני
מתחיל להודות לו, אבל אז הוא מתמוטט.
יורים עלינו.

העמסנו בבהילות את סעיד ואת עצמנו על האוטו וטסנו משם.
מיכאל שומאכר היה גאה בי ובנהיגה הפסיכוטית שלי. פרץ אדרנלין
מטורף תקף אותי, ועברתי על כל חוק תעבורה אפשרי תוך שאני מתעלם
לחלוטין מהבעתה המבועתת של חן במושב לצידי. פרקי ידיה הלבינו
מהעוצמה בה אחזה במסעד הכיסא, ועיניה הפעורות באימה לנוכח
כמעט-תאונה אחת אחרי השניה העידו כי היתה מעדיפה כנראה להתכרבל
בחיקם החמים של ה 5.56 שניתכו עלינו קודם לכן.
סעיד היה שרוע לאורך המושב האחורי, ראשו מונח על ברכיו של
ג'ובאני אשר תמך בו כאחות רחמנייה. בציפוי האפור של המושב נשזר
יותר מדי אדום מבשר רעות.
   

"לשם שינוי, ערבי מת זה ערבי טוב", מלמל ג'ובאני, בלי ציניות.
ישבתי לצידו על הכסאות הלא נוחים של בית החולים, ושתקתי. לא
ידעתי מה לומר או איך להרגיש. נתקעה לי בראש איזו מחשבה
מטורפת, שיכול מאד להיות שהיורה היה קרוב משפחה של המנוח, אולי
אחיו, אולי בנו. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר.
חן בכתה בשקט, למרות שלא ממש הכירה אותו. אולי בגלל שידעה
שאלמלא הוא, היינו עכשיו היא ואני שוכבים ללא רוח חיים על כביש
ואדי ערה, מנוקבי כדורים, חבוקים האחד בזרועות השניה.
קרבתי אליה לחבק אותה, לנחם, להניח ראשה על כתפי. היא דחתה את
ידי המושטת ומחתה את דמעותיה בעצמה.
אי שם בחשכה על צלע ההר, מישהו עם M-16 הרגיש פתאום שיש טעם
לחייו.