"להתראות, אני אוהבת אותך." אמרתי.
"גם אני אוהב אותך" ענית.
"ביי", ניתקתי את השיחה, זרקתי את הטלפון על המיטה, קמתי
והתישבתי מול המחשב. הפעלתי את האינטרנט, ובינתיים הסתכלתי על
השולחן. ראיתי את בקבוק האציטון בו השתמשתי אתמול בערב, והסתבר
לי שהוא התרוקן לגמרי, כי שכחתי לסגור את הפקק. לא נורא, הוא
היה רק כמעט לגמרי ממילא.ואז חשבתי כמה הייתי רוצה שהבקובוק
יהיה מלא. כך שאני אוכל לפתוח אותו, ולבלוע את כל מה שהוא
מכיל, להמשיך עם כמויות של כדורים, ולשקוע לתוך שינה נצחית
שממנה לא אקום. המבט שלי חוזר למחשב. הודעת איסיקיו חדשה
מהבהבת לי על המסך, הודעה ממך. "אני מזהיר אותך, אם את הולכת
לעשות משהוא, ואת יודעת בדיוק למה אני מתכוון, אני דורש ממך
(אפילו שאין לי ממש את הזכות הזו) להודיע לי מראש, ולתת לי פרק
זמן סביר ומתקבל על הדעת כדי לדבר איתך על זה!" חיוך ציני עולה
על פני, הטיימינג המושלם. איך שוב הצלחת, כמו שרק אתה יודע,
לקרוא אותי כל כך טוב? לדעת בדיוק על מה אני חושבת. מה בדיוק
עובר לי בראש.
ברור שאני חושבת באופן רציני על לעשות משהו כזה. איזה סיבה יש
לי לא? בהתחשב בזה שאתה עוזב.

אף אחד, אף פעם לא הבין אותי כמוך. מעולם לא ניהלתי עם מישהו
שיחות, והוא אמר לי "תפסיקי לספר לי על עצמי, דברי עלייך",
ואני יכולתי לומר לו בדיוק אותו הדבר כשהוא דיבר. אף אחד לא
הבין אף פעם, על מה אני מדברת כשאני אומרת שאני רגישה מדי,
שאני אשמה בכל דבר, שזה לא קל להיות הפסיכולוגית של כולם,
שבאיזשהו שלב נגמרים לך הכוחות , וזה פשוט בלתי אפשרי. אף אחד
חוץ ממך.

תמיד עזרת לי להתמודד עם הדברים האלה. הדברים שאף אחד חוץ ממך
לא הבין. עצם הידיעה שיש עוד מישהו אחד, שיודע בדיוק מה אני
עוברת, שמבין אותי, נתנה לי סיבה להמשיך, להחזיק מעמד. היית שם
בשבילי ברגעים שהייתי צריכה. נתת לי את הכתף להשען עליה. היית
שם כדי לחבק אותי כשהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, או סתם
כשהרגשתי בודדה. היית שם כשהייתי צריכה מישהו שיאמר לי שהוא
אוהב אותי, ואני אדע שהוא באמת באמת מתכוון לזה, ואני אוכל
לומר לו את אותו הדבר בחזרה.

ועכשיו... החלטת לעזוב. לנטוש אותנו, אותי.  החלטת שאתה לא
יכול יותר, לא מסוגל לתמודד יותר עם הדברים, ואתה עוזב. טס לך
לניו זילנד, להתמזג עם הטבע ביערות הגשם. להיות חופשי.

אתה אומר לי שאני בן אדם חזק, שאני אעמוד בזה, כמו בשאר
הדברים. אבל אני יודעת שאני לא. אני מסוגלת לעמוד בכל שאר
הדברים. אני אוכל להמשיך להיות הפסיכולוגית של כולם, אבל אני
צריכה שאתה תהיה פה, ותעשה את זה איתי. אז כשכתבת לי את ההודעה
ההיא באיסיקיו, אני מעריכה שידעת שאתה לא שואל שאלה, אלא קובע
עובדה. אתה יודע שכשתעזוב אניאפגע בעצמי. אתה יודע שאני לא
אחזיק מעמד. אתה יודע את זה, עד כמה שהיית רוצה להתכחש לזה.
לבד אני גם לא אהיה מסוגלת לעמוד בזה יותר.
אז בבקשה אל תעזוב אותי.
תשאר. בבקשה...