כשיש לכם מישהו אתם לא חושבים אף פעם, או בעצם משתדלים שלא
לחשוב על הרגע שתיפרדו. על הרגע הזה שהכל ייגמר.ובאמת שזה רגע
אחד ממש קטן הרי כל הריבים והבכי שמסביב באמת לא כל כך משנים,
ברגע שהיא או אתה מוצאים מהפה את המשפט הקצר הזה ואומרים אני
חושב שאנחנו צריכים להפרד, או אולי כדאי שניקח הפסקה זה לוקח
ממש כמה שניות וכל מה שאחר כך או כל מה שהיה לפני לא באמת משנה
עכשיו כי פה הכל נגמר. אז אתה נכנס לדיכאון לזמן לא מוגדר,
חושב על הרגע שהיא תתקשר, על האפשרות שתחזרו,מנסה לחדור לראש
שלה. שואל את עצמך מה היא חושבת, אם קשה לה כמו שלך קשה? אם גם
היא בוכה?. ואז מגיע היום ששניכם צריכם להיות באותו מקום. איזה
מפגש של החברה או משהו כזה, ואתה לא כל כך יודע מה לעשות עם
עצמך, להגיע לפניה או אחריה להגיד שלום לא להגיד שלום
לתת לה חיבוק, אולי אפילו נשיקה על הלחי? לא לעשות כלום? לחכות
שהיא תיגש אליך?.ואז זה קורה.אתה רואה אותה. וזה כולה יומיים
אחרי שנפרדתם ופתאום הלב שלך מתחיל לפעום כמו מטורף. כאילו אתה
עומד מול מרלין מונרו בלי חלק עליון.והעיינים שלכם נפגשות והיא
מחייכת את החיוך שלה, את החיוך הזה שאתה כל כך אוהב ושאתה כל
כך רגיל אליו.אתה מחזיר לה חיוך בחזרה,וזהו. אתה חוזר הבייתה
יושב על המיטה מעשן את הסיגריה האלף שעישנת השבוע ושוב אתה
מוצא את עצמך חושב עליה, מה היא עושה עכשיו, עם מי היא?..
וחברים שלך כל הזמן מתקשרים ומנסים לסחוב אותך איתם לכל מיני
מקומות שאתה בכלל לא רוצה ללכת אליהם, ואומרים לך כל הזמן
"יאלה גבר תשכח ממנה כבר מה אתה עושה עניין. בחורות יש כמו
גרביים היא לא כזאת מיוחדת, היא לא שווה את זה.."...ובא לך
להרוג אותם כי אתה יודע שהיא כל כך מיוחדת. שלא תפגוש בחיים
עוד מישהי כמוהה שהיא שווה את כל מה שאתה עובר עכשיו.ואז עובר
יום ועוד יום ועוד אחד ואתה עדיין חושב עליה.ובלב שלך יש עדיין
תקווה ענקית שעוד יומיים הכל יחזור להיות כמו פעם.אבל עובר עוד
שבוע ועוד אחד וזה לא קורה ואתה כבר איכשהו מתחיל להתגבר עליה
ואתה כבר לא כל כך עצוב,ואתה מתחיל להתרגל לחיים בלעדיה. אתה
יוצא עם חברים פוגש אנשים,מתחיל להתקדם הלאה. אתה אפילו פוגש
מישהי, אבל המישהי הזאת זה לא היא וזה לא כל  כל מפריע לך, וזה
מה שמפחיד אותך כל כך...